תלישות או התלהמות? • פולמוס המסתננים

השיח הציבורי-תקשורתי סביב מדיניות מהגרי העבודה בכלל והמסתננים בפרט, מתאפיין בשטחיות מביכה, התלהמות מקוממת ובעיקר העדר מוחלט של נימה עניינית ופרספקטיבה בינלאומית.

אף מדינה בעולם, לרבות העשירות והנאורות ביותר, לא פתחו את שעריהן באורח כה נדיב ורחב כלפי מהגרי עבודה, כפי שנהגה מדינת ישראל, בין השאר, גם ואולי אף בעיקר, בגין התמכרות ארוכת שנים לעבודה זולה והעדרה של מדיניות הגירה.

אם קיים בסוגייה חטא קדמון הרי שהוא נעוץ בעובדה שאין מדיניות. כל מדינות העולם גוזרות את מדיניות ההגירה אליהן ע"פ צרכים משקיים, יכולות הכלה ובחינת ההשלכות החברתיות והתרבותיות עליהן, וכן עוד מכלול של פרמטרים. האם זו גזענות? התבדלות? כלל ועיקר לא! זכותה וחובתה של מדינה לשמור על צביונה וזהותה, על המרקם הקהילתי שלה ולבכר את רווחתם ותעסוקתם של אזרחיה.

הפילוסוף הסקוטי, בן המאה ה-18, מי שנחשב לאבי הכלכלה החופשית, אדם סמית, חזה את המורכבות של הגירת עבודה 200 שנה טרם שהחלה. בספרו עושר העמים שיצא ב1776 כתב: "הסחורה הקשה ביותר לטילטול היא בני-אדם". לכנסת ישראל הספיק דיון סוער אחד בשלהי האינתיפאדה הראשונה, כדי לאשר הצפתה של ישראל במהגרי העבודה.

אולם נניח לעת עתה לסוגייה המורכבת ורבת הפנים של מהגרי העבודה ונתרכז בשאלת המסתננים מדרום סודן ואריתריאה. דומה שהדיון בעניינם נע בין טהרנות ומופרכות מחד, להתלהמות לוולגריזציה מאידך.

ייתכן מאוד שהתרת כניסתם לישראל היתה בלתי נמנעת לנוכח הגורל שהיה צפוי להם לו הוחזרו מצריימה. אולם, גם גירושם עתה, אם כל הצער שבדבר, הינו בלתי נמנע.הויכוח כאן איננו מי יותר הומאני, אלא אופייה וצביונה של מדינת ישראל.

קונצנזוס ציוני

בעיניי, יש הבחנה מאוד ברורה בין התומכים בהחזרתם של המסתננים לבין אלה המתנגדים. במקרה הזה יש שחור ולבן ולא תרתי משמע ח"ו. אין באמצע, התומכים הם בעד שמירת הרוב ואופייה היהודי של המדינה והמתנגדים הם בעד מדינת כל אזרחיה, לא פלא איפה, שארגוני המתנגדים לגירוש מזוהים עם המחנה השמאלי הרדיקלי גם בזירה המדינית. מי שהופך את סוגיית המסתננים לעוד מנוף במערכה נגד הציונות ונגד המדינה היהודית, מוטב שיעשה זאת באורח גלוי ולא באמצעות התחזות לפעיל זכויות אדם.

אין ספק שמבחינה הסברתית צפויה לנו עבודה קשה, הרי תמונה של ילד מול טנק בעזה או של הילדה כהת עור מול פקח יחידת עוז בדרום ת"א אף פעם לא הצטלם טוב ואלף מילים לא יכלו לה, אבל זה המחיר שאנו נדרשים לשלם בזירה ההסברתית ברצון שלנו לקיים מדינה יהודית. נציגי משרד החוץ הפזורים ברחבי הגלובוס נדרשים כעת להפשיל שרוולים, לפרום את עניבת הפרפר ולקחת פסק זמן ממסיבות הקוקטייל ולהסביר את מדיניות ממשלתם. במקום לדבר בנימה מתנשאת ובזחיחות דעת כנגד אלי ישי הש"סניק העומד בפרץ, כפי שנהגו אחדים מהם, תוך הפרת הקוד הממלכתי והקולגיאלי.

ישי בסוגיית המסתננים, מדבר את הקונצנזוס הישראלי, הציוני והיהודי, ופועל לאורו.

אגב, מבחינה פוליטית הפקרת הזירה לאלי ישי במאבק נגד המסתננים עשוייה להיטיב עימו אלקטוראלית, אולם לא זה המוקד, אלא העובדה שעמדתו מבטאת קונצנזוס רחב היקף ואינטרס ארוך טווח. זו ואף זו: אי-אפשר להתעלם מן העובדה שהנפגעים הישירים והרחוקים, הבאים מקרב השכבות המוחלשות בחברה הישראלית, ונאלצים לשלם מחירים אישיים וקהילתיים מופלגים על נאורות מדומה, ומאידך, מתנגדי הגירוש, אינם נפגשים על המידרוג הסוציו-אקונומי. הם מקטבים אותו משני מתרסיו.

הכותב הינו יועץ תקשורת, לשעבר דובר תנועת ש"ס

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!