כלב עדיף מילד? • תבלין לשבת פנחס

"פנחס בֶּן אֶלְעָזָר בֶּן אַהֲרֹן הַכֹּהֵן הֵשִׁיב אֶת חֲמָתִי מֵעַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּקַנְאוֹ אֶת קִנְאָתִי בְּתוֹכָם וְלֹא כִלִּיתִי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּקִנְאָתִי"

פינחס בן אלעזר בן אהרן הכהן: לפי שהיו השבטים מבזים אותו, הראיתם בן פוטי זה שפיטם אבי אמו עגלים לעבודה זרה והרג נשיא שבט מישראל, לפיכך בא הכתוב ויחסו אחר אהרן:
בקנאו את קנאתי: בנקמו את נקמתי, בקצפו את הקצף שהיה לי לקצוף. כל לשון קנאה הוא המתחרה לנקום נקמת דבר, אנפרימנ"ט בלע"ז [חימה].

אנו מגלים כאן שהתורה כביכול מעניקה לאהרן הגנה על שמו ומייחסת אותו במוצהר דווקא לאהרן הכהן. הוא מקבל תואר על שנקם את נקמת ה' ומנע את כיליון ישראל בקנאות קדושה כלפי הבורא.

בכלל, מדוע יש מעלה בכך שהשיב את חמת הקב"ה? הלוא חימה זו הייתה במקומה כאשר נהג זמרי כפי שנהג?

הכלב או הילד?

כעס זו תכונה הקיימת בכל אדם מרגע היוולדו. אף אחד לא נחסך במידת הכעס.

בשעות הבוקר המוקדמות של אחד מימי שישי, פנה אליי בדחיפות אבא לנער כבן 18.

"אתה חייב לבוא אלינו דחוף", הוא אמר בבהילות. "יאיר (שם בדוי) חזר הביתה שיכור, התעצבן שאין דגים, העיר את אשתי בצעקות, כמעט באלימות. לאחר ויכוח, הוא שבר צלחות והשתולל. היא מרוסקת לחלוטין".

ערב שבת, הכל דוחק, ועל כן נפגשנו בבית קפה קרוב לביתי.

לתדהמתי, מגיעים ההורים בליווי...כלב. גורי שמו. נו, יכול להיות שיש להם כלב משפחתי שכזה, הרהרתי לעצמי, אבל לא להרבה זמן. מתברר שהכלב הוא חיית המחמד של אמא. מדובר בעלות עצומה בכל קנה מידה, והוא הולך איתם לכל מקום ובכל מצב. כן, לפעמים יש הוצאות מרובות על גידול חיית מחמד. בפרט כזו שאם הבית אינה יכולה בלעדיה.

בעודנו מדברים על התנהגותו של הנער ההורסת אותם, תוך כדי שאמו מספרת על התפרצויות הזעם שלו שיכולים להרוס לה ימים שלמים של עבודה, עצרה לרגע מדיבורה וביקשה לצאת. גורי הקטן צריך להתפנות. משועשע מעט, נטלתי כפית וצלחת ריקים שהיו על השולחן ויצאתי עמהם החוצה. במשך דקות ארוכות שמעתי שבחים ותשבחות עליו, על הכלב כמובן, לא על הילד, ועל כמה האמא מחבבת אותו, "לפעמים יותר מיאיר המרגיז".

בסופו של דבר, עשה הכלב את צרכיו, ורגע לפני שאנו שבים לכסאותיו, אני מציע בעדינות לאסוף את הגללים לצלחת עם הכפית. הם הביטו בי במבט נגעל כשל אדם ההולך להקיא.

"את אוהבת את הכלב?", שאלתי. היא השיבה בחיוב. "מה השאלה, זה ייצור כל כך מתוק". אם כך, תהיתי, הרי לא תהיה לכם בעיה שזה יהיה על הצלחת. חלב היוצא מפרה מטונפת שספק אם אי פעם יכירו, הם ישתו לרוויה, אז מדוע את זה לא?

"יצאת מדעתך!", הם פסקו מיד, "איכס!".

ונותר רק לתמוה. אם את הפסולת של 'גורי' שהוא כל כך אהוב וחביב עליהם, "אפילו יותר מיאיר", הם לא יהיו מוכנים לראות על הצלחת בשום פנים ואופן, אז מדוע את הפסולת, התסכול והעצבים של יאיר, הם בולעים ללא כל סיבה?

התסכול הוא שלו, הכעס הוא שלו. אל תגעו בהם, אל תתנו להם להתקרב אליכם.

ומה אומר הרמב"ם?

הרמב"ם בהלכות דעות כותב כך: "אמרו חכמים הראשונים, כל הכועס, כאילו עובד עבודה זרה. ואמרו שכל הכועס - אם חכם הוא, חכמתו מסתלקת ממנו, ואם נביא הוא, נבואתו מסתלקת ממנו. בעלי כעס, אין חייהם חיים; לפיכך ציוו להתרחק מן הכעס, עד שינהיג עצמו שלא ירגיש אפילו לדברים המכעיסים. וזו היא הדרך הטובה, ודרך הצדיקים: הן עלובין, ואינן עולבין; שומעין חרפתם, ואינן משיבין; עושין מאהבה, ושמחין בייסורים. עליהם הכתוב אומר, "ואוהביו, כצאת השמש בגבורתו".

גם כעס שמקומו מוצדק, הופך את החיים לחסרי חיות. בחינוך אין מקום לכעס. אנו צריכים לזכור הכעס הוא שלנו ורק שלנו. הקב"ה, מלך מלכי המלכים, אב הרחמים, אמר על "פנחס בן אלעזר בן אהרן אשר השיב את חמתי", למורת שהייתה זו חימה מוצדקת, אז מן הראוי שנדע אנו את מקומנו.

ניתנה לנו כמין נבואה וסיעתא דשמיא לחנך את ילדינו. האם שווה לאבדה בשל כעס? שהרי 'אם נביא הוא נבואתו מסתלקת'.

קיבלנו חכמה לגדל את ילדינו, גם עליה נוותר?

כאשר נצליח לפעול ממקום אחר, לא מתוך כעס, פתאום נשים לב לפרטים קטנים עבורנו, אבל גדולים למען ילדנו - בדיוק כמו שהתורה הדגישה גם את יחוסו של פנחס מול מבזיו.

שאלות שמאמן היה שואל אותך באימון:

א. מה מכעיס אותך יותר בתקשורת עם ילדך, שהם לא מבינים את מה שאתה מדבר איתם, או שאתה לא מצליח להעביר להם את המסר שלך?

ב. בתור הורה, כיצד אתה יכול למנוע מעצמך להגיע למצב של כעס מול ילדיך?

יוסף חיים בולטון, מאמן בכיר בקאוצ'ינג: [email protected]

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!