במשעולי חייו • דרכו של הגרי"ש אל הגדלות בישראל

הגאון הגדול, רבי יוסף שלום אלישיב זצ"ל, נולד בעיירת שאוול שבליטא, בראש חודש ניסן שנת תר"ע.

הוא נולד כבן יחיד לאביו הגאון הצדיק רבי אברהם אלישיב זצ"ל, בעל ה'ביכורי אברהם' ורבה של העיר הומלא שברוסיה, ולאמו מרת חיה מושא ע"ה, בת להגאון המקובל רבי שלמה אלישיב זצוק"ל, בעל ה'לשם שבו ואחלמה'.

בעל ה'לשם' ביקש לעלות ארצה עם בני משפחתו, ופנה בנידון להראי"ה קוק זצוק"ל שסידר למענו ולמען משפחתו אישורי עלייה לארץ ישראל. הורי הגרי"ש עלו לארץ ישראל יחד עם הסבא, בעל ה'לשם'.

בחודש אדר תרפ"ב בהיותו בן 12, דרכו רגליו של הגרי"ש בשערי ירושלים, בהיותו ילד שימש את סבו בעל ה'לשם' וקיבל ממנו תורה ויראה.

בגיל שש עשרה נפטר עליו סבו בעל הלשם, ולאחר פטירתו הוציא חתנו, הגאון רבי אברהם אלישיב זצ"ל ספר מכתבי חמיו כשאת ההקדמה כתב הגרי"ש.

תקופה קצרה למד הגרי"ש בישיבת 'תורת חיים', ששכנה ברחוב הגיא ברובע המוסלמי בעיר העתיקה, בראשות הגאון רבי יצחק וינוגראד זצוק"ל, ממקורבי הגר"ש מוהליבר זצוק"ל. בישיבה גם למדו תלמידי הראי"ה קוק שתמך בישיבה, ביניהם: הגאון רבי אריה לווין זצ"ל, הגרצ"פ פראנק זצ"ל והגרצי"ה קוק זצ"ל.

לאחר תקופת מה עבר ללמוד בבית המדרש 'אוהל שרה' במאה שערים, הסמוך לביתו ושם למד לבדו. מאז שנות ילדותו המוקדמות התרגל ללמוד ולשנן דף אחר דף בגמרא ראשונים והפוסקים.

כשאביו הגאון רבי אברהם נזקק לממלא מקום בשיעור ב'תפארת בחורים' נעזר בבנו הגרי"ש שהיה מגיע כזקן ורגיל לומר שיעורים לפני בחורים מבוגרים ממנו ונחשב כתלמיד חכם מופלג.

תקופת 'תפארת בחורים'

בחורף תרפ"ט הוצע להגרי"ש שידוך עם בת זוגתו הרבנית שייינה ע"ה, בתו של הגה"צ רבי אריה לוין זצ"ל. מי שערך את השידוך היה הראי"ה קוק זצוק"ל אליו היו מקורבים בני המשפחה.

החתונה התקיימה בערב שבת לפני קבלת שבת, כפי שהיה נהוג אז בירושלים, החופה נערכה לפני השקיעה וחילקו מיני מזונות, ובסעודת השבת הסבו שתי המשפחות לסעודת שבע ברכות.

לאחר החתונה התגורר הגרי"ש תקופה קצרה בבתי נייטין, שהיתה שייכת להקדש. לאחר תקופה עברו בני הזוג לגור עם הוריו במאה שערים, בדירה שנבנתה מהקדש של תפארת בחורים.

לימודו של הגרי"ש הקיף כמעט את כל סדר יומו. בצהריים היה מגיע הביתה לדקות ספורות לארוחת צהריים ומיד היה שב לתלמודו, מידי לילה היה קם בשעה 2 בדיוק ולומד בקול רם ונעים עד תפילת שחרית.

במשך שנים התגורר הגרי"ש בדירה שמתחת לבית הכנסת 'אהל שרה', בו שקד על תלמודו. באותם שנים לא יצא מהבנין ולא ראה את הבית. היה ישן בעזרת נשים ורק לדקות ספורות של אכילה היה חוזר.

את שימושו בהלכה, עשה הגרי"ש אצל הגאון רבי שמשון אהרון פולנסקי זצ"ל, אב"ד טעפליק שהיה רב שכונת בית ישראל הסמוכה למאה שערים. הגרי"ש גם היה נושא ונותן בהלכה עם הגאון רבי ראובן זעליג בנגיס זצ"ל, ראב"ד 'העדה החרדית', ובשנת תרצ"ח הסמיך את הגרי"ש להוראה.

לגרי"ש היו מספר חברותות. במוצאי שבת למד עם אחיינו הרב מנחם ציוני ששימש כאב"ד בתל אביב, ועם הגאון רבי ישראל גרוסמן זצ"ל ראש ישיבת 'פינסק קרלין'.

תקופת 'היכל שלמה'

בג' בחשוון שנת תש"ג בהיות הגרי"ש בן 33, נפטר עליו אביו הגאון רבי אברהם ה'הומלער רב' זצ"ל.

הגרי"ש המשיך באמירת השיעורים היומיים, אותם התחיל בחיי אביו, עד להתמנותו כדיין, ואת מקומו מילא הגאון רבי שלום אייזן זצ"ל.

לאחר תקופה שב הגרי"ש למסור את השיעור בבית כנסת אחר לבעלי בתים שעבדו לפרנסתם, ועם הזמן לאחר עזיבתו את בית הדין הגדול, הצטרפו עוד אנשים לשיעור שנהיה מעמיק ועיוני יותר.

בימי מלחמת השחרור כשמעבר לגבול הפגיזו הירדנים את שכונות ירושלים, עבר הגרי"ש לגור בדירה בבנין חמיו הגה"צ רבי אריה לוין זצ"ל, בשכונת 'משכנות ישראל' הסמוכה למחנה יהודה, ורחוקה מההפגזות.

הגרי"ש שיכל אז את בתו רבקה שנפצעה קשה ולאחר מספר חודשים נפטרה, כך גם שיכל הגרי"ש את בנו יצחק שנפטר זמן קצר לאחר שנולד.

בצעירותו הכירו הגרי"א הרצוג, רבה הראשי של ישראל שקירבו וחיבבו ודאג למינויו במערכת הדיינות של ישראל. הגר"יש העריץ את הרב הרצוג וכינוהו בתוארים מופלגים בפניתו אליו.

למרות התנגדות הגרי"ז סולובייציק מבריסק, פנה הגרי"ש להתמנות כדיין בבית הדין הגדול בירושלים. היה זה בשנת תשי"א שם שימש הגרי"ש לצדם של הגר"י עדס זצ"ל, הגר"ע הדאיה זצ"ל, הגר"א גולדשמיט והגר"ב ז'ולטי זצ"ל.

ברכותיו מתקיימות

מיד לאחר התמנותו, הוכר כאחד הדיינים בהתמדתו ושקידתו, ובמידותיו התרומיות וברוחב דעתו ושכלו וידיעותיו ההלכתיות. הוא אף התמנה יחד עם הגאון רבי שלמה שמשון קרליץ זצ"ל להיות מתווה הדרך של מערכת בתי הדין באשר לבחינות ובחירת דיינים חדשים. לאור תפקידו היה זכאי הגרי"ש לרכב על חשבון המדינה, אך ויתר על ההטבה כיון שהרגיש בעצמו שאינו זקוק לו.

בעקבות היבחרו של הרב שלמה גורן לרב הראשי לישראל ונשיא בית הדין הגדול, ובעקבות פולמוס פסק דין האח והאחות השנוי במחלוקת, הוא פרש מבית הדין.

עם זאת, הורה לאחרים שלא לפרוש מהרבנות, במקום שלא נבחר מועמד ראוי אחר.

קשר מיוחד היה לו עם מחותנו בעל ה'קהילות יעקב' הסטייפלער זצ"ל, שבמכתבי התורה שהוחלפו ביניהם כונה הגרי"ש עמוד ההוראה.

גם את השטריימל שקיבל הגרי"ש כירושה של סבו בעל ה'לשם', העניק במתנה לחתנו הגר"ח קנייבסקי שהביאו לאביו שנהג לחובשו בימי שבתות ובזמנים מיוחדים.

כשהיו מגיעים לסטייפלר ומבקשים ברכה והיה יודע שמדובר בתושב ירושלים, היה שולח את המבקש אל הגרי"ש באומרו: דבריו נשמעים בשמים ואם הוא גוזר אז מובטח שתוושעו.

כשגאב"ד טשעבין זצ"ל בשנת תשכ"ה תש כוחו ולא יכל היה לפסוק בשאלות הלכתיות, הוא הפנה את ציבור השואלים להגרש"ז אויערבך ולהגרי"ש אלישיב שהיו אז רק בן חמישים וחמש.

ימי הנהגה

מעורבותו הראשונה של הגרי"ש בתחום הפוליטי הייתה עם קום המדינה, כאשר השתתף בקריאה לציבור להצביע לכנסת עבור חזית דתית מאוחדת ובה התייחס למדינה כ'ראשית צמיחת גאולתינו'.

יחסו של הגרי"ש למדינה היה חיובי וכפי שמעיד הגרא"י נריה ז"ל ששאל את פיו בדבר אמירת הלל ביום העצמאות, והשיב לו הרב: אם אתה שמח באמת, אתה יכול לומר הלל.

מאז חתם מידי פעם על כרוזים בנושאים ציבוריים. אך מעורבות עמוקה ראשונה, גילה בעת הקמת מפלגת 'דגל התורה", כאשר נהג להגיע לכינוסי המפלגה בתל אביב ובירושלים.

בפוליטיקה הארצית והמקומית בעיקר בירושלים הייתה להגרי"ש השפעה, והוא תמך בברית שכרת הציבור החרדי עם אהוד אולמרט, בהתמודדותו מול טדי קולק על ראשות העיר ירושלים.

עם פטירתו של הגראמ"מ שך זצ"ל, בשנת תשס"ב, הוכר הגרי"ש כיורשו בהנהגת הציבור הליטאי ומפלגת "דגל התורה",

בתקופת תוכנית ההתנתקות עמד הגרי"ש במוקד תשומת הלב הציבורית, כאשר בידו היה להכריע האם נציגי 'דגל התורה' ייכנסו לממשלת שרון שקידמה את תוכנית ההתנתקות. לאחר שהובטח לו שכניסה לממשלה תסלק את תנועת שינוי מהממשלה וכי תוכנית הליבה לא תיושם בבתי ספר חרדיים, הסכים לכניסה לממשלה.

לאחר לחץ רב (ולדברי המשתתפים גם תשלום), נפגשו עם הגרי"ש נציגי המתיישבים, הרב יגאל קמינצקי, רוני בקשי וד"ר סודי נמיר כדי לשנות את ההחלטה ולמנוע את תוכנית ההתנתקות, אך מאמציהם עלו בתוהו.

התוכנית אכן מומשה, חוק 'פינוי פיצוי' אושר בוועדת החוקה באמצעות הצבעתו של ח"כ רביץ מדגל התורה. רק מאוחר יותר, לאחר שהתוכנית כבר לא הייתה ניתנת לעצירה ותנועת 'דגל התורה' לא הייתה בממשלה, הורה לחברי הכנסת של "דגל התורה" להצביע נגד פרטי התוכנית. כך גם בעת שהתוכנית מומשה לא מחה נגדה. בעקבות פרשיה זו נטען שרומה על ידי נציגי 'דגל התורה' והוגשה תביעה בעניין בביה"ד.

בתקופת הבחירות לעיריית ירושלים, אישר הגרי"ש, לאורי לופוליאנסקי להתמודד על ראשות עיריית ירושלים, והוא לבסוף זכה בה.

בבחירת הרבנים הראשיים הכריע הגרי"ש בעד בחירתו המפתיעה של הרה"ג יונה מצגר כרב האשכנזי הראשי של מדינת ישראל.

כשוועידת אנאפוליס יצאה לדרך, הביע הגרי"ש את התנגדותו לאפשרות של חלוקת ירושלים,

ילדיו וצאצאיו

בשנת תשנ"ד נפטרה רעייתו של הגרי"ש, מייד לאחר תום השבעה הוא שב לתלמודו ומיד, עם תום ימי האבל, לקח את הגמרא והתיישב ללמוד.

הותיר אחריו דורות ישרים מבורכים מאות נכדים, נינים בני נינים הממשיכים את דרכו.
בניו: הגאונים רבי שלמה, רבי משה, רבי בנימין, ורבי אברהם.

חתניו: הגאונים רבי חיים קנייבסקי, רבי אלחנן ברלין, רבי יצחק זילברשטין - רבה של רמת אלחנן בב"ב, רבי עזריאל אויערבך, ורבי בנימין רימר ראש ישיבת 'קרית מלך',

חתנו של הגרי"ש הגאון רבי יוסף ישראל ישראלזון נפטר עליו בחייו, וכן בנותיו: הרבניות מרת בת שבע אסתר קנייבסקי, מרת לאה אויערבך, מרת דינה עטיל ברלין ומרת שושנה זילברשטיין ע"ה.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!