שר הפנים מול בובה בן ה-7 • טיסת הגירוש, הסיפור המלא

ערבו של יום ראשון. טרמינל 1. נמל התעופה בן גוריון.

להצגה הזו היו כל המרכיבים של הצגה 'טובה'. רשות האוכלוסין וההגירה מזמינה בזאת עיתונאים כדי לצלם ולתעד את מסע השבתם הביתה של מהגרים דרום סודניים. תוכלו לשוחח איתם, לצלם, וגם לשאול שאלות את שר הפנים, אלי ישי, האיש שעל שמו נרשם המבצע, לטוב או למוטב.

לא השאלות לשר ישי הן שעמדו בבסיס ההתעניינות שלי. כמו תמיד, באירועים מן הסוג הזה, אני מתעניינת בתגובות התקשורת הכללית. מה הם בוחרים לשדר, את מה הם בוחרים שלא להראות לצופים.

לכאורה היו באירוע הזה כל המוטיבים כדי לפרגן לישי: הנה סוף סוף, לאחר מאבק מתוקשר שזכה לביקורת צולבת, הצליח אמש להעלות על מטוס שנשכר על ידי המדינה מהונגריה, היישר אל ארץ מולדתם, אל דרום סודן. מרצון, בשמחה, בששון, ועם כסף רב בידם: 1300 דולר למבוגר, 500 לכל קטין, כולל תינוקות. אצלם במדינה מדובר בשכר עבודה כמעט שנתי, הנה דאג להם השר ישי, וכל הכבוד.

האומנם?

אל דאגה, זה לא כל כך פשוט, ולא כל כך מהר תצא התקשורת מגדרה כדי לפרגן לשר הפנים החרדי של מדינת ישראל.

אבל נחזור אל נקודת ההתחלה.

ארץ לא נהדרת

מאז נכנס לתפקידו כשר פנים, לפני למעלה משלוש שנים, החל ישי להסתער על ה'מכה' הבלתי כתובה שנחתה על מדינת ישראל. בעוד כולנו התבוננו על הכושים הממלאים את רחובות דרום תל-אביב בחמלה, אחרי הכול הם מסכנים, תופת בארצם והם נמלטו אלינו, הוא כבר קלט את הבעיה האמיתית, אותה שטח בפני הגר"ע יוסף. אולי היו אלו הארגונים השונים שפרסו עליהם את חסותו ואשר את מניעיהם קשה היה שלא להבין, ואולי סתם כך מבט על המפה הדמוגרפית הבעייתית שיכולה להיווצר אצלנו אם וכאשר הכמויות יגדלו משמעותית.

"הבעיה של המסתננים משליכה ומהווה בעיה ביטחונית, כלכלית וחברתית. ישראל היא המדינה הדמוקרטית היחידה באזור ולהערכתי למעלה ממיליון איש ניסו, מנסים וינסו להסתנן ממדינות העולם השלישי. על מנת לשמור על הרוב היהודי, ישראל חייבת להגן על עצמה. גם אם מדובר בהליך הדרגתי של איבוד הרוב היהודי, אסור לנו כמדינת היהודים היחידה בעולם להגיע למצב הזה", אמר אז, וספג ביקורת עזה.

כשהחל לדבר על כך שמדינת ישראל אינה רוצה בהם, גרר לכיוונו מלחמה של ממש מצד התקשורת. מה לא אמרו עליו? גזען וחשוך היו המילים היותר עדינות. פעם, במערכון של "ארץ נהדרת" הגדילו לעשות וציירו אותו כחוטף ילדים בעל כוונות זדון. חדר ילדים חשוך, ילדים 'שחורים' בפיג'מות, הנה נכנס חרש לחדר השר ישי, מצויד בפנס קטן ומאיר בו את העלטה.

"דוד אלי ישי ייקח אתכם", הוא לוחש להם, במבטא מודגש הרבה יותר ממה שהוא במציאות.

"אני לא רוצה", "אני לא רוצה", נשמעות קריאות 'האומללים'...

וישי, כמו כל חוטף מצוי, ממשיך לפתותם. "תסעו בשקט, תעשו הפתעה לאבא ולאמא"...

"אבל יש לנו פעולה בצופים", הם מנסים להתגונן, ושימו לב ל'השחלה' אודות הישראליות האותנטית שלהם. כמה חמודים, פעולה בצופים, ציונות במיטבה.

"אין שום פעולה, הממשלה החליטה", מתעקש ישי.

"אמא שלי גם באה?" – שואל אחד מהמסכנים שנשלף בין לילה משנתו השלווה.
בטח, אתה תתן לי את הכתבות המדויקת של אמא ואני אדאג לכך", 'עובד' עליו שר בממשלת ישראל.

"מתי נחזור?" – שואל אחר.

"אני לא יודע...זה יכול להימשך לנצח"...

זו הייתה רק חלק ממסכת ה'יריות בבשר החי' בהן שיפדה התקשורת את בשרו של ישי. השריפה בכרמל, שנכנסה 'לתמונה', רק העצימה את גל הביקורת התקשורתית אבל קשה היה לצופה מן הצד להתעלם מהעובדה שלחלק מהעיתונאים זה 'בא בטוב'. בהחלט הסתדר עם מה שנהוג לומר על שר הפנים.

ולא, לא נחשוד במבקר המדינה הנכבד שהוא קרא את המפה התקשורתית ופעל בהתאם. מה פתאום.

אלי המושיע

ואז הגיעה המהפכה הגדולה בדעת הקהל. עמדתי עליה באסיפה כמעט ספונטנית שהתארגנה בחדר סיעת ש"ס לפני מספר חודשים. הגיעו לשם תושבי דרום תל-אביב, כמעט כולם חילוניים לגמרי, ברובם אפילו לא בני עדות המזרח. ממש לא קשורים לש"ס. הם ישבו שם סביב השולחן העגול ושיבחו את ישי, כאילו היה הוא מושיעם ומצילם.

אני זוכרת איך הופתעתי, בהמשך העליתי כתבה באתר ובה הבאתי את התרשמותי מכך שגם אם התקשורת נגדו, העם שבשדה ממש לא. מתברר שבשקט בשקט סבלו אזרחי מדינת ישראל בערים שונות במדינה מההצפה של המהגרים האפריקנים בשכונותיהם. אשדוד, אילת, ערד, פרדס כץ, תל-אביב – המקומות הללו ועוד רבים הפכו לזירת שכרות בלילות, הילדים חששו לצאת לגנים, אמהות רעדו מפחד.

עד מהרה התברר שלרגשות הרחמים שלנו כלפי המהגרים הללו יש מחיר, מחיר גבוה מאד. זה או הם, או שלוותם של ילדינו.

עוד זמן קצר חלף בטרם הגיעו הקולות גם לאוזניו של ראש הממשלה, בנימין נתניהו, שכמו תמיד מיהר לזהות את הטרנד ולעלות על הגל. פתאום נמצא כסף לזירוז הקמתה של הגדר בדרום, פתאום מצאו באוצר תקציב לצ'פר את מי שיסכים לצאת מהמדינה ברצון.

לכאורה, היו צריכים כלי התקשורת לסקר אותו אתמול באהדה גלויה. הנה הצליח, לאחר מאמצים כה מרובים, להביא לכך שלמעלה ממאה דרום סודניים יוצאים מהארץ בשירה ובשמחה. חלקם אף נצפה כשהוא מחבק אותו. מבצע מוצלח, שאת הקופון עליו הוא יכול לגזור כמעט בלעדית. בהמשך נראה שגם הפעם הוא לא זכה ל'הנחות'.

תרגיל תקשורתי

הטקס עצמו תוכנן להתקיים בשעה 7 בערב, שעה לפני מהדורות החדשות. שיחה של עיתונאים עם הסודנים, ב-8, אל תוך המהדורות, שיחות עם השר עצמו.

בשעות אחר הצהריים היותר מוקדמות הגיעה שיחת טלפון אל עוזריו של השר. מתברר שבלשכת ראש הממשלה בהחלט לא התכוונו להניח לישי לנגן להם סולו וביקשו לשגר את הראל לוקר, מנכ"ל המשרד, כדי לקצור אף הוא את פירות התהילה. שיגורו יועד לשעה 5, שעתיים לפני בואו של השר, ויפה מצידם שלפחות הודיעו.

בלשכת השר, שם רחוקים מלהיות 'פראיירים', הבינו מיד במה מדובר. יבוא לוקר ב-5, יעמוד מול המיקרופונים. כשיבוא השר, מאוחר יותר בערב, מי יטרח לעשות שידור חוזר? הבינו, ומיד נכנסו לפעולה. יומן הלו"ז של השר הוצא כלאחר כבוד, פגישות הוזזו, סדר היום שונה, בשעה 5 בדיוק נחת גם השר ישי בטרמינל 1, כשהוא עומד לצידו של לוקר אל מול המצלמות.

הנקודה היותר מעניינת היא כי איש לא טרח לעדכן את כלי התקשורת על דבר השינוי. משום מקום שמעו על כך כלי התקשורת הגדולים שציפור קטנה לחשה זאת על אוזנם. ולא מכיוונו של שר הפנים, שעוזריו בקושי הספיקו לנשום בטרם הובהלו לנתב"ג הרבה יותר מוקדם מהמתוכנן.

אלא שמי שתכנן הצגה של שניים – לוקר וישי נוטלים במשותף את הקרדיט על המבצע – נאלץ שוב לגלות שעוזריו של השר ישי אינם פראיירים. בצעד בלתי אופייני לשר פנים במדינת ישראל וללו"ז צפוף (אחרי הכול הוא צריך לנהל גם את ש"ס, לא רק את משרד הפנים) בילה השר ישי לא פחות מ-4 שעות בנמל התעופה בן גוריון, נעתר לכל בקשה של התקשורת לראיין אותו. קטן כגדול, חילוני כחרדי.

לא שזה עזר לו מול השאלות העוקצניות של התקשורת הכללית. מבצע מוצלח, הדרום סודנים שמחים לצאת, אבל כל זה אינו יכול לבלבל את המראיינים, שלא אוהבים לאהוב את השר ישי. "אולי שכחנו, אחרי הכול, שמדובר בבני אדם?"; "אולי מהר מדי הכנסת לכלא את מי שלא הסכימו לצאת ברצון?"

לשמחתו של ישי, הוא כבר מורגל בכגון אלו, ועם השנים פיתח לעצמו 'עור של פיל'. שיבקרו, הוא שלם עם עצמו ועם מה שעשה, עושה ויעשה.

חיים בסכנה, האומנם?

בחיפוש אחר דרום סודניים שיסכימו לדבר אל מול התקשורת נתקלתי בבני זוג נחמדים, שסיפרו לי כי לפני דקות אחדות סיימו שיחה עם השר ישי: הם אמרו לו את אשר על ליבם ואף קיבלו ממנו תשובות, שלא ממש סיפקו אותם. הצעתי להם להתראיין מולו, לשאול שוב את השאלות, הם התלבטו, התייעצו בינם לבין עצמם, ולבסוף החליטו להסכים.

הערב הם יוצאים, כמו כולם, בטיסה המתוקשרת, כך סיפרו לי. לפני צאתם ביקשו לשוחח עם השר, לשטוח את אשר על ליבם. האמנתי להם, למה לא?

הוא, האיש, בחר להזדהות בשם שרגיי, אזרח של דרום סודן, שוהה בארץ כבר 5 שנים, והיום הוא חוזר למדינתו.

אתה שמח? עצוב? כועס? – ניסיתי לעמוד על רגשותיו.

"לא, לא עצוב, לא כועס", הבהיר לי, וחיוך על שפתיו. משהו בחיוך הזה היה נראה לי מוזר, לא ממש אמין. רבים מבין היוצאים חייכו, אבל החיוך שלו היה שונה.

"אני חוזר לארץ שלי", אמר לי, ושמחה מהולה בקולו.

אחר כך, בקול קצת זועם, דאג להשחיל את דברי הביקורת."התושבים לא צריכים אותי, לא מאפשרים לי להיות פה".

• אתה מרגיש שלא רוצים אותך פה...

"כן, האזרחים, שר הפנים, הממשלה... וזה למרות שהדרום סודנים הם יחסית מעטים, לא הרבה שהגיעו לכאן. רק 1500".

• למה בעצם הגעת לכאן לפני חמש שנים? היה לך רע במדינה שלך?

"כן, אני הייתי מרגיש בסכנה, היו מלחמות וחשבתי שפה תהיה לי הגנה. מדינת ישראל היא מדינה דמוקרטית יחידה במזרח התיכון, אבל מתברר שלא...".

ההרגשה כאילו מישהו שם לו את המילים בפה החלה לקנן בי.

ניסיתי להכניס אותו קצת לפרופורציות. טוב, מלחמה לא הייתה לך פה, חייך לא היו פה בסכנה...

"נכון, מלחמה לא הייתה לי פה, אבל אני מרגיש...שמענו בתקשורת הבינלאומית שמדינת ישראל היא המדינה הדמוקרטית היחידה במזרח התיכון, שיש לה התנהגות דמוקרטית. וזה ממש אכזב. מה שראינו בשכונה בדרום תל-אביב זה לא התנהגות של מדינה דמוקרטית".

• אז למה בכל זאת הסכמת לעלות על הטיסה הערב? – שאלתי, עדיין לא מודעת לכך שהוליך אותי שולל.

"כי אני מרגיש בסכנה"...

• סכנה?

"כן, סכנה! – הוא התעקש. "בדרום תל-אביב יש הפגנות אלימות"...

• עכשיו, כשאתה עומד פה, בין ישראלים ויהודים, אתה מרגיש סכנה לחייך??

"לא, עכשיו הם שמחים, אני עוזב את המדינה שלהם, אבל שם בשכונה חושבים שיכולים לגרש אותי בכל צורה".

• היית פה חמש שנים, אף אחד לא פגע בך...

"נכון, אבל בתקופה האחרונה זה משהו נורא".

• מה אתה חושב על השר ישי? אתה מבין אותו? כועס עליו?

"ממש לא, הוא מבצע את המדיניות של המדינה. הוא בתפקיד מסוים, ואם לא היו תומכים בו שאר השרים והממשלה הוא לא היה יכול לעשות את מה שהוא עושה".

עוד דקות אחדות חלפו בטרם עליתי על התרמית. היה זה כאשר הגיע השר ונעמד לצידו. איש מטעם רשות ההגירה מיהר ללחוש לו משהו באוזן, המרואיין נעלם מן השטח. מתברר שהאיש כלל אינו עולה הערב על טיסה, הוא ממשיך בחייו כאן בארץ, למרות הפחד 'האיום והנורא'.

ולמה בכל זאת הגיע לכאן הערב? אולי כדי לומר שלום לחברים שנוסעים, אולי כדי לומר את מה שיש לו (או את מה שיעצו לו) לתקשורת. דקה לאחר שנעלם ממצלמת עדשתנו מצאתי אותו מרצה את נאומו באנגלית רהוטה לכתב כלי תקשורת ישראלי אחר.

משימה לאומית

את השיחה הבאה ערכתי בתוך אולם היוצאים. הם עמדו שם, משפחות, חלקם נושאים עמם תינוקות על הידיים, אחרים מלווים בילדים גדולים יותר, רק מעטים עמדו שם בודדים.

"המדינה שלנו צריכה אותנו, זה הזמן לצאת מכאן", סיפר לי דרום סודני ענק מימדים אותו שכנעתי לעמוד ליד השר...

• אז למה שאר החברים שלכם לא עושים את זה? ניסית לשכנע אותם?" – שאלתי, והוא, בתשובה, החל להסביר כי מדובר בתהליך, יש מי שצריכים דחיפה חזקה יותר.

• האם אתה חושב שהצעד של השר ישי טוב?

"כן", השיב לי, אולי בגלל שהשר נכח לצידו, אולי כי האמין בכך בכל ליבו. "האנשים צריכים שידחפו אותם. אחרת הם לא יצאו מפה".

אבל בהמשך, כשהגיעו למקום מיקרופונים של כלי התקשורת הכללית, החל לרמוז על כך שהחברים לא הצטרפו כי הודיעו להם על המבצע די בהפתעה, לא כולם הספיקו להשיב תשובה וכבר מצאו עצמם בבית הכלא. לא בטוח שהשר הבין את דבריו, אחרי הכול הפעם הם נאמרו בשפה האנגלית. בכוונה, או שלא בכוונה, אחרי הכול קל להם יותר לדבר באנגלית, העברית לא ממש באה להם בקלות.

העיתונאים עלו חיש מהר על הטרמפ, ודרשו להבין מהשר למה הייתה הבהלה והחיפזון.

"כל מי שמתקשר ומודיע על עזיבה מרצון יוצא מהכלא", שב והזכיר להם ישי. "מי שלא מודיע על עזיבה מרצון, נעצר".

משום מה הוא נראה לי כמצטדק בפניהם. "חשוב לי מאד שיקבלו את המענק, זה סכום מאד מאד גדול בהשוואה לשכר בסודן", הזכיר להם את ה'מתנה' אותה מעניקה המדינה לכל יוצא. "יש גם מאריתראה וממקומות נוספים, אבל זוהי ההתחלה, ההתחלה החשובה.

הם המשיכו ללחוץ עליו. למה כלא, למה?

"טוב, מי שלא מגיע למשרדי ההגירה מעיד בכך שאינו רוצה לעזוב, אז איזו ברירה נותרה לנו?" – ניסה להתגונן.

אולי התחלתם במעצרים מוקדם מדי? – הם המשיכו.

נו, מה חשב, שהגיע לכאן כדי לקצור את פירות התהילה? צריך להיות מאד תמים כדי לקוות שמישהו בתקשורת הכללית יניח לו לגזור קופון ולהתפזר מהשטח בשמחה ובששון.

הוא ניסה להזכיר להם כי כבר חודשים ארוכים שהוא מתריע, מדבר על גדר, מי בכלל רצה לשמוע אותו. עכשיו, כשקיבל אור ירוק לעצור את המהגרים, אומרים לו 'מהר מדי'. נו, באמת.

ואז, לרגע, שב להיות תקיף כמו שהוא יודע לעשות כשהם מגזימים במתקפות.

"זו משימה לאומית, זו משימה חשובה מעין כמוה, אני מעדיף וקורא לכולם לעזוב מרצון כדי שלא לפגוע בכבודם. מי שלא רוצה לעזוב מרצון, יעזוב בלי רצון. אני מעדיף את האינטרס שלנו על האינטרס של דרום סודן".

חד וחלק, ומי שהדברים אינם מוצאים חן בעיניו, מצטער מאד...

מאיפה הכסף?

החלטתי להטות את הדיון דווקא לצד שונה, ולרמוז על כך שנהגנו עם המהגרים בנדיבות יתירה. שאלתי את השר ישי: הרי המהגרים הללו ידעו שהם מגיעים לכאן ושוהים כאן באופן בלתי חוקי. למה המדינה צריכה להרעיף עליהם כל כך הרבה כספים כשהם יוצאים מפה? – ביקשתי להבין, אולי גם להבהיר את הנקודה האמיתית.

אחרי הכול, מדינת ישראל אינה מדינה עשירה המשופעת במשאבים. יש למדינה שלנו עודף כסף? – תהיתי בקול, כשאני חושבת לרגע על קשישים ניצולי שואה, על המע"מ על הירקות ואפילו על מחירו של הקוטג'...

טוב, הוא מיהר להזכיר לי, אחרי הכול כל חודש שבו הם נמצאים בכלא עולה יותר מהכספים הניתנים להם. אז הוא מעדיף לתת להם את הכסף ביד ומיד ושייצאו לשלום וברצון.

• התקשורת מאשימה אותך על ששלחת אותם לכלא, וכי המהגרים לא ידעו שהם שוהים כאן באופן בלתי חוקי? משהו הפתיע אותם?

נו, הוא רגיל, הוא נאנח. אבל עם כל הביקורת שהוא חוטף מהתקשורת, הוא יודע ומאמין בכך שהמשימה הזו חשובה. "אני זה שיצאתי ראשון ודיברתי על הנושא, אני זה שראיתי למרחוק, תקפו אותי, ביקרו אותי, ידעתי שזה נושא מורכב, אבל היה חשוב לי לפתור אותו".

• נראה כי בשטח אתה מקבל גיבוי, רק התקשורת לא ממש מזדהה...

הוא, מצידו, ממשיך להאמין שגם התקשורת כבר מבינה, אבל מודה ש"זה לא פשוט, זה נושא מורכב".

קיבלת מן הסתם גיבוי מהרב עובדיה יוסף, אני מנסה לגעת בנקודה היותר אופטימית של הסיפור.

"ברור, מרן הרב עובדיה יוסף מאד מגבה, מאד מחזק". ומה שמשמח ביותר זה לראות שהנה הוא הצליח להביא לכך שרבים מהמהגרים הסכימו לעלות על המטוס ברצון.

• טוב, עם סכום כזה גם אני הייתי שמחה לחזור ברצון, אני צוחקת.

"לא, עובדה שלא כולם פה...בכל מקרה, הוא מזכיר לכולנו, מדובר בתשלום שיחסוך לכולנו מיליונים, אם לא מיליארדים.

לאן הם חוזרים?

מאוחר יותר עקבתי אחר הסיקור התקשורתי. כמו שחשבתי, הם דאגו לתבל את המראות בהרבה מאד תמונות של ילדים כדי שלא נשכח לרגע מיהם ה'קורבנות' אותם שלח שר הפנים של מדינת ישראל החוצה. באחד מכלי התקשורת אף הגדילו לעשות ושלחו כתב היישר אל ג'ובה, בירת דרום סודן. כן, טרחו להדגיש, אל תשכחו לאן הם חוזרים. כמה קשה עומד להיות להם שם. אין מים, אין מזון, העוני נורא ואיום.

לא, הם לא אמרו את זה במפורש, אבל לא קשה להבין למה התכוונו. הנה מדינת ישראל הדמוקרטית והנאורה, זו שנבנתה על מוראות השואה והפכה לעיר מקלט לפליטיה, זורקת את פליטי אפריקה מבלי לחשוב לאן הם הולכים.

לצופים שבבית לא נותר אלא להיזכר בעיניים השחורות היוקדות והגדולות של הילדים בהם צפו מתרוצצים בשטח הטרמינל אמש. לדמיין לאן שלחו אותם ולהבין כמה נורא. אז מה אם הם נסעו ברצון, מה הם יודעים על מה שמצפה להם מעבר לשעות הטיסה הרבות של הלילה.

"בעבור מרבית הפליטים שיגורשו הלילה מישראל, זו תהיה הפעם הראשונה שהם מגיעים לדרום סודן כמדינה עצמאית. לאיזו מציאות הם מגיעים? בעיקר של עוני, הניכר בכל פינה במדינה הצעירה; מים זורמים כמעט ואין - וגם בעיות מזון קשות", סיפרו בערוץ 2.

"לא כיף לי בסודן, אני רוצה לחזור לישראל", אמר להם בובה, ילד דרום-סודני שנשלח חזרה הביתה מישראל לפני מספר חודשים.

"בובה, בן שבע בסך הכל", נשמעו הקולות בכתבה. ולב יהודי מתקשה לעמוד מנגד.

"תודה רבה לכם", אמר אחד מהדרום סודניים אמש, לשר הפנים. נו, אבל מהן מילותיו שלו לעומת מילותיו העצובות של בובה.

"ישראל לא מגרשת, ישראל מחזירה לארצם למולדתם, המשימה שלנו היא משימה לאומית, זה תפקיד קשה", הסביר ישי בראיון לחדשות 2.

הוא אפילו לא תיאר לעצמו כמה קשה הוא התפקיד. לך תסביר על משימה לאומית חשובה כשמול עיני הצופים ניצבות עיניו העצובות של בובה, ילד בן שבע.

ועולם השקר של התקשורת מכה שוב בפרצופו החשוף של ישי. עוד לפני דו"ח המבקר על השריפה בכרמל. ורק מי שענה לאליהו בהר הכרמל יוכל לעזור לו במלחמתו העיקשת והכמעט בלתי-אפשרית מול כלי התקשורת.

צפו בוידאו:

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!