כולם סיימו את אותו ש"ס, כן? • טורו של ידידיה מאיר

1.

לא רק המחאה החברתית צריכה להיעלב מההפגנה הזעירה במוצאי שבת, אלא גם עידן רייכל. כל השנה הוא אומן סופר-מצליח שמוכר כרטיסים להופעות ומפוצץ אולמות, והנה, כשהוא מופיע בחינם לגמרי בלב תל אביב ועוד אחרי קמפיין תקשורתי אגרסיבי לקראת האירוע המכונן – ההמונים פשוט לא טרחו לבוא. ומי שטרח לבוא, כמעט הלך שם מכות. חברתי אחד הרס את ההפגנה של חברתי אחר, בעוד החברתי השלישי צעק על החברתי החדש, יאיר לפיד, שהוא בכלל לא חברתי אז שילך מפה.
בכלל, מה שיפה במחאת קיץ 2012 זה היצירתיות. אם זה לא הלך סביב יוקר המחייה, וזה שוב לא הלך סביב גיוס החרדים, ואחרי שאפילו מעשה הגבורה ההירואי של משה סילמן כבר נשכח, הציעו לנו הפעילים במוצאי שבת דיל שיווקי, ממש שניים במחיר אחד: "בוא להפגין נגד הדוסים, וקבל צדק חברתי חינם!". אלא שמה שמצליח ברמי לוי ובאושר עד, לא עובד כנראה במאבקים ציבוריים, וטוב שכך.

2.

אירועים קצת יותר משמעותיים, ועם הרבה יותר משתתפים, התקיימו בשבוע האחרון לרוב - חגיגות סיום הש"ס בארץ ובעולם. עקבתי אחרי כל רגע באצטדיון טדי, ביד אליהו, באמפי בגבעת התחמושת, בבנייני האומה, וגם בשידור החי מהאצטדיון הענק בארה"ב.

בשבילי, זו ממש הייתה הזדמנות: תמיד אני מתבונן בהפגנות ובעצרות מהצד, ואף פעם לא מצליח להזדהות עד הסוף עם הרעיון, והנה כאן, התקיימו ערב אחרי ערב הפגנות, מפגנים, שאני לגמרי איתם. מי רואה את ההצדעה הגדולה ללימוד, לטקסט העתיק, לפלפול, לחכמה היהודית, ונשאר בבית? מי רואה את בימות הנשיאות שעליהם יושבים הכוכבים הגדולים – זקני הדור בני 70-80-90 – ולא מתרגש?

אולי זה קצת קטנוני להשוות את עצמנו כל הזמן ליתר החברה, לחשוב כל הזמן מה "הם" אומרים ועושים, אבל שמתי לב שגם בנוסח ההדרן לא מפסיקים לדבר על ה"הם" האלה – הם רצים לדברים בטלים, הם רצים ואינם מקבלים שכר, הם רצים לבאר שחת. השבוע זה היה ממש מתבקש: העולם כולו עוקב אחרי פולחן הגוף באולימפיאדה, והעולם היהודי מציין חגיגה של שכל ולימוד. "הם" בודקים בכמה שניות אפשר לרוץ 100 מטר, ואנחנו עינינו נשואות לישישים שעולים אט אט, צעד אחר צעד, אל בימות הכבוד.

ושלא תהיינה אי הבנות: זה לא שסיימתי את הש"ס. איפה. כמו בסיפור הידוע על אותו תלמיד ישיבה שרקד בהתלהבות עצומה בשמחת תורה, וראש הישיבה ניגש ואמר לו: 'בשביל מה שלמדת, רקדת מספיק' – כך ניתן בהחלט לומר עליי. חגגתי סיומים הרבה יותר מאשר למדתי. אבל אני לא מתבייש. נדמה לי שרבים כמוני תפסו טרמפ (שלא לומר תפסו טרמפ-לחץ) על שרשרת האירועים המרגשים שהתקיימו כאן בימים האחרונים.

3.

בדרך כלל אחרי שמתרפקים על הזקנים ועל ניסיון חייהם וחוכמתם, נהוג לקונן על מצב הנוער. אבל בשבוע ההיסטורי הזה גיליתי שאולי המצב לא כזה חמור. יש עוד תקווה. התרשמתי כך ביום ראשון בערב, כשזכיתי להנחות את מעמד סיום הש"ס של הציונות הדתית (יש משהו מבלבל בכותרות של כל הכינוסים האלה: 'סיום הש"ס של הציונות הדתית', 'סיום הש"ס של אגודת ישראל', 'סיום הש"ס של ש"ס' – הש"ס הוא אותו ש"ס, כן? אין 'ש"ס של הציונות הדתית' ו'ש"ס של אגודת ישראל'. רק הכינוסים שונים).

בערך באמצע הערב, הזמנתי אל הבמה שישה צעירים שסיימו את הש"ס כולו. תזכרו את השמות, כי עולם התורה בטח עוד ישמע עליהם: רזיאל פנחס טל, ישראל מאיר סבתו (הבן של הרב הסופר), עזרא לבטוב, איתן שר, שחל לומפ וארי שלקמן. שלקמן הוא הצעיר שבחבורה, ויכול להיות שהוא ממש שובר שיא גינס: הוא עולה לכיתה י"ב בישיבה התיכונית של מכון לב בירושלים. כלומר, בגרות עוד אין לו, אבל את הש"ס הוא כבר סיים. מפעלות הציונות הדתית.

בזה אחר זה הם עלו על הבמה לתשואות הקהל ונגינת התזמורת ואחד מהם שאל אותי נבוך: 'רגע, מה אני צריך לעשות עכשיו?'. יש כאלה שיותר קל להם לסיים את כל הש"ס מלעמוד רגע אחד לאור הזרקורים. זה היה עוד שיא בערב מרובה שיאים והתרגשויות. רגע קודם לכן עלה לסיים את הש"ס הרב אברהם צוקרמן בן ה-96 מכפר הרא"ה, והוא לא היה לבד. אמרו איתו את הסיום חתנו הרב מרדכי גרינברג ראש ישיבת כרם ביבנה, נכדו ונינו. ארבעה דורות במשפחה אחת שלמדו וסיימו את הש"ס ביחד.

וכשהסתיים ההדרן פרצו כל רבני הציונות הדתית – מהרב ליכטנשטיין ועד הרב זלמן מלמד, מהרב יהושע שפירא ועד הרב שלמה ריסקין – בריקוד משותף אחד. כולם החזיקו ידיים במעגל גדול ושרו "נגיל ונשיש בזאת התורה כי היא לנו עוז ואורה". האולם כולו רקד איתם בשמחת התורה או שמא בשמחת האחדות.

כמה שעות אחר כך סיפר לי הרב צבי לאו שהתלווה לאביו הרב ישראל מאיר לאו לסיום הש"ס הענק בארה"ב על תחושה דומה שקלט גם שם. אחד השומרים באיצטדיון הענק 'מט-לייף' בניו-ג'רזי, אמר לו שהוא ראה כבר הרבה אירועים באולם, אבל זה באמת אירוע מיוחד. הרב צבי לאו ענה לו: 'כן, זה באמת אירוע מיוחד. אתה רגיל לראות כאן באצטדיון הזה רק חמישים אחוז מהקהל צוהל, כשהחצי השני בדאון. הערב זה לא כך. כולם מנצחים'.

4.

ועם כל הכבוד לאירועי הענק, צריך לזכור שבעצם שמחת סיום הש"ס היא קודם כל אירוע פרטי מאוד. ציון דרך של אדם שעמל והתמיד שבע שנים וחצי, יום יום, חורף וקיץ, בימי חג ושבת, בלי קהל של מעודדים ובלי תזמורת של מונה רוזנבלום. אדם שלא פסק עד שהגיע לדף האחרון, ל"תנא דבי אליהו כל השונה הלכות בכל יום מובטח לו שהוא בן עולם הבא". והכול לשם מה? בתום התקופה הארוכה הזו לא מקבלים שום תואר, שום ג'וב, שום מלגה. ממש תורה לשמה. אלפי סיומים פרטיים כאלה, משפחתיים, נערכו בימים האחרונים ברחבי העולם היהודי בלי שנקרא עליהם בעיתון (אגב, ידעתם שיש גם סיומי-הפתעה? מישהו סיפר לי שמשפחתו מתכננת בחשאיות כבר חודש סעודת הפתעה לסבא שלו שסיים את הש"ס. ניסיתי לדמיין איך זה יתנהל. אולי הסב ייכנס לבית כנסת חשוך ולפתע ידלקו האורות והם יעמדו שם עם קוגעל גדול ביד ויצעקו 'סופרייז, רפרם בר פפא!').

אז הנה לסיום, הצצה פנימה לבית אחד, למשפחה אחת פרטית כזו. בתיבות הדואר של אחד הישובים הדתיים חולק השבוע מסמך שכותרתו "מכתב מאישה שסיימה את הש"ס". לא מדובר במישהי ממדרשת ברוריה או מתן, אלא בתושבת היישוב שבעלה סיים את סבב הדף היומי, ורצתה לשתף את התושבים בתחושותיה כעזר כנגדו, כדי שישקלו גם הם להצטרף. "לפני כשמונה שנים", כותבת האישה האלמונית, "נתקלתי בפעם המי יודע כמה בביטוי 'על שלושה דברים העולם עומד: על התורה, ועל העבודה, ועל גמילות חסדים'. כשהתחלתי לחשוב פתאום על העמוד הראשון שעליו אנחנו עומדים, הרגשתי איך שיווי המשקל של המשפחה מתערער. אנחנו עומדים רק על שני עמודים. נכון, הילדים לומדים במסגרות חינוכיות, ובשולחן-שבת בעלי אומר משהו, או שואל אותם על מה שהם למדו, אבל האם אפשר להגיד שהתורה היא נושא מרכזי בבית? ממש לא.

זה פרח מזיכרוני, ואחר כך הייתה איזו אסיפת הורים, והייתה תקרית של הבן שלנו עם החברים שלו וכמה מילים לא יפות שהופתעתי לשמוע ממנו, והבנתי שצריך לעשות משהו, כי יש פה איזה ואקום. החלטנו שזהו זה: בלי הכרזות, בלי שינויים מרחיקי לכת, משהו קבוע חייב להצטרף לשגרה. רציתי שבעלי יצטרף לדף היומי, אבל גם חששתי שיהיה לו קשה, או שיהיה לי קשה. סיכמנו שהוא ינסה את המסכת הראשונה. ניסיון לחודשיים. הוא אמר לי שזו מסכת קלה יחסית, מסכת ברכות, ושאחרי זה מגיעה מסכת שבת וזה כבר יותר קשה, 'ואז כבר נראה'.

והיום? היום בעלי מסיים את הש"ס! אחרי הרבה עליות ומורדות ואחרי כמה פעמים שכמעט נשברנו, ה' עזר והגענו לקו הסיום. זה סיום שהוא גם התחלה, כי אין אפס, הוא מתחיל עוד פעם. סליחה, טעיתי: אנחנו מתחילים עוד פעם. כן, גם אני והילדים מסיימים היום את הש"ס. בלעדינו זה לא היה קורה. להגיד שזה תמיד קל? לא. לפעמים זה בא על חשבוני ועל חשבון הילדים, לעיתים זה מגביל כשצריך לנסוע, אבל במבט שני, דווקא הקושי הזה נותן לנו איכות חיים אחרת. מאז שבעלי הולך לדף היומי, התורה נמצאת ברקע כל הזמן. דיבורים כמו 'אבא כבר חזר מהשיעור?', 'איזה רעיון מעניין היה היום בשיעור' או אפילו 'השיעור היה לי קשה היום, הייתי עייף' - כל זה נותן לנו תוכן בבית. ההשפעה על הילדים אדירה. שבע שנים וחצי אחרי, העמוד הראשון שעליו עומד העולם לא מוזנח. העולם יותר יציב, והבית שלנו יותר יציב".

ובשולי הטור

וזה בית המדרש של חסידות באיאן-רוז'ין בכניסה לירושלים. אם הנחליאלי מבשר את בוא הסתיו, אז בשבילי האיתות הראשון שהימים הנוראים מגיעים הוא הקונסטרוקציה הזאת. הם בונים אותה בכל שנה, כדי להרחיב את בית המדרש לתפילות החגים הגדולות, עבור החסידים הרבים שבאים מארץ ומחו"ל להתפלל במחיצת האדמו"ר, ואחרי שמחת תורה מפרקים את כל המבנה הזה, עד לשנה הבאה. משום מה, הפעם הקדימו שם את העבודות, וקצת הפחידו אותי פתאום, באמצע החופש הגדול.

טורו של ידידיה מאיר מתפרסם בשבועון 'בשבע'

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!