ברוך הבא ל'שוק הצדקה' • טורו של ידידיה מאיר

יתנו - יקבלו

אני לא זוכר ממתי זה ככה. קשה לשים את האצבע באופן מדויק על הרגע שבו החל העידן הזה, אבל בלי לשים לב, זה קרה: מצוות הצדקה בסכנת הכחדה. אחד הציוויים היסודיים ביותר באתוס היהודי – ואם אפשר בכלל לדרג, אז גם אחד היפים והנאצלים ביותר – בדרכו להיעלם. ממש כך.

אם פעם דיברו אצלנו על לעשות חסד, לעזור לזולת, להעניק, לתת - היום מדברים על לקבל. או ליתר דיוק: לתת כדי לקבל. ולא סתם לקבל, אלא לקבל משהו מאוד מדויק וספציפי, על פי הזמנה: זיווג, רפואה, פרנסה, שלום בית, שלום עם החותנת.

אני כבר לא מדבר על עלוני הצדקה הצהובים והחושפניים שמורחים בכותרות ענק סיפורי אסונות של אנשים מסכנים, ומנסים לגרום לנו להתרגש, לחמול וכך לתרום. תמיד קשה לי לראות ילדים ירושלמים ובני-ברקים שולפים מתיבת הדואר את הפירסומים האלה וקוראים בהם כל מילה. גאוות הוריהם (ובצדק) על כך שהם לא נחשפים לטלוויזיה ולאינטרנט, אז למה את התכנים האלה לא מסננים מהם? לחילונים יש את '7 ימים' כדי להזדעזע מסיפורים מציצניים ("לקחתי סמים, התגרשתי 3 פעמים, רציתי להתאבד") ולחרדים יש סיפורי זוועה משלהם שמודפסים על נייר כרומו בעשרות אלפי עותקים ("אמא ל-17 השאירה אבא לבדו שבוע לפני חתונת הבן הבכור"). אני חלילה לא מזלזל בטרגדיות האנושיות הבאמת-נוראיות, אני מזלזל במי שמזלזל בטרגדיות האלה – ומורח אותן ככה במסחריות גסה.

אבל ניחא, לזה כבר התרגלנו, לניסיון לפתוח לנו את הלב ואת הכיס בדרך הנמוכה הזו. עכשיו עברנו לשלב ההבטחות, וזה כבר מטריד יותר. לאחרונה נשחק כאן היסוד היהודי הבסיסי ביותר של מצווה לשם מצווה, של חסד לשם חסד. הנחת המוצא בבסיס כל הקמפיינים האלה היא שצריך לשחד אותנו, חמדנים בני חמדנים שכמותנו, כדי לתרום. אחרת זה פשוט לא יעבוד. אם פעם תרמת לארגון מסוים כי רצית לתרום לו, היום אתה עושה את זה כי אתה צריך משהו ממאה ועשרים תלמידי חכמים שיתפללו בעבורך על איזה קבר צדיק שהתגלה לאחרונה בדרום סודן, ועל הדרך, אתה גם תורם. הצדקה אינה התכלית, היא כלי בדרך ליעד אחר. אז נכון, מרובים צורכי עמך, מי לא צריך ישועה, ונכון, ברור שמצוות הצדקה, בנוסף לכל מעלותיה, פועלת רבות, אבל משהו צורם בניסיון הבוטה לקשר בין הדברים, להבטיח ניסים תמורת הוראות קבע.

לאחרונה מצאתי בין עלוני השבת בבית הכנסת חוברת של אחד האירגונים, ובה מספרי טלפון של אנשים שתרמו וחוו ניסים. הקורא מוזמן לצלצל (לא בשבת) ולשמוע ממקור ראשון איך מוטי נגאל מהשושנה ברגל, ואיך הבת של מלכה שעברה לגור בכפר ערבי (מי אמר סיפור עסיסי ולא קיבל?) חזרה, ברוך ה', הביתה.

לפעמים אני נזכר בשיר התמים ההוא מגן הילדים: "מטבע נתנה לי אמא / של עשר אגורות / וכך היא אמרה לי: חשבי נא / מה כדאי לך בה לעשות / אם אקנה לי בובה – היא תישבר / אם אקנה סוכרייה – היא תיגמר / אז כדאי לי כדאי לי מאוד / אקנה בה כמה מצוות / אחת, שתיים, שלוש, ארבע / הכנסתי אותה לקופה / בשביל עני, בשביל מסכן / צדקה אותה אתן". היום לשיר הזה בטח היו מוסיפים בית: "אחת, שתיים, שלוש, ארבע / הכנסתי אותה לקופה / ומיד ראיתי ישועה / וקיבלתי בובה וסוכרייה".

אני לא רוצה להתחסד. אינני יודע איך הייתי נוהג אני, לו היתה לי עמותה כזאת, במרוץ הקשה מול כל כך הרבה אירגונים אחרים, המרוץ למיליון. אבל נוכח הסגנון ההולך ומסלים ב'שוק הצדקה', ייתכן שבקרוב אנשים שיבקשו מהם תרומה יתחילו לענות: סליחה, אבל כבר עשו לי נס במשרד.

מניין מהספרים

אני לא יודע כמה ספרים נמכרו בשבוע הספר השנה והאם הוא הוכתר בהצלחה, אני כן יודע שקריאה וקנייה של ספרים הולכות והופכות בעיקר לעניין של דתיים. זה לא שהחילונים הפסיקו לגמרי לקרוא, אבל חג הספר, שבו אוהביו יוצאים לרחובה של עיר, הוא הזדמנות חד-שנתית לראות בעיניים מי המסה הגדולה שקוראת ומתעניינת בספרות בארץ.

ובכן, בכיכר רבין בתל אביב הנוכחות של חובשי הכיפה היא הרבה מעבר למשקלם בעיר, ובגן הפעמון בירושלים? שם שבוע הספר כבר מזמן נראה כמו יריד 'יהדות בפעולה', כולל מניינים מסודרים למנחה וערבית מתחת לפעמון המפורסם. חילוני אחד כן נכח שם לאורך הערב: שלמה ארצי ששר בלי הפסקה מהדיסק שנוגן ברמקולים וקצת הפריע לתפילת שמונה עשרה.

טורו של ידידיה מאיר מתפרסם בעיתון 'בשבע'

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!