ירושלים? העם האמריקאי נגד הבית הלבן

מעמד ירושלים מהווה נושא מחלוקת חריפה בין העם האמריקאי ונציגיו בקונגרס מחד לבין נשיאי ארה"ב המונחים ע"י מחלקת המדינה מאידך.

בניגוד לרוב הציבור והמחוקקים בוושינגטון ובחמישים המדינות, הרואים בירושלים את בירתה המאוחדת והבלעדית של המדינה היהודית, כל נשיאי ארה"ב אימצו את מדיניות מחלקת המדינה שאינה רואה בירושלים את בירת ישראל ואף לא שטח ריבוני ישראלי. למרות שמחלקת המדינה זנחה את גבולות החלוקה של החלטת עצרת האו"מ (הבלתי-מחייבת) מ-1947, היא לא זנחה את הסעיף הרואה בירושלים עיר בינלאומית.

ישראל היא המדינה היחידה שמחלקת המדינה ונשיאי ארה"ב לא מכירים בבירתה. טרומן לחץ על בן גוריון לקבל את בנאום העיר; אייזנהאואר התנגד להעברת משרד החוץ מתל אביב לירושלים ואסר על קיום מפגשים רשמיים בירושלים; ג'ונסון ניסה למנוע את איחוד ירושלים; וניקסון לחץ לחלוקת העיר ולמניעת הקמת שכונות חדשות מעבר ל"קו הירוק". ניסיונותיהם כשלו עקב כוח העמידה של ראשי הממשלה שמינפו את תמיכת הציבור והמחוקקים בארה"ב.

הנשיא אובמה מרחיק-לכת מקודמיו באימוץ מדיניות מחלקת המדינה. הוא לוחץ על ישראל להקפיא את הבנייה מעבר ל"קו הירוק" בירושלים ומנסה למחוק את "ירושלים, ישראל" ממסמכים רשמיים בהווה ובעבר.

אבל, ירושלים מסמלת את התשתית הערכית של הקשר המיוחד בין ישראל לבין העם האמריקאי. 71% (לעומת 9%) מהצבור האמריקאי מכירים בירושלים כבירתה הבלתי ניתנת לחלוקה של ישראל. הם דבקים בהלך הרוח הקיים בארה"ב מאז הגעת המתיישבים האירופאים הראשונים במאה ה-17, שראו בארה"ב את "הארץ המובטחת, ארץ כנען, המודרנית" והקימו אתרים בעלי שמות תנ"כיים, כולל ירושלים. ב-2012 יש על מפת ארה"ב לפחות 18 "ירושלים" ו-32 "שלם" (השם הקדום של ירושלים), לצד "חברון", "מצפה", "רחובות", ,גלעד", "כרמל", דותן", ועוד.

ב-1995 החליט הקונגרס ליישם את רצון הבוחר וחוקק את "חוק השגרירות בירושלים" ברוב סוחף של 5:93 בסנאט ו-37:374 בבית הנבחרים. החוק מכיר בירושלים המאוחדת כבירת ישראל ומחייב את העברת שגרירות ארה"ב לירושלים. אבל. בסיוע רה"מ ד'אז, רבין, הוחדר לחוק סעיף המאפשר לנשיא לדחות את העברת השגרירות עקב נסיבות ביטחוניות. ב-1999 החליטו 84 (מתוך 100) סנטורים לבטל סעיף זה, אך יוזמתם טורפדה ע"י הנשיא קלינטון בסיוע רה"מ ד'אז, ברק.

ב-2012 נכונים רוב המחוקקים הרפובליקנים והדמוקרטים לפעול נחרצות להכרה במעמד ירושלים ולהעברת השגרירות. אבל, הדבר מחייב את ממשלת ישראל להיות ראויה למורשת מונחית העקרונות והנחישות של ראשי הממשלה מבן גוריון ועד שמיר, שמנעו את בנאום – ואיחדו את – ירושלים. האם הממשלה ראויה למורשת כה איכותית?

שגריר (בדימוס) יורם אטינגר, "במחשבה שנייה: יוזמה ישראל-ארה"ב", "חדשות מחלקה ראשונה"

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!