קוראים כותבים על סוגית הגיוס • טורו של ידידיה מאיר

טור זה מזכה את כותבו בתגובות של קוראים, פה ושם. אמא שלי, למשל, מקפידה להגיב לי כל שבוע, גם אבא שלי, ובדרך כלל עוד כמה קוראים משגרים את תחושותיהם למייל שבתחתית העמוד, ותודה רבה להם על כך. אבל בשבוע שעבר נפל דבר. הטור שעסק בקשר בין המגזר הדתי-לאומי והמגזר החרדי ('יד אחים לכם שלוחה') שבר את כל השיאים. וזה לא אני, זה אתם: לא ידעתי עד כמה זו סוגיה שמעסיקה כל כך הרבה אנשים - בשני הציבורים.

חובשי כיפות סרוגות ושחורות שמו לב שהם הולכים והופכים מבני עם אחד ואמונה אחת לשני מגזרים, וזה מטריד אותם אפילו יותר מטרנד ההצתות העצמיות נגד ביבי ושטייניץ שהתקשורת מנסה למכור לנו בקיץ הזה. נכון לשעה זו, קיבלתי 112 מיילים של קוראים ששואלים ותוהים, מחזקים ומבקרים, אבל מעל הכל אומרים: אנשים אחים אנחנו. סליחה, בדקתי כעת את תיבת הדואר הנכנס: 113. הנה כמה טעימות והרהורים מעוררי מחשבה, שאולי גם מתאימים לימים האלה, ימי בין המצרים. שמותיהם של כל הכותבים היקרים שמורים במערכת.

***

"ידידיה שלום, אני ד"ר למשפטים, חובש כיפה סרוגה. אני כותב מתוך הערכה מסוימת לעולם החרדי וכאב עמוק על הקרע. אחרי כל הדאחקות והשנינויות במאמרך, ואחרי כל הזעקות הנרגשות שלך לאחדות, בוא נקרא קודם כל לאמת: לדעתי פשוט לא אומרים אמת בנושא הזה. הרי בין השיטין רומזים לנו החרדים שצריך לנתק את איסור היציאה לעבודה מחובת הגיוס. משמע, 'תורתם אומנותם' נועדה רק להיות טיעון למול הצבא, אך לא למול אומנות אחרת. זאת אומרת שהסיבה האמיתית שרבנים חרדים מתנגדים לגיוס לצבא היא בשל החשש שהחיכוך יגרום לקלקול של פרטים, ובעיקר להתמוטטות האפשרות לשמור על החממה החרדית.

נדמה לי שזה החשש האמיתי, ואגב, אני יכול להבין אותו. לענ"ד, גם אם אדם יישאר חרדי או דתי, הוא כבר לא יהיה אותו אדם לאחר שייחשף לחברה הכללית (אפילו אם מדובר במסגרת צבאית ייחודית לחרדים). לצבא יש מאפיינים מסוכנים מאוד לחברה החרדית הסגורה והמגינה: הגיל הצעיר בו מתגייסים, וגם הטוטאליות של המסגרת הצבאית, שמוציאה את האדם לחלוטין מהישיבה, והקהילה, והמשפחה. זאת לעומת עבודה שיוצאים אליה בבוקר ובערב חוזרים. אני לא מצדיק את נקודת האיזון שהחרדים מצאו, אבל אני יכול להבין אותה, כאמור, ואני רוצה לנהל את הדיון בכנות. אז בבקשה, את ערך לימוד התורה וערך השירות בצבא נשאיר לרגע בצד, ואת הצעירים הרוצים בכך נשחרר לשוק העבודה".

****

"זאת הפעם הראשונה שאני כותבת תגובה למאמר כלשהו. אני בחורה חרדית שלומדת במיכללה חרדית, שם פגשתי נשים רבות מהציונות הדתית (רק כשהגעתי למיכללה הבנתי כמה קבוצות ותתי קבוצות יש תחת כיפה סרוגה אחת. עד אז חשבתי שרק אצלנו החרדים יש 'נהרא נהרא ופשטיה'). תמיד ראיתי בציבור הזה אחים לצרה במדינה שנהנית להתנגח בשומרי התורה. עד לאחרונה. באחד הקורסים עלה לדיון גיוס בחורי הישיבות. פשוט נדהמתי לראות קבוצה שלמה, מהמגזר שהכי קרוב אלינו, רחוקה ומנוכרת כל כך לדברים שעבורי הם הכי בסיסיים. חברותיי לקורס היו ביקורתיות כלפי 'ההשתמטות החרדית' (זה ציטוט שלהן, לא של יאיר לפיד וחבריו). חלקן ממש דיברו במין בוז ושנאה על הדוסים שלא עושים צבא. כאב לי. כשאני שומעת חילוני שמדבר כך אני אומרת: שוין, מה לו ולהבנת ערך התורה וקדושתה? אבל גם הם?! תורה ועבודה, תורה וצבא, תורה ודרך ארץ, תורה ו... ו... תמיד הם התפארו בהבנה שלהם בתורה, בלי לדלג ולותר על השילוב עם כל הרשימה לעיל. צר לי, אבל לא ראיתי בעיניים, שם בכיתה, הבנה של ערך התורה. לא ציפיתי שבעליהן וילדיהן יהפכו את ישיבת ההסדר לשלוחה של פוניבז', אבל רציתי לראות קצת הבנה ואולי טיפת הערכה לאלפי הדוסים שלומדים, כן, באמת, מבוקר ועד ערב, בקיץ ובחורף, ועוסקים בתורה שהיא של כולנו".

***

"ידידיה שלום, כדתי-לאומי שמתחבר מאוד למה שכתבת, רציתי להציע הצעת-תם: תלמידי ישיבות חרדיות יהיו רשאים להמשיך לשבת וללמוד כאוות נפשם במשך השנים, לילות כימים, בחשק, בשמחה ובהתמדה. יחד עם זאת, תוך כדי שמירה על שיגרת סדרי הישיבה, הם יידרשו ללבוש מדים של צה"ל במשך שנתיים ימים. זה ממש לא משנה הצבע - ירוקים, כחולים או חומים, אפשר גם להמציא מדים חדשים (שחורים?). המסר הוא כפול: בני התורה ירגישו יותר מחויבים ושייכים לכלל ישראל, הלימוד שלהם יירתם וייתרם למען העם היושב בציון, ותהיה זו שותפות אמיתית במאבק על האחיזה שלנו בארץ הזאת. עם זאת, שאר האוכלוסייה תיווכח שהם לא אדישים כלל. אכפת להם, והם מביעים את האיכפתיות הזו בדרכם. בעצם אני קורא להקים חיל חדש בעם ישראל, 'חיל התורה', וכל מי שמעוניין יוכל להתגייס אליו. אני יודע שאני תמים, אבל הרגשתי צורך להעלות את הדברים על הכתב".

***

"הטור שלך בשבת האחרונה זרק אותי שנים רבות אחורה, לסניף בני עקיבא שבו גדלתי, לימים שבהם אהבנו להתווכח ויכוחים אידיאולוגים סוערים והאמנו שכל כתובת אש היא ממש דברי אלוקים חיים. ואז נזרקה לאוויר השאלה ההיפותטית: אם בנך יסטה מהדרך ויפשוט את חולצת התנועה, מה עדיף שיהיה - חילוני או חרדי? ובכן, הרוב היו תמימי דעים כי בן חילוני המשרת בצבא עדיף על חרדי משתמט. הסגידה לצבא אשר שטפה את הציבור שלנו הותירה מאחור את אחינו החרדים באוהלה של תורה, ושמה אותנו באוהל סיירים עם אחינו החילונים והמגניבים. מאז אותה שאלה גורלית נפל דבר בישראל: אחיי שלמדו במיטב מוסדות החינוך הדתי, התחרדו, רחמנא ליצלן. וכך הפכתי אני למגינת הציבור החרדי עלי אדמות. טוב, אני מגזימה, למגינת הציבור החרדי בקרב הכיפות הסרוגות, ותאמין לי שזה חתיכת ג'וב מייגע!

כבת הציבור הדתי-לאומי, אני רואה בצער רב את הדרך שבה הוא נהנה לזרוק לומדי תורה חרדים לפיו הטורף של הציבור החילוני. הכל מתוך רצון להדגיש כי אנו, בניגוד לאחינו, מצליחים להיות גם וגם וגם, ולשלב בין קודש להרבה מאוד חול. אנחנו מסוגלים ללמוד תורה לפחות כמו החזון אי"ש, תוך כדי פיקוד על גדוד חיילים כמו משה דיין, וכמובן גם להצטיין באקדמיה, תוך כדי שאנחנו מצליחים גם לרוץ למיליון ולהיות פוטוגניים בפריים-טיים הטלוויזיוני (ולכן, תחשוב כמה שזה כואב כשאנחנו מקבלים סטירה! ישר עושים בדק בית: מה לא עשינו טוב? איך באמת לא הצלחנו להתנחל בלבבות החילונים?). באמת שאלה לא ימים לקטרג על הציבור הטוב והמקסים שלי, אבל לפעמים נדמה לי שאילו הרב קוק היה בין החיים היום, הוא היה רותם סוס לעגלה ונוסע לבני ברק ולא למושבות החילוניות ואפילו לא אלינו לשכונות הדתיות. וגם אם הוא לא היה הולך לשם, הוא ודאי לא היה קורא בדמגוגיות לגייסם. הוא היה יודע שלכל אחד בעם (אפילו לחרדים...) יש תפקיד בבניין הרוחני המשותף. אגב, שם בבני ברק הוא היה נוזף בכזאת מתיקות בשבאבניקים המסתובבים ברחוב בחוסר מעש - שהם היו מסמיקים ומתגייסים מיד. בברכת חברים לתורה ועבודה".

***

הפעם עברת את גבול הטעם הטוב, מר מאיר. חיכיתי למוצאי שבת כדי לשוחח עם ילדיי ולהגיע למסקנה שאתה בעינינו מבזה תלמידי חכמים, מה שיגרום לנו שלא לקרוא יותר כתבים שלך ולא לשמוע דברים שלך באמצעי התקשורת האחרים, למרות ששם אתה פחות מסוכן כי בדרך כלל אתה רק קורא ציטוטים של אחרים, וטוב שלעיתים אשתך שתחי' מפרשת אותך בטוב טעם ושכל בגלי צה"ל. למען האמת, אתה אפילו מוצא לפעמים מבואות מעניינות ומיוחדות של אחרים, אבל – יש מפסיד עולמו בשעה אחת... מי שמך לשפוט בצורה צינית ומזלזלת את הרב סתיו שכתב מאמר נגד השיטה החרדית? לכתוב נגד מאמר רב של עיר בישראל? רב שנושא תפקיד רבני ממלכתי? מה עשית אתה בשביל לקדש שם שמיים? היית ברבנות הצבאית ואז יצאת למערכת 'במחנה'?

הלוואי שבדקת מה תורם הרב סתיו לקהילה שלו ולעיר בכלל. הלוואי שבדקת אילו דברים הוא מנהיג בעירו דווקא בשל נועם הליכותיו ויכולתו לומר את האמת גם כשאינה נעימה. גם אם הוא אינו מסכים עימך בעניין החרדים וגם אם הדברים שלו נכתבו בי"ח בתמוז (נדחה), אסור לך לכתוב כך.

לעניות דעתי טוב תעשה אם בימי בין המצרים האלה תבקש סליחה מהרב סתיו. קצת צניעות, ילד!"

***

"אני חוזר בתשובה. אחרי ההחלטה הקשה לשים כיפה, הייתי צריך גם להחליט איזו. לא ידעתי שיש מחלקות ומחלוקות תחת כנפי השכינה, אבל אני לומד את זה. הצטערתי מאוד על המאמר של הרב סתיו ב'ישראל היום' (זה מחולק חינם אז לפעמים אני מציץ). החרדים צודקים כל כך בניסיונם לא לחשוף את ילדיהם ואת עצמם לזבל המשתולל ברחובות, מכל מסך ואפילו מכל מכשיר טלפון! כמה קשה לשמור היום על יישוב הדעת ועל שפיות, וכמה שהם מתאמצים. אשריהם. הציונות הדתית צודקת ברצונה להיות 'ראש גדול' ולא להסתגר ולהתבדל. היא רוצה להשתלב ואפילו להוביל ולקחת אחריות לאומית על עם ישראל. אשריה. ואני? אה, בינתיים עם כיפה בוכרית".

***

"שלום. גדלתי בשכונה עם הרבה דתיים והרבה חרדים. בבית הספר למדנו ביחד, במעין הכלאה של בית ספר דתי-לאומי-תורני עם 'בית יעקב' של החינוך העצמאי, כשהקיצוניים משני הצדדים שולחים את ילדיהם 'החוצה'. יום אחד, בכיתה ו' או ז', התפתח ביני ובין שתי חברותיי הטובות ביותר (הן היו מהמיגזר החרדי) ויכוח סוער על הלל ביום העצמאות. נפרדנו כעוסות מאוד, ולמחרת שמעתי כי ההורים של שתי החברות הללו החליטו להעביר אותן ל'בית יעקב'. משום מה, הייתי בטוחה שאני גרמתי להם להחלטה הזו. הייתי נסערת מאוד, ואפילו בוכייה. הלכתי לדבר עם אבא שלי, ושאלתי אותו למה אנחנו כל כך שונאים אחד את השני ולמה אני צריכה להיפרד משתי חברות טובות בגלל שוני בדעות. אבא לקח ביד קיצור שולחן ערוך גאנצפריד, ואמר לי: תראי, את כל הספר הזה, גם אנחנו וגם 'הם' רוצים לקיים במלואו. הוויכוח הוא על סעיף אחד קטן, שאפילו לא כתוב פה. זה הכל. אחוז אחד שונה. כל השאר משותף בינינו.

המשפטים האלה של אבי מלווים אותי המון, בכל מיני צמתים בחיים. כשקראתי את טורך האחרון לא יכולתי שלא להיזכר במשפטים אלו שוב. תודה רבה על התזכורת החשובה לדברי אבי. הלוואי שיבוא כבר המשיח, ולא נצטרך עוד תזכורות".

טורו של ידידיה מאיר מתפרסם ב'בשבע'

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!