מז'יבוז' בצל משחקי היורו • טורו של ידידיה מאיר

1.

יצחק שמיר נפטר במז'יבוז'.

בעיירתו של הבעל שם טוב הקדוש השבת יוצאת בתקופה הזו של השנה אחרי עשר בלילה. עד שגומרים להתפלל ערבית, עד שמסיימים את הריקוד שאחרי התפילה ועד שמפעילים את הסלולרי עוברות עוד כמה דקות. וכך, סמוך לשעה אחת עשרה בלילה, בעודנו מתחילים להתארגן להבדלה (עם הציוד הנחוץ להבדלה בבית הכנסת של הבעש"ט: יין, נר, בשמים וגיטרה), הגיעה הידיעה מהארץ על פטירתו של ראש הממשלה השביעי של ישראל.

יצחק שמיר הוא שם שזורק אותך אוטומטית לשנות השמונים. ממש כמו 'ג'יימס בייקר', 'החישוקאים', 'יגאל כהן-אורגד' ועוד מילים כאלו, שפשוט מקפיצות את התודעה האישית אחורה בזמן וגורמות לך להיזכר בחייך בשנים הללו. אבל הידיעה על פטירתו של שמיר הגיעה בעיצומו של מסע שנועד לקחת אותנו הרבה יותר מוקדם בזמן – מאתיים וחמישים שנה אחורה.

2.

את גודל המשא (או המסע) הבנתי דווקא מתגובותיהם של מי שנשארו בארץ. כשסיפרתי שאני נוסע לרבי נחמן, לבעל שם טוב ולרבי לוי יצחק מברדיצ'ב, הם מיד התחילו להטיל עלי משימות. "וואו, מתי הנסיעה? אתה יכול להתפלל עלי? יופי, ועל אחי גם?". רבים מהם אף מיהרו לשלוף פתק עם שמות לתפילה כדי שאקח איתי לשם. אז בבידוק הביטחוני בנתב"ג, כששאלו אותי "מישהו נתן לך משהו להעביר?" אמרתי מיד לא, אבל אולי בעצם הייתי צריך לומר: "אממ... שלושים וארבעה פתקים עם שמות של רווקים ורווקות בגילאי 25-45, זה נחשב?"

ולא רק אני. כל אחד מחברי הקבוצה עלה למטוס עמוס בתפילות, בקשות ותקוות של רבים, שהפכו אותו לשליח ציבור. בשלב מסוים, תוך כדי הקראת השמות בציון של רבי נחמן, חשבתי לעצמי שאולי זה פיספוס שבפתקים שלי אין קצת יותר אינפורמציה לבד משם הרווק/ה ושם אמו/ה. חבל.
בפעם הבאה תכתבו קצת נתונים, ואולי אנסה לשדך ביניהם. לכו תדעו. מי אמר שעידו יהודה בן דליה לא מתאים לאפרת בת חיה רחל?

3.

אבל העניין הגדול הוא לא רק קברי הצדיקים שנפטרו, אלא דווקא החיים שלהם. ובעיקר, מה שיש לחיים שלהם לומר לחיים שלנו. לכן הצטרף אלינו לנסיעה מיכי יוספי, האיש שבשנים האחרונות יכול לקבל כרטיס נוסע מתמיד על אלפי הקילומטרים שהוא גומא בקו שילה-קייב. הוא חלק מהגל החדש של מדריכי הטיולים הרוחניים שהולכים ומתרבים לאחרונה, הכולל גם את ארז משה דורון, יובל דיין, אשתו נעה ירון, ימימה מזרחי, רפאל כ"ץ ועוד.

חסידים מופלגים אולי מגיעים לאומן ומיד יודעים מה להרגיש. אני צריך את מיכי, שיושיב אותי קודם לשיעור הכנה ב'קלויז' הענק באומן (שאגב, עומד ריק לחלוטין בימים אלה. היו בקבוצה מי שרצו להישאר ולתפוס מעכשיו מקום טוב לראש השנה).

"אין שום ייאוש בעולם כלל – זה כידוע המוטו של רבי נחמן", הוא אומר לנו לפני שנלך לציון, "ולמה זה היה המסר שלו? כי רבי נחמן היה נין של הבעש"ט. עם סבא כזה גדול, מה בכלל נשאר לנחמן הקטן לגלות בעולם? איך הוא יביא את עצמו לידי ביטוי, בצילו של כזה ענק? ולכן הוא אמר שאין ייאוש. כל אדם יכול לזכות ולהוציא את שליחותו המיוחדת אל הפועל. גם אחרי כזה סבא, יש לך עצמך מה להוסיף. ובאמת, שמו של רבי נחמן מעיד על שליחותו, על מקצועו. כמו שיש רצען, או חלבן, יש גם נחמן. תפקידו הוא לנחם, לתת נחמה למי שכבר לא מאמין. פעם רבי נחמן אמר לאחד מחסידיו: 'יש לך אמונה בקב"ה, אבל אין לך אמונה בעצמך'. אדם יכול להאמין באלוקים, אבל לשכוח להאמין גם בעצמו".

4.

מהנין שלא התייאש המשכנו אל הסבא-רבא. ציונו של הבעל שם טוב זוכה אמנם לפחות יחסי ציבור מזה של רבי נחמן באומן, אבל שבת במז'יבוז' היא חוויה שלא במהרה תשכחו.

סליחה שעברתי לדבר בשפה של פרוספקטים פרסומיים של 'נתור', אך זה ממש כך. לא אכנס לעניין ההלכתי של יציאה מהארץ לצורכי תפילה, כל אחד ישאל את רבותיו. אבל כל כך הרבה אנשים מוציאים כל כך הרבה כסף מדי שנה על טיולים באירופה הקלאסית ובארה"ב, ומשום מה הם לא מעלים בדעתם לצאת לסופשבוע קצר וממלא בערש החסידות. למה? כי אין שם מלון חמישה כוכבים? נכון. גם לא ארבעה. גם לא שלושה. גם לא שניים (טוב, נראה לי שכדאי לעצור פה). אבל אני לא חושב שיש הרבה חופשות שמהן אתה נוחת בחזרה לא עם דיכאון של "באסה, איך עכשיו אחזור לשיגרה?" אלא בתחושה של "שיגרה, אני לא מפחד ממך. אני רוצה כבר ליישם את כל מה שטעמתי והרגשתי ולמדתי".

אז איפה היינו? אה, מז'יבוז'. שום דבר לא השתנה בעיירה הקטנה הזאת במאתיים וחמישים השנים שחלפו מאז שהבעל שם טוב התפלל בין שביליה. הבקתות הן אותן בקתות עלובות ומטות לנפול, ומאחורי כל בקתה יש מחסן עם בולי עצים להסקה שאותם אוגרים לקראת החורף הקפוא. פה ושם, בין תרנגולות ועיזים, אפשר לראות אפילו באר מים עם חבל ודלי מעץ.

והמקומיים? ובכן, בתחילת סיפורי הצדיקים שקראתי בילדותי היתה כתובה הסתייגות: "האיורים לא באים להמחיש את דמותו של הצדיק". את דמותו של הגוי, מסתבר, הציורים האלה דווקא כן באו להמחיש. אני נזהר מלהכליל אבל רבים מהאוקראינים הכפריים נראים כאילו יצאו הרגע מתוך הציורים הלא מחמיאים של ה. הכטקופף, עם אותה הבעה גסת רוח ואותו קלשון ביד.

5.

התחנה הבאה: ברדיצ'ב. בדרך לשם אנחנו נזכרים בסיפורים הידועים על סניגורם של ישראל, רבי לוי יצחק. איך לימד זכות אפילו על היהודי שתוך כדי תפילת שחרית טיפל כשהוא עטור בטלית ותפילין, בגלגלי עגלתו ("ראה, ריבונו של עולם, כמה נפלא שיהודי, גם תוך כדי מלאכתו, לא שוכח אותך ומתפלל!") ואיך סינגר גם על היהודי שאמר במפורש שהוא מחלל שבת ("אוי, אבא, בניך מסוגלים לחלל שבת, אבל לא מסוגלים לשקר!").

אבל כשהגענו סוף סוף לקברו של רבי לוי יצחק בן שרה סאשא, קיבל מנחם שטיין, מארגן המסע שלנו, טלפון בהול ומיהר לעדכן: "אין זמן להתעכב פה, תתפללו רק כמה דקות". באוטובוס הוא הסביר שהכל בגלל משחקי היורו. אני, מאותגר-ספורט שכמותי, לא ידעתי בכלל שהכותרת המרכזית באוקראינה אינה בדיוק ביקורה של קבוצת מתפללים ישראלית, אלא גמר אליפות אירופה בכדורגל שהתקיים באותו יום בבירה קייב. לכן חוסמים את כל הדרכים הראשיות בעיר, לכן צריך להקדים לשדה התעופה, ולכן יש לקצר את התפילות. קצת פדיחה לצאת משם אחרי חמש דקות, אבל אני בטוח שרבי לוי יצחק מברידצ'ב ימצא דרך ללמד עלינו זכות.

6.

עקיבא ברגמן הוא חסיד ברסלב, אב לשישה, ממודיעין עילית. סילבי ז'אן היא כדורגלנית מפורסמת מהרצליה. במדינת ישראל אין כמעט שום דבר שמחבר ביניהם, אבל פה במשלחת, יש ועוד איך. לאורך כל השיעורים, התפילות, הסעודות והניגונים במהלך ארבעת ימי המסע, הסתכלתי מסביב וראיתי אנשים כל כך שונים, בחיבור אמיתי שחצה מגזרים. ימניים ושמאלנים, מתנחלים ותושבי מדינת תל אביב שלכמה ימים השאירו בארץ את ההגדרות היומיומיות ופשוט הפכו לחבורת יהודים שנוסעים להתפלל ביחד.

במפגש הסיכום הזכיר לנו מיכי: "היינו באומן, ובמז'יבוז', ובברדיצ'ב, אבל התחנה הגדולה עוד לפנינו. אנחנו נוסעים למקום שאומרים שהוא הקדוש מכולם: ארץ ישראל". חייכנו, אבל גם הפנמנו את עומק הדברים: במז'יבוז' נותר יהודי אחד בלבד. באומן אין קהילה יהודית, רק כמה ברסלברים שמתחזקים את המתחם. בברדיצ'ב יש בסך הכל 750 יהודים ושני שליחי חב"ד שפועלים בקרבם. זה הכל. הגולה מתה. המקום ליישום כל התובנות הנפלאות שנולדו בה, כל השיטות בעבודת השם, כל החידושים הרוחניים הגדולים – הוא ארץ ישראל. רבי נחמן הרי אמר "לכל מקום שאני הולך, אני הולך לארץ ישראל", ואנחנו באמת הולכים לשם עכשיו.

על כל זה חשבתי תוך כדי הנחיתה, כאשר כבישים ובתים בגודל קופסאות גפרורים החלו להיפרש מלמטה והקבוצה כולה (כולל שמאי המקרקעין מפתח תקווה!) שרה בהתלהבות עצומה "אילו יהודי היה יודע...". חמש דקות אחר כך, האסמס הראשון שהגיע דיווח כי "ויינרוט התפטר מוועדת פלסנר". מיד אחר כך הגיעו תגובות של ח"כים על נתניהו שנכנע לסחטנות החרדים, ועד ביקורת הדרכונים כבר הגיעה הודעה על ההפגנה הגדולה שמתוכננת למוצ"ש בתל אביב תחת הכותרת "עצרת הפראיירים".

ואני, אולי עוד תחת השפעת האורות משם, שמעתי את הבעל שם טוב, ורבי נחמן, ויתכן שאפילו רבי לוי יצחק אומרים לנו: "שוטים שבעולם, האם אינכם מבינים? זכיתם להגשים דברים שאנחנו רק חלמנו עליהם: לעלות לארץ ישראל ולחיות בה חיים יהודיים. זהו, אין יותר פריץ לפחד ממנו. התורה הקדושה היא שלכם, של כולכם, משואב המים ועד התלמיד חכם. התפילה, הדבקות, החסד, השמחה. כל האוצרות. איך שכחתם? איך זרקתם הכל? איך קברתם גם את כל זה איתנו, בערבות אוקראינה? איך התחלתם לריב סביב התורה? אתם באמת פראיירים".

• • •

והנער הזה שבתמונה הוא לוי יצחק מברדיצ'ב.

כן, באמת. קוראים לו לוי יצחק פישמן, הוא בן 17 והוא גר בברדיצ'ב. פישמן למד שנה בישיבה בארץ וחזר לקהילה האוקראינית הקטנה שלו בברדיצ'ב, כאן הוא עובד כשומר הציון של רבי לוי יצחק. כדי להלהיב את המבקרים הוא מראה להם את שמו הרקום על תיק התפילין. אז את אלימלך מליז'נסק ואת זושא מאניפולי עוד לא מצאתי, אבל חברי הקבוצה איחלו לשומר (אחרי שנתנו טיפ כמובן) להיות יום אחד גם רבי לוי יצחק מברדיצ'ב.

טורו של ידידיה מאיר מתפרסם ב'בשבע'

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!