מה לקחתי איתי ממפגש עם סופרים בתל-אביב?

לפני ימים מספר השתתפתי בפאנל של סופרים, רובם דמויות מוכרות, לרגל 'שבוע הספר'. הפאנל התקיים באודיטוריום של ספריית בית-אריאלה בתל-אביב, מול קהל של כ-150 נפש, רובם נערים וילדים וקצתם הורים ואנשי חינוך.

ישבנו סביב שולחן עגול – המשורר והסופר רוני סומק, עם בתו שירלי שיחד עמו כתבה את הספר 'הקוף שלוף והקוף בלוף' (פרט חשוב זה נודע לי מהפלאייר הצבעוני שפרסם את האירוע), הסופרת הוותיקה והמעוטרת בפרסים עפרה גלברט-אבני (שחיברה עד כה למעלה מ-40 ספרים לילדים ולנוער), הסופרת דנה אבירם (המרבה לעסוק בסכנות תרבות הפנאי של בני הנוער בימינו – פייסבוק, אתרים משחיתים וכיו"ב), הקומיקסאי אורי פינק (אבי הדמות 'זבנג') ואנוכי (על משבצת הסופר החרדי). את האירוע הנחה יונתן יבין, 'הבן של' וסופר מוכשר בזכות עצמו.

להלן מספר רשמים ומסקנות מהאירוע שנמשך כשעה ומחצה:

ראשית, אני חייב לציין, סופרים הם באופן כללי אנשים נחמדים (טוב, "באופן כללי" אמרתי...). לטעמי, כתיבה ספרותית עושה טוב לבני-אדם. כי היא מלמדת להתבונן. להתעמק. לראות תמונה מלאה. להביט אל מעבר לרובד החיצוני, הגלוי לעין. וכשעושים זאת, בהכרח מרגילים את המוח והלב להיות מתחשבים יותר, חומלים יותר, מלמדי-זכות יותר.

שנית, אם מלכתחילה נטיתי לסבור כי סופרים 'חילוניים' (ותכף נחזר גם למונח הזה), שמשום-מה בחברה הכללית נהפכו מילה-נרדפת ל'אנשי רוח', הם המייצגים האולטימטיביים של הניכור למסורת ישראל, במהלך המפגש הזה גיליתי ששגיתי.

הנה, לדוגמה, רוני סומק (שבצד עיסוקיו הנזכרים, מועמד להיות ח"כ במפלגתו של יאיר לפיד) התגאה – תוך שהוא נותן בי מבט של "אל תראה אותי ככה" – בכך שלאורך כל שנות ילדותה של בתו (הנ"ל) הוא נהג לספר לה לפני השינה סיפור ולאחר מכן להקריא לה פרק תנ"ך.

אורי פינק סיפר, גם הוא תוך פזילה רבת-משמעות אל החרדי שבחבורה, כי הוא מצייר קומיקס גם לעיתונים ולספרים דתיים, כאשר שם הוא מקבל עליו בהבנה ובאהבה את כל סייגי הצניעות וה'כשרות'.

ואפילו המנחה החליט לאמץ את הסתייגותי מהמונח 'חילוני' ולהשתמש לכל אורך המפגש בביטוי החליפי – 'לא דתי'.

מילים מעצבות תודעה

שתי התובנות הבאות, קשורות להבדל המהותי השורר בכל-זאת בין הסופר החרדי לעמיתיו מהמגזר הכללי, נקודה שלגביה נשאלתי. זה בא כשאלת-המשך לשאלה קודמת שהופנתה לכמה מהקולגות, בעניין ה"זהירות" שהם נוקטים בכתיבתם, עקב העובדה שספריהם פונים לנערים ולילדים רכים בשנים.

הסברתי כי הספרות החרדית מתאפיינת לא רק בזהירות מפני תכנים לא-ראויים אלא גם בשמירה על אווירה 'ראויה' שתתמוך בהווי-החיים החרדי. שלא די בהימנעות מתכנים בוטים וממילים גסות, אלא כל האווירה שבה מתרחשת העלילה חייבת להיות רכה, מעודנת וזהירה. אמרתי להם, כי סופר חרדי יחשוב שבע פעמים (במיוחד כשמדובר בספרי ילדים ונוער) בטרם ישתמש בביטויים דוגמת "שקרן" ו"גנב". הוא יעדיף לבחור ביטויים שיבטאו את המסר ביתר רכוּת. כי מילים מייצרות אווירה ומעצבות תודעה.

אם לשפוט על-פי המבטים סביב השולחן העגול, נדמה לי שנשמעתי להם ארכאי-משהו.

תובנה נוספת, והיא אולי המהותית ביותר בעיניי, קשורה לראייתו של הסופר הלא-דתי את עצמו אל מול תפיסתו של הסופר החרדי את תפקידו.

"איך אתה שומר על כך שהכתיבה שלך לא תהיה יותר מדי מַטיפה, יותר מדי דידקטית, אלא פשוט תגיש לילדים סיפור יפה?", שאל המנחה בטבעיות את אחד מחברי הפאנל.

כעבור דקות מספר, כשהגיע תורי, הצגתי גישה אחרת, כזו שאינה רואה בסופר 'סַפָּק תרבות' בלבד, המתבקש להגיש לקוראים הצעירים "סיפור יפה" גרידא. "אינני חושש להצהיר מראש על כוונותיי המפורשות – לחנך", אמרתי. "אולי 'להטיף' נשמע מאיים, אבל במפורש כן 'להדריך'. להתוות כיוון-דרך. צריך כמובן לעשות זאת בחן ובמשורה, כדי שלא 'לאבד' בדרך את הקורא, אבל תפקידי כסופר הוא להוביל את הילד או הנער אל המסקנות ה'נכונות'. איני מתבייש לומר בפה מלא: אני סופר עם אג'נדה!".

נדמה לי שרק מפני הנימוס – ואולי גם קוצר הזמן – לא חטפתי על הראש ולא התלהט שם ויכוח.

לשרש את העילגות

לקראת סיום, הנה נקודה מוּכרת מזירות אחרות, שאני מבקש להאירהּ מזווית פחות מוּכרת:
המנחה ביקש ממני לספר "לילדים הלא-דתיים" שמילאו את האודיטוריום, על "הילד החרדי". לרגע חשתי כמי שמתבקש לשרטט קווים לדמותו של שבט אבוד שהתגלה ביערות האמזונס.

"אני רוצה להפתיע את כולכם ולחשוף באוזניכם סוד כמוס", אמרתי והבחנתי בצווארים נמתחים קדימה. "הילד החרדי, ביסודו, הוא מאוד-מאוד דומה לכם!". צחקוקים של שחרור מתח נשמעו מכל עבר ואני הסברתי את עצמי. "גם לילד החרדי יש אהבות ושנאות, שאיפות ואכזבות, כעסים ורגעי סיפוק. גם הוא רוצה להיות מקובל וגיבור ומצליח". כמובן שסיפרתי גם על אותם צדדים המייחדים את עולמו של הילד החרדי; צדדים ערכיים וצדדים של הישמרות מפני חשיפה לאותה תרבות שמפני תוצאותיה מזהירה הסופרת אבירם בספריה.

דווקא הדברים הללו התקבלו בהזדהות כללית גורפת. "אולי באמת חשוב היה שהילד הלא-דתי יכיר טוב יותר את עולמו של הילד החרדי, ואז המרחק והניכור השוררים בין שתי האוכלוסיות בגיל הבוגר, היו קטֵנים", סיכם המנחה.

מה בכל-זאת לקחתי איתי מהמפגש עם הסופרים ובעיקר עם שוחרי הספרות הצעירים שהטריחו עצמם לאירוע ואף שילמו על הכניסה אליו 10 שקלים?

ובכן, בעיצומו של הפאנל נערכה הפסקה שהוקדשה לילדים המשתלמים ב'סדנת כתיבה' שבועית המתקיימת זה שנים בבית-אריאלה. שבעה ילדים עלו זה אחר זה אל הבמה והקריאו סיפורים קצרים או שירים מפרי עטם. היה מרגש לגלות לאילו עומקים רגשיים מסוגלים ילדים בני 13-12 להגיע, ואיזו שפת מילים ודימויים עשירה עומדת לרשותם.

ואני אומר, אין סיבה שגם אצלנו לא נעשה זאת. מדוע לא נלמֵד את ילדינו לכתוב יפה, לכתוב נכון. זה יפתֵּח את האישיות שלהם, יטיב איתם ואותם, יתרום לשירוש העילגות הנפוצה כל-כך במחוזותינו, ואפילו יסייע להם בבוא העת בכתיבת חידושי-תורה.

איך אמר נעים זמירות ישראל? – "רחש ליבי דבר טוב, אומר אני מעשיי למלך, לשוני עט סופר מהיר" (ויעויין גם במפרשים).

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!