לקראת הכרעה: המלך ביבי בין ועדת פלסנר להגראי"ל

די משעשע לראות את נציגינו החרדים תופסים לעצמם מידי כמה ימים חדר פנוי בכנסת, ומתיישבים סביב שולחן כדי לדון שוב בנושא 'חוק טל'.

עוד יותר משעשע לראות איך עיתונאים חרדים משחקים בשוטרים וגנבים, כדי ללכוד את המופעים הללו - מופעי ראווה של נתניהו, שנותן לנערים לשחק לפניו - ובבוא היום יפציע משום מקום ויעשה במטהו קסם, כדי לנסות ולרצות את כולם. או יותר נכון, לנסות ולהרגיז את כולם.

כי אחרי הכול, אין חיה כזו לרצות את כולם: הוא הרגיז את איווט ליברמן כשאיפשר לאריאל אטיאס שלא לכלול כושר השתכרות בקריטריונים לדיור, ומרגיז את אטיאס כיום כשהוא מאפשר לנציגי האוצר לתקוע לו בפועל את המכרזים לשיווק ואת הפעלת הקריטריונים בשטח. אז עכשיו, שניהם כועסים, אבל מה יעשו לו?

"נתניהו רוצה לגמור את זה בשלום", אמר לי השבוע גורם בכיר באחת מהמפלגות החרדיות. תאמינו או לא, הוא נראה היה כמאמין לעצמו.

תגיד, הוא לא שיקר אותך מעולם בעבר? – שאלתי אותו.

"כן, שיקר", הודה.

כמה שיקר, עשר פעמים? עשרים פעם? לחצתי.

"טוב, למה לא מאה או מאתיים פעם", נאלץ להודות.

שיקר כל-כך הרבה, ובכל זאת הם תמיד נופלים בפח שלו.

כולם, לא רק החרדים. זהו אותו הפח לתוכו נחת כצל'ה, עם חוק ההסדרה שלו, פעם ועוד פעם קבל עם, מליאה ותושבי בית האולפנה, שהגיעו לצפות בהצבעה.

זה אותו פח אליו נחת יו"ר קדימה, שאול מופז, לפני מספר שבועות, עת הצטרף לקואליציה.

פח, למה?

ובכן, ננסה לתאר את המצב השורר כיום בין שורות קדימה כדי להבין עד כמה, במבט לאחור, שגה מופז כשהצטרף לעגלת הממשלה.

עם בחירתו לתפקיד היו"ר, וכאשר נראה היה כי הבחירות או-טו-טו בפתח, הציג מופז בסקרים סדר גודל של שבעה-שמונה מנדטים. לא מאוד הרבה, אבל מספיק בשביל לעבור בכבוד את אחוז החסימה ולשרוד. הסקרים האחרונים, לעומת זאת, מראים שלא בטוח שיצליח לצלוח את אחוז החסימה.

וזה עוד לא הכול: מתברר, כי בתוך מפלגתו שלו מתהוות שתי אופוזיציות פנימיות. אחת מהן היא המוכרת עד לעייפה, התוכנית של שישה-שבעה ח"כים לפרוש החוצה מקדימה ולהפוך למפלגה משל עצמה. עד לעייפה, כי כל-כך הרבה פעמים שמענו מחלקם את אזהרת ה'זאבים, זאבים', עד שקשה לקחת אותם ברצינות. חלקם מדברים על כך שציפי לבני היא שתנהיג, אולי יחד עם חיים רמון, חלקם מודים שזה לא כל-כך פשוט, שציפי עוד לא הביעה נכונות ללכת על זה. בקיצור, עדיין לא רציני.

אבל יש גם אופציה נוספת, והיא הולכת ומתעבה במהלך הימים האחרונים. קוראים לה: יוחנן פלסנר.

וכך הסביר לי השבוע אחד מחברי הסיעה. "כדי להוות אלטרנטיבה לנתניהו, אנחנו צריכים קודקוד אטרקטיבי. מישהו 'דומה' לו. פלסנר הוא בוגר סיירת מטכ"ל, הוא היה קצין, הוא למד בהאוורד, הוא נאה, בקיצור הוא 'כפיל'".

טוב, אולי אין לו את הניסיון של נתניהו, אבל ניסיון הוא דבר נרכש, המשיך לגולל את התוכנית, אליה שותפים כמה וכמה מחבריו. הקבוצה הזו, כך מתברר, היא כבר הרבה יותר גדולה, היא לא קבוצה שמבקשת לפרוש מקדימה, אלא קבוצה שמבקשת להחליף את הקודקוד.

הוא, הם אומרים ומתכוונים למופז, אינו מתאים. כלומר, חשבנו שהתאים, אבל נכשל.

הכול, אגב, כמובן בהתאם לחוק טל החדש והמחודש. הכול, למקרה שלא ימצא חן בעיניהם.

כך או כך, חייו של מופז בתוך מפלגתו אינם קלים. קולות המחאה עולים ובוקעים וקשה לו מאוד להתעלם מהם. אם אכן ילכו החברים על המהלך המדובר, האופציה היחידה שתישאר בפניו היא לחבור לליכוד ולצוות המצומצם המקיף את נתניהו. ואת זה הוא יכול היה הרי לעשות גם מבלי להיכנס לממשלה ולהשפיל את עצמו ואת תדמיתו הציבורית.

"זה לא רק אני"

נעבור לפלסנר: מה באמת מניע אותו? האם הוא שונא חרדים? אני לא מאותם אלה הסבורים כך.

הנה, לפני כשנתיים, בביקור שערך בכפר חב"ד, שידר חמימות רבה לדת בכלל ולחב"ד בפרט. כשכיפה שחורה לראשו הוא השתתף באפיית המצות, סייר במטע האתרוגים, אמר שהוא מעריך והבטיח כל עזרה שתידרש.

בצעירותו, כשלמד בהווארד - כך סיפר - התארח קבוע בביתו של שליח חב"ד הרב שמולי זרחי. בסיומו של אותו ביקור הוא אפילו הפשיל שרוול והניח תפילין.

אז מה, בעצם, קרה לו?

ובכן, זה קורה כמעט לכל פוליטיקאי. כוונות לחוד, ועצות יועצים לחוד. מדוע שפוליטיקאי יאבד את הזדמנות חייו להיכנס לדפי ההיסטוריה, כמי שחולל מהפך בנושא השירות הצבאי של החרדים?

אם הציעו לו לעמוד בראש ועדה, למה שיסרב? למה שלא יעשה הכול כדי לקבל דעת-קהל אוהדת? כבר בסוף שבוע זה הוא עומד לקבל טור אוהד באחד מחשובי כלי התקשורת. תאמינו לי שאם היה דואג ללימוד התורה של הציבור החרדי הטור הזה לא היה נולד לאוויר העולם. כמו שלא כתבו עליו אז, כשביקר בכפר חב"ד.

מה בעצם רוצים ממנו, הוא מתקשה להבין.

בשיחות סגורות הוא מסביר שזה 'לא רק הוא'. שלמשרד המשפטים ומשרד הביטחון יש נציגים בוועדה ויש להם אג'נדה ברורה. גם משרד האוצר ניסה להתערב (הדלפה עקשנית טוענת שירדו שם מהסנקציות הכלכליות - אחרי הכול שר האוצר הוא ידו הארוכה של ראש הממשלה). זה לא רק הוא.

תשמעו סיפור:

לפני כמה ימים ניגש אריאל נחום, פעיל מרכזי ב'קדימה', אל יוחנן, וסיפר לו כי ביקר בדרום אפריקה. "הרמנו שם דינר, לא תאמין איזה, עשינו שם בשלושה ימים למעלה מחצי מיליון שקל רק מחב"דניקים. בדינר היו למעלה ממאה חבד"ניקים, עם כובעים וחליפות".

הכסף אגב לא לישיבות. הוא מיועד לקרן ליב"י המסייעת לחיילים.

"כל הכבוד", אמר לו פלסנר.

האם זה עשה לו משהו? קשה לדעת. אבל בהמשך יצא לנחום לדבר על זה גם עם אלופת משנה בצה"ל.

"תראי", אמר לה, "למה פלסנר לא יצליח להשיג את מה שהוועדה שלו רוצה להשיג? ראית כמה חרדים היו? טוב, לא ממש חרדים, אבל ציונים עם כיפה ובשפע. ברגע שתיגזר גזירה על עולם התורה ורבנים יגידו שצריך לעשות מעשה, הם מסוגלים לקבל החלטה ולא לבוא יותר לארץ. יש לך מושג איזה איום זה יהיה על הכלכלה של מדינת ישראל?"

היא שמעה את דבריו בקשב רב. ואם היא לא הבינה, ביבי בוודאי מבין במה מדובר.

אגב, בהוראת רבנים, אנשים כאלה מסוגלים גם להזרים כספים לעולם הישיבות ולכסות את כל מה שעשרות גדעון סערים לא מסוגלים לשפוך.

ואתם יודעים מה? אולי גזירה מהסוג הזה תצליח לחזק את בחורי הישיבות שלנו, שבזמנים של שפע חשים ברפיון בלימוד. כשהם ירגישו את חרב הגיוס על צווארם, תראו איך בתי המדרש מתמלאים בשטייגניסטים. זה בטח לא מה שפלסנר חולם עליו בחלומות הלילה הורודים שלו. בעצם, במחשבה שניה, אולי כן. לכו תדעו.

פלסנר לא פלסטר

חשוב לזכור: לפלסנר אין שום עניין להכריז על סכסוך עם הציבור החרדי, אבל כותרות עיתונות שליליות בתקשורת החרדית רק מביאות לו תמיכה בקהלי היעד שלו. מידי סוף שבוע מנחיתה על שולחנו שבלשכתו בכנסת אחת מעובדות לשכת ראש הממשלה את כל חבילת הניירת של עיתוני סוף השבוע, כשהקטעים 'עליך' מסומנים בפניו כמתבקש.

בשבוע שעבר, למשל, הוא התבסם מכותרת גדולה בשער עיתון 'משפחה', השבוע מן הסתם יגזרו לו את הטור הנוכחי כשהוא מודפס. בקיצור, חשוב לו מאוד להתעדכן ולדעת מה חושבים עליו.

אז ככה. יוחנן, אם ה'היא' גוזרת לך את הטור הזה ומניחה על השולחן, חשוב שתדע: אני לא מאלה החושבים שאתה שונא את הציבור החרדי, או לא מעריך מספיק תורה ולומדיה.

אני לא בטוחה שאתה מכיר מספיק, שביקרת מספיק בישיבות רציניות, ששוחחת פעם ברצינות עם בחור ישיבה אמיתי, עם אם יהודיה שכל שאיפתה בחיים הוא לימוד התורה של בנה. אני לא מאשימה אותך. אתה רוצה להתפרסם. לעזור לציבור החרדי ולתורה שלו זה לא ממש הטרנד השולט בישראל. אני רק רוצה להזכיר לך משהו קטן: כל מי שהלך על הטרנד הזה של 'נגד חרדים', לא מסתובב היום במסדרונות הכנסת, משום מה.

כשבחר בו נתניהו לעמוד בראשות הוועדה, לא בטוח שחשב על התוצאות מרחיקות לכת. החרדים מחו בתוקף, מופז ביקש ושכנע, נתניהו החליט לשמוע לאחרון, כשהוא מניח שמדובר במעין בובה שתנהל ועדה בשלט רחוק בו יוכל הוא עצמו להשפיע.

אלא שפלסנר הוא בחור רציני. אחד שעושה כל דבר 'עד הסוף', אם כבר ועדה, אז ועדה.

לכאורה, כל סמכות חוקית אין בידיו. הוא לא יכול לכפות על אנשי מקצוע להגיע ולהעיד בפניו, גם להמלצותיו אין כל תוקף חוקי של ממש.

"פלסנר, אל תהיה פלסטר של ביבי", הכינו לו בועז נול וחבריו ממאהל הפראיירים פלסטרים לתזכורת. ולא, הוא ממש לא מתכוון להיות הפלסטר של נתניהו.

ובכל זאת, תוך זמן קצר התברר לכולם כי פלסנר הפך לאחת מהדמויות היותר מרכזיות במדינה. מי אינו מופיע בפני הוועדה שלו?

היא מתכנסת שוב ושוב, שעות על שעות, לעיתים מבוקר עד לילה. אין גוף רציני במדינה שיש לו קשר כזה או אחר לנושא ולא שלח את נציגיו להופיע.

התוכניות אותן מתכננת הוועדה הן גרנדיוזיות למדי. גיוס של אלפי בני ישיבות, הקמת מסגרות מתאימות לכל אלו, ומכסות של 20% בלבד (עדיין לא סופי). וכן, יהיו כמובן גם סנקציות על מי שלא יעמוד ביעדים.

לא, אף אחד לא יעלה חרדים על משאיות בכוח, אבל אוי לה לישיבה שתלמידיה לא יגויסו על פי המתווה. אוי לו לחרדי שחויב בגיוס ולא עשה זאת. ארנונה, משכנתא, ביטוח לאומי. לא חסרות שיטות הענשה שאינן כוללות בתי כלא ותאי מעצר.

גם אם ההמלצות לא תתקבלנה, פלסנר גזר את הקופון של עצמו. קשה להניח שיש אזרח במדינת ישראל שאינו יודע מיהו ח"כ יוחנן פלסנר מ'קדימה'. לא, ממש לא הפלסטר של ביבי.

מחסן הכיפות של רובי ריבלין

ועוד סיפור, שאולי במבט ראשון נראה כבדיחה. במבט שני, ממש לא.

השבוע, אי-שם באולם מפואר בנווה אילן, נערכה חתונת בתה של מנהלת לשכתו של שר התיירות, סטש מסז'ניקוב. הטקס התנהל על פי כל כללי ההלכה (כן, נציגי 'ישראל ביתנו' נטלו חלק פעיל בטקס), הרב שערך את החופה והקידושין היה רב מפורסם וידוע, לא אחד שצריך את חוק צהר כדי לערוך חופות וקידושין (הרב שמואל רבינוביץ, רב הכותל, מספיק מוכר?), ותחת 'פיקודו' ניגשו בזה אחר זה כל המי ומי, כולל בכירי 'ישראל ביתנו' כדי לברך את ברכות החופה.

את הברכה הראשונה התכבד לברך יו"ר הכנסת, ראובן רובי ריבלין.

ריבלין, יהודי שידוע בכבוד שהוא מעניק לכל נושא שבקדושה, שלף מכיסו את הכיפה השחורה והניחה לראשו.

את הכבוד לברכה השניה קיבל אהוד אולמרט. הופס, כיפה לא הייתה לו בכיסו, אך לגודל המזל לרובי הייתה עוד אחת, גם בכיס השני. הוא שלף, נתן, אהוד בירך, ותורה של הברכה השלישית הגיע.

הפעם היה זה אביגדור ליברמן, יו"ר ישראל ביתנו, שקיבל את הכבוד. ושוב נשלפה כיפה מכיסו של ריבלין, ושוב הונחה על ראש המברך.

לגודל הצחוק, משהגיעו אל תורו של סטש מסז'ניקוב אזלו הכיפות בכיסיו של ריבלין. אחרי הכול, הוא לא מנהל שם מחסן תשמישי קדושה, והנוכחים נאלצו לערוך ביניהם סבב של כיפות.

המעניין הוא כי באירועים מן הסוג הזה כולם מזדהים עם המסורת. לכולם חשוב לכבד אותה. פתאום הם שוכחים את נאומי הלהט שלהם בכנסת. פתאום איש מהם אינו שונא חרדים או רבנים.

תגידו, זה לא משהו שדורש חשבון נפש מצד הפוליטיקאים שלנו? אולי הם אלו שמעוררים את האנטגוניזם?

אולי אם רבנים הם אלו שהיו מגיעים מעת לעת כדי להסביר את עמדת היהדות בפני חברי הכנסת, הדברים היו שונים? אולי בן-גוריון השתכנע לתמוך בלימוד התורה של בחורי הישיבות רק כי מולו עמד ענק הדור 'החזון איש', ולא פוליטיקאי האוחז בכסא העור שלו ובסוללת עוזרים?

סתם נקודה למחשבה.

הרגל בגבס, הראש עובד

אז מה באמת יהיה? נשמעת השאלה מפי כולם. תשובה, עדיין אין.

בפגישות בין נציגי המפלגות החרדיות (ישי-אטיאס-ליצמן-גפני) לבין שליחי נתניהו (אלקין-פרח לרנר) מצליחים הצדדים שוב ושוב להגיע למבוי סתום. כאילו לשם כך התכנסו מלכתחילה.

הראשונים שבים ומבהירים (בעיקר צועק זאת גפני בקולו) ש"אין על מה לדבר", השניים מסבירים שהמצב סבוך...

ומה יעשה נתניהו? תחילה יושיט את ידו מבעד לחלון, יבדוק לאן נושבת הרוח התקשורתית, ואז יקבל החלטה. לכל צעד בו ינקוט - תהיינה השלכות.

ננסה להיכנס שנייה לראשו. הרגל מגובסת, הראש פועל ועוד איך.

אז ככה: אם אני מנסח חוק פושר. יותר מכסות של מתגייסים, בלי סנקציות למקרה שבו לא יעלה מספר המתגייסים, מי שרוצה ללמוד ימשיך ללמוד (האופציה האופטימלית לחרדים), אני צריך לקחת בחשבון את דברי אביגדור ליברמן במאהל הפראיירים (אם ננסה לחפף, נחמיץ את המטרה. החוק הזה יותר מדי חשוב).

לכאורה, אם אני ממסמס את החוק, ליברמן פורש, הגם שלא אמר זאת במפורש. והכול כמובן בכפוף לכתב האישום שלו. אז לך תהיה תלוי בקפריזות שלו.

עם מופז אני מסתדר, זה בסדר, מקסימום אני משריין אותו לליכוד, בחור נחמד (אז אמר בפתח ישיבת הסיעה שאי גיוס חרדים הוא אחד מהכתמים המוסריים של מדינת ישראל...נו, יום לאחר מכן, במאהל הפרייאים, הציע לבועז נול וחבריו שלא לשבור את הכלים, לפני שנדע מהי התוצאה).

הבעיה היא שהאופוזיציה הפנימית שלו תעשה לו את המוות, ומה עושים במקרה בו הם יחליטו לפרוש 'על אמת' ויסיימו את שלב ה'הכול דיבורים'?

אם אין לי ליברמן, ואין לי חלק מקדימה, אני כבר תולה קואליציה על בלימה ועל חרדים, וזה ממש-ממש לא טוב לי תקשורתית. מה יחשוב על זה בן כספית, שגם ככה מחפש אותי בסיבוב? אפילו עיתונאים שפרגנו לי פעם בשנה שנתיים את הצעד הזה לא יאהבו.

ובכלל, מה יהא על הבוחר. על 30 מנדטים אוכל רק לחלום. העם לא יאהב את הכניעה שלי ואת הפראייריות, ליברמן ייצא לקמפיין על הגל המנצח, כך גם יאיר לפיד, אולי גם ציפי לבני שתצא מהנפטלין. לא, זה ממש לא נשמע טוב. במקרה שכזה, אני עוד עלול למצוא את עצמי יום לאחר הבחירות שב במונית הביתה לקיסריה.

אוקי, אז אני מנסח חוק רע לחרדים. אחרי הכול, כמה הם כבר? 10 של ש"ס (חיים אמסלם יהנה להישאר אצלי בלעדיהם), ועוד 5 מהאשכנזים.

לא משהו שיכול לנדנד לי את זנבה של הקואליציה שלי. אלא מה? בעיה. הם לא ישכחו לי את זה. אני מכיר אותם. את הקדנציה הבאה שלהם הם יסגרו עם מישהו אחר, אפילו יחלק להם את ירושלים ואפילו יחלק להם את עולם הישיבות. העיקר לדפוק אותי.

למה לי להתעסק איתם? כמה עמלתי כדי ליצור לעצמי ערוץ חיובי עם הגר"ע יוסף, כמה מרחתי את הנציגים שלהם בפגישות חוזרות ונשנות, כולל הבטחות ואגדות אלף לילה ולילה על כמה שאני מת עליהם. טוב, לפעמים נתן עשה את זה בשבילי, אבל הרי שלוחו של אדם כמותו, גם כשהוא לא עובד רשמית בלשכה. מה חשוב. עד שהצלחתי לשכנע אותם שאני האיש הנכון במקום הנכון בשבילם ועבורם, לא כדאי לזרוק את הכול לסלסלת המחזור של פח ההיסטוריה. מה גם שמומחי שיווק טוענים שבעתיד הם יהפכו לכוח שולט ומנצח במדינה.

טוב, אני לא צריך אותם ליותר מאשר קדנציה אחת נוספת, אחריה עדיף לי לשבת בבית, רגל (בלי גבס) על רגל, לכתוב ספרים ולרוץ להרצאות.

אחרי הכול, שם הכסף הגדול, לא במשרד ראש הממשלה. שם לא יחטטו לשרה שלי בסל הכביסה שלה, גם לא בחדר השינה אותו אנחנו מזמינים לטיסות שלנו.

אלא שאם יבואו לי לפיד או לבני או רמון או פלסנר עם 20 מנדטים, ויחברו לשלי יחימוביץ שתגיע עם עוד 20 מנדטים, אני כבר מתחיל להיות בבעיה. הערבים והחרדים, והופס אני חוזר לבית שבקסריה.

אז מה יהיה? תאמינו או לא, איש אינו יודע, כולל ראש הממשלה.

אילו היה מדובר בבגין יתכן שהיה מתניע את רכבו הממשלתי ויורד לבני-ברק, כדי לשמוע ישירות מפיו של הגראי"ל על מה אפשר להתפשר ועל מה ממש לא. וחזקה על ברכת הצדיק שגם תוציא מהפלונטר. אבל נתניהו הוא לא בגין, הוא בטח לא בן-גוריון שעשה את דרכו היישר אל בית 'החזון איש', שם התבשלה פשרת תורתו אומנותו ההיסטורית.

במקום לרדת לביתו של הרב, יעשה נתניהו מן הסתם את דרכו אל יועציו המסורים, כמו גם אל צוותי הסקרים העומדים לרשותו. בלי סיעתא דשמיא מיוחדת, כל אלו לפעמים מצליחים, ופעמים ממש ממש לא. תשאלו את איל ארד של ציפי לבני, בשעתו. תשאלו את יועציהם של כל אותם פוליטיקאים שכבר אינם מסתובבים עוד בכנסת.

ישירות לשר הפנים

ביבי אינו בגין. בשום דבר ועניין.

זוכרים את היום שבו שיחק נתניהו על מגרש וקרע את הגיד? ובכן, כולנו צפינו בסרטון אותה הפיקה לשכת לע"מ: ביבי יושב על כורסה, הרגל מגובסת. "אני אמשיך לשחק על מגרשים למען מדינת ישראל", הבטיח.

תגידו, מישהו ראה אותו מאז? ישיבות הסיעה הועברו ללשכתו, העיתונאים המגיעים למקום פוגשים אותו יושב, מי רואה את הרגל. אירועים בוטלו, פגישות מועתקות למשרדו, חדרו שבכנסת נעול. רק זה חסר לו שעיתונאים יראו או יצלמו אותו עולה במדרגות ככה, מדדה. אפילו את חנוכת האנדרטה בנתניה פספס ושלח את פוטין לבדו.

בעצם, למה?

זוכרים את התקופה בה ישב מנחם בגין על כסא גלגלים? היה זה לאחר שהחליק באמבטיה שבביתו ונאלץ לעבור ניתוח. כמו אחרון פשוטי העם פנה ליד שרה, ואחר-כך התגלגל איתו היישר אל בניין הכנסת. משהו ירד לו מהכבוד? ממש לא.

לפעמים, חולשה חיצונית, נכות זמנית, הם אלו שמעידים על חוסן פנימי.

ועתה, האם החרדים מתכננים פרישה?

תלוי את מי שואלים: ההוראות שבידיהם ברורות. הן הועברו ישירות לידיו של ח"כ משה גפני, גם לידיו של שר הפנים, אלי ישי.

שניהם שוחחו בנושא ישירות עם הגראי"ל שטינמן. פשרות לא תהיינה, כל בחור שירצה ללמוד ילמד. מצד שני, יש על מה לדבר בכל הנוגע לשבאבניקים וכדומיהם.

מצד שלישי, נושא הפרישה עדיין לא דובר. לא שם, גם לא בין נציגי ש"ס הבכירים (אלי ישי ואריאל אטיאס) לבין הגר"ע יוסף.

איש עדיין אינו יודע מה יהיה, אפילו מה לשאול עדיין אין. ביהדות התורה מרבים לדבר (לא לתקשורת, כמובן), על תגובה נחרצת במקרה של חוק 'לא טוב'. בש"ס נשמעים קולות מהוססים יותר: "אז נגיד שיהיו סנקציות ואנחנו לא מוכנים לזה, אם נפרוש, הסנקציות ייעלמו?" – שאל אותי השבוע אחד מבכירי ש"ס.

אבל גם הם יודעים שבסופו של יום ההכרעה תתקבל בבתיהם של גדולי ישראל. הפעם, דווקא בשל הקרבה המיוחדת השוררת בין הגראי"ל שטיינמן לגר"ע יוסף, גם בגלל הקרבה המיוחדת של השר ישי לבית הגראי"ל, סביר להניח שפרישה של מפלגה אחת תגרור גם את האחרת.

הש"סניקים לא יאהבו את הכניסה של הקודקודים לגדולי התורה "האשכנזים" (מילה הנהגית בפיהם לא באהבה גדולה), אבל משום שמדובר בגראי"ל, שנזהר במשך השנים שלא לפגוע בגר"ע ובפסקיו, הם יחליקו את זה ביתר הבנה.

מבחינת הגראי"ל זהו הנושא החשוב והבוער ביותר העומד היום על סדר היום של הציבור החרדי (לא, לא יתד נאמן. ממש לא). הוא אמנם לא היה בעד השתתפות בהפגנה כזו או אחרת, אבל בהחלט עתיד לגלות את דעתו הנחרצת בגילוי דעת שיתפרסם באחד מהימים הקרובים בעיתון 'יתד נאמן' המחודש.

אין שום פשרות, הפעם.

בטח לא הפשרות אליהם מתכוונים פלסנר וחבריו.

גם הפראיירים לא מרוצים

ועדת קשב עדיין לא סיכמה את מסקנותיה. הדו"ח אותו היא אמורה להפיק עדיין לא נכתב. אבל השמועות העולות מקרב מדליפיה וחבריה עושות רע, משום מה, לכל הצדדים.

כפי שהדברים עושים רושם, עתידה הוועדה לאפשר לחרדים לדחות את השירות הצבאי שלהם עד לגיל 23, ומאידך להטיל סנקציות על מי שלא ימלא אז את חובתו האזרחית.

המטרה היא לגייס כמה שיותר בחורים עוד לפני הגיל המכריע, גיל 23.

הצרה האמיתית של נתניהו תהיה סביב העובדה לפיה כולם כועסים. החרדים, כמובן, לא יסכימו לכל סנקציה והפגנת שלשום תהפוך לבדיחה לעומת המצב האמיתי של ההפגנות בשטח.

מדובר בעניין עקרוני, אומרים הנציגים החרדיים. חוץ מלהתגמש בנושא מי שאינם לומדים ברצינות, אין על מה להתפשר או לדבר. את חברי ועדת פלסנר ממש לא מטרידים האיומים על הפגנות רחוב, את חלקם זה אולי אפילו משמח. אבל לנתניהו זה אמור להציק בהחלט. לא זה מה שחסר לו כעת.

אלא שגם במחנה הפראיירים רחוקים מלשמוח. יואב קיש, נציג המחנה, אמר כי ההצעה המסתמנת אינה חוקית ואינה שוויונית וכי "זה חארטה בארטה".

גם עידן מילר, בראיון לתקשורת, סיפר כי נתניהו שב ונפגש איתם תוך שהוא מבטיח להם הבטחות חד משמעיות. גם מופז ביקר במחנה שלהם והבטיח הבטחות, ומה בסוף? "עבודה בעיניים".

"ראש ממשלת ישראל מכר את הציבור המשרת שנושא לבדו בנטל השירות הצבאי, הכלכלי והחברתי. הוא שוב עשה תרגיל מסריח כשהעדיף לכופף את הוועדה שבראשה עמד פלסנר, והפך אותה לוועדת קישוט", הגיבו במטה באופן רשמי. וגם התגובות הללו גרועות לנתניהו, ששוב מוצא את עצמו בין הפטיש לסדן.

מאחורי הקלעים שב נתניהו ונפגש עם נציגי הסיעות החרדיות, כמו גם עם יוחנן פלסנר, יו"ר הוועדה. הוא היה רוצה בכל ליבו להגיע למתווה של פשרה, כזה שימצא חן בעיני הצדדים, אלא שנראה שעד כה לא נבראה חיה שכזו. "צריך להגדיל את השוויון בנטל, אך לא לקרוע את העם. היעד הוא גיוס, אך לא קרע בעם", מבהירים מקורביו של נתניהו.

וכמו בקלישאה, השאלה הגדולה היא איך חותכים מהעוגה וגם משאירים אותה שלמה.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!