לא דובדבן אלא צורך חיוני

בחצי הכדור שלנו הימים האלה הם שיא תקופת החופשות והנופש. באותה שעה העם היהודי מתעטף באווירה כבדה של צער, עגמימות ואבל. יד ההשגחה כיוונה את שלושת השבועות של המצור על ירושלים, ששיאו בחורבן המקדש, דווקא לימים שמסמלים את הנאות החיים, החופש והעליצות.

האבל הזה יכול להיראות מוזר מאוד ותלוש מן המציאות: מה פתאום מתאבלים עכשיו על דברים שקרו לפני אלפיים שנה?! אבל לאמיתו של דבר ההפך הוא הנכון – דווקא האבל הזה מחבר אותנו אל המציאות האמיתית ומונע אותנו מלשכוח מי אנחנו.

מהותה של הגלות

כשיהודים חיו בצל פוגרומים ורדיפות, הם זכרו היטב את צער הגלות וייחלו לגאולה. לעומת זה, בתקופות שלוות ורגועות יותר עלול להיווצר רושם שהכול טוב ויפה. משיח? גאולה? – למה לא, בהחלט חלום נחמד, אבל לא ממש נחוץ.

באים ימי בין המצרים ומבהירים את המשקל הראוי שיש לייחס לגאולה. בעיצומם של ימי קיץ בהירים, כשהעולם כולו יוצא לנפוש ולבלות, היהדות באה ומזכירה שאנחנו בגלות, אבלים וכואבים על חורבן בית-מקדשנו. אתה יכול להיות עשיר ומכובד, נהנה מבריאות טובה ובעל משפחה יפה – ועם זה אתה שרוי בגלות מרה.

כי הגלות איננה רק רדיפות ופוגרומים, צרות ומצוקות. הגלות העיקרית היא כמאמר חז"ל – "אוי לבנים שגלו מעל שולחן אביהם". בן מלך, שגלה מעל שולחן אביו, יכול שיהיה לו כל השפע שבעולם, אבל הוא ירגיש שהעיקר חסר כאן – הוא גלה מעל שולחן המלך.

כך גם אנחנו בני מלכים הננו, ומקומנו האמיתי ליד 'שולחן המלך' – במצב שבו השכינה שורה בישראל, כשבית-המקדש עומד על מכונו וכאשר מתקיימת התפילה "את צמח דוד עבדך מהרה תצמיח". זה המצב הטבעי והנכון ליהודי, וכל עוד לא זכינו לכך, אנחנו שרויים בגלות – "בנים שגלו מעל שולחן אביהם".

ימי בין המצרים נועדו להחדיר בליבנו את העוצמה הראויה לציפייה לגאולה. לא דובדבן על הקצפת, אלא צורך אמיתי וקיומי. עלינו להרגיש שהגאולה חסרה לנו. כבן מלך שגלה, הממתין ומצפה בקוצר-רוח לרגע שיבתו אל אביו.

צער ותקווה

החסידות הוסיפה נופך משלה לימי בין המצרים – לא אבל של יגון ושל קדרות, אלא צער שמהולה בו תקווה, כאב שיש עמו אמונה. האבל כשהוא לעצמו עלול להביא לידי ייאוש. החסידות משלבת את האבל עם האמונה ועם התקווה.

בשעה שאנו מתאבלים על חורבן בית-המקדש ומצטערים בצערה של השכינה, אנו מרגישים גם את פעמי משיח הנשמעים באוזנינו. כשאנו לומדים את ענייני המקדש, אין זה מתוך רגשות אבֵלות וצער בלבד, אלא מתוך ציפייה דרוכה לבית-המקדש שייבנה במהרה.

השילוב הזה בין צער הגלות לשמחת הגאולה מעניק לנו כוח לחיות כל השנה מתוך ציפייה אמיתית לגאולה. ועל זה אמרו חז"ל שכל המתאבל על ירושלים זוכה ורואה בשמחתה.

המאמר מתפרסם ב'שיחת השבוע'

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!