חכמה, בינה, דעת וטקט • טורו של ידידיה מאיר

סיפור זוועה

המקום האחרון שהייתי חושב שיכול להצמיח סערות ציבוריות הוא תכנית הרדיו הקסומה של יהורם גאון. הרי כל מטרת התוכנית הוותיקה היא להשכיח, רגע לפני כניסת השבת, את סערות השבוע בשעתיים של הגיגים אישיים ושירים עבריים ישנים.

והנה ביום שישי שעבר, על רקע נגינת הפסנתר המתוק שמלווה את כל קטעי ההקראה בתכנית, סיפר גאון סיפור מזעזע: "בשנת 1939, נהגו להגיע לבית הקפה 'קנצלר' בברלין כל השמנה וסלתה של הגרמנים. יום אחד ביקשו שתי נשים יהודיות להיכנס לשם. הן התקבלו על ידי המלצר הראשי בכניסה עם מגש של כסף, ועליו כרטיס שבו נכתב: 'נוכחותכן כאן אינה רצויה'. באותה שנה כבר לא היו יכולים יהודים להיכנס בכלל למסעדות. כשהיתה מתקרבת שעת הארוחה, היו מגיעים יהודים מכל הפינות המרוחקות של העיר אל תחנת הרכבת המרכזית, שבמסעדתה היו היהודים עדיין נסבלים. במקרה אחר, עצרו יהודי בכניסה לבית מסחר גדול ומפואר שאליו נהרו רבים. לשאלתו של היהודי, ולשאלת עוד אורחים שלא ראו בעין יפה את ההתנהגות הבוטה כלפיו, ענה השומר בכניסה שזוהי הוראה ישירה של הנהלת המקום. צורתו של האיש ולבושו השחור גורמים לסועדים אי נוחות, עד כדי אי רצון לסעוד בשעה שהם רואים אותו".

וכאן הטיל גאון את הפצצה: "אלה שלושה סיפורי זוועה על ימים שחורים משחור, אלא שהאחרון שבהם, על היהודי בכניסה, לא התרחש בשנת 1939 כי אם השבוע, ב-2012, בקניון רמת אביב. ואני יודע את הסיפור ממקור ראשון כי הייתי שם, כעד ראייה. האמת - נדהמתי. ראיתי את החסיד הזה באחת הכניסות מתווכח עם השומר, והלכתי לשם עם עוד כמה אנשים כדי להבין על מה המהומה, כי זה הרי ממש לא מתקבל על הדעת: מבקש החסיד להיכנס לקניון כאחד האדם, והשומר עוצר בעדו. כולם נכנסים באופן חופשי, והוא לא. מה היה בו? הו, מה לא היה בו! ובכן: בגדיו, זקנו, פאותיו. שאלתי את השומר מדוע אינו מאפשר לו להיכנס. השומר ענה שאילו הדבר היה תלוי בו - הוא היה נותן לחסיד להיכנס, אלא שהוא רק ממלא הוראות. שמעתם טוב, הוא רק ממלא הוראות. ההוראות של ההנהלה הן לא לתת לאנשים האלה להיכנס, כי הם יוצרים אי נוחות אצל הסועדים והקונים. פשוט הולך להם התיאבון כשהם רואים את האיש השחור הזה עם הזקן והפאות. בברלין היה, לפחות, נימוס. שם השתמשו במגש כסף ופתק. פה, בארץ היהודים, פשוט זרקו את היהודי מהקניון. כל הכבוד להנהלה של קניון רמת אביב ששומרת בקפדנות על תיאבון הסועדים אניני הדת".

לאן הגענו?

הדברים שודרו, כאמור, ביום שישי האחרון, ועוררו סערה. אפילו העיתון 'יתד נאמן', שלעולם לא יכניס חב"דניק בשעריו, פרסם מאמר מזדעזע. באינטרנט גם פורסם סרטון סלולארי שמתעד את החרדי שנשאר בחוץ. התברר שלא מדובר במקרה יחיד. היו כמה כאלה, כולם חב"דניקים מרמת אביב (בסרטון, אגב, המאבטח הוא אתיופי. אתם מבינים? אתיופי שלא מכניס חרדי. לחד גדיא הזה היה חסר רק מנהל משמרת ערבי שנוזף באתיופי שלא הכניס את החרדי).

• צפו: מאבטחי קניון 'רמת אביב' מונעים כניסה מחסיד
• קניון אסר על כניסת חרדי • ההנהלה: "לא רוצים פעילות חב"ד ברחבי הקניון"

אני חייב להודות שברגע הראשון גם אני הזדעזעתי. מה קורה כאן? לאן הגענו? מי יודע מה השלב הבא, גלאי של מגבעות שחורות ושקיות "גל-פז" שיצפצף בכל פעם שאברך ינסה לעבור? אבל אז הגיעה התגובה הרשמית של רני רהב דובר הקניון, והתחילה לסדוק אצלי את תחושת הנרדפות המענגת: "קניון רמת אביב מקדם בברכה את הציבור הרחב, ללא הבדל דת, גזע או מין. בקניון יש בית כנסת הפתוח ברציפות בכל שעות פעילות הקניון. כמו כן, הקניון אינו פועל בשבת. בעקבות פעילות נמרצת של אנשי חב"ד ברחבי הקניון קבלנו תלונות רבות מלקוחות ובעלי עסקים אשר מרגישים מוטרדים מפעילות זו. לאור זאת, ביקשנו מאנשי חב"ד המגיעים לקניון לכבד, ולהימנע מפעילויותיהם בתוך הקניון".

מצטער, אבל זה נשמע דווקא מתקבל על הדעת. "פעילות נמרצת", אם לנטרל את הפוליטיקלי-קורקט מהתגובה המנומסת, היא כנראה ניג'וס בלתי נסבל.

ואז קרה משהו שגרם לי סופית להבין שכנראה הבעיה אינה בקניון, או במאבטח שלו, ובטח שלא בכל המגזר החרדי שברוך השם עדיין יכול להיכנס לאן שהוא רוצה, אלא באיש אחד שבלהט שלו לזכות יהודים במצווה גדולה - משאיר מחוץ לקניון את הטקט. זה קרה כששמעתי אותו מתראיין לרדיו, ובמענה לשאלה בסגנון "בוקר טוב לך, ספר לנו, מה בעצם קרה שם, בכניסה לקניון?" הוא ענה מיד: "יחי הרבי מלך המשיח! מה שקרה הוא שהגעתי לשער של הקניון ואז..."

אני לא יודע איך היהודי הזה מתקבל אצל באי הקניון. שמעתי דווקא שיש לו גם הרבה הצלחות רוחניות שם, ולמען האמת אפילו התרגשתי לגלות בסרטון שיש כמה בעלי חנויות לא חסידיים במיוחד שממש נלחמו בשומר בדרישה שיכניס אותו, שיבוא להניח להם תפילין, כמו בכל יום. אבל משהו במשפט הראשון הזה שלו, יחד עם "הפעילות הנמרצת", גרמו לי להרהר בכל הסיפור בשנית. אני לא אומר שהייתי מפזר תמונות של החסיד הזה עם הכותרת 'מבוקש' בכניסה למקומות הומי אדם, אבל אני כן אומר שצריך לבדוק פעם אחת ולתמיד למה דווקא שם, ברמת אביב, נוצרת שוב ושוב התנגדות עזה לפעילות המבורכת של חב"ד? למה זה עובד כל כך טוב בקטמנדו וברמלה, בקנדה ובקריית שמונה ובבוכרה, אבל שם זה מתפוצץ?

התפילין המהודרות

'מבצע תפילין' החל בדיוק לפני 45 שנים. אם לדייק יותר: לפני 45 שנים ושלושה שבועות, בימי המתח והחרדה ערב מלחמת ששת הימים.

הרבי מלובביץ' זצ"ל קרא לצאת לרחובה של עיר ולהניח תפילין לכל יהודי, כסגולה להצלחה במלחמה. הוא ציטט את דרשת חז"ל "וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך - אלו תפילין שבראש". זה היה בהתוועדות בצהרי שבת מברכים של חודש סיוון תשכ"ז. מיד בצאת השבת הועברה השיחה לארץ, וכבר ביום ראשון בבוקר פשטו אלפי חב"דניקים עם תפילין בידיהם על אינספור נקודות ברחבי הארץ.

למחרת, ביום שני, החל המבצע הנועז של צה"ל שהסתיים, כידוע, אחרי ששה ימים, בתשועה גדולה. מבצע תפילין ממשיך עד היום. כבר 45 שנים יוצאים מדי שבוע, בעיקר בימי שישי, אלפי חב"דניקים לנסות להניח תפילין ליהודים בכל העולם. רבבות רבבות יהודים, חלקם בגדר 'קרקפתא' שלא הניחו תפילין מעולם, זכו לקיים מאז את המצווה הבסיסית הזאת.

מספרים שכאשר שואלים בחב"ד מהן התפילין המהודרות ביותר עונים: התפילין שהניחו אותן הכי הרבה יהודים. אז חלק תמיד נענים ברצון, חלק תמיד נשמטים בחוסר סבלנות, וחלק לעיתים נענים ולעיתים נשמטים.

אבל לא זכור לי, עד השבוע, ששמענו אי פעם על התנגדות אקטיבית לעצם התופעה. ישראל אף על פי שחטא - לא נלחם באח שלו, המציע לו להניח תפילין.

בשקט ובחיוך

אני מודה: כבחור ישיבה חרדי, לא הערכתי מספיק את שליחי חב"ד. חשבתי שהם סתם מחלקים סופגניות בצמתים. חבר טוב אמר לי אז: "חכה חכה, מה אתה יודע, יום אחד גם אתה תיקלע לאיזה חור, נגיד במזרח הרחוק, בלי אוכל כשר, בלי קהילה יהודית, ואז אתה תראה כמה חשובה והכרחית הפעילות שלהם".

זה קרה לי הרבה יותר מהר משחשבתי. פתאום מצאתי את עצמי במקום שכמעט ואין בו בית קפה כשר, נדיר למצוא בו בית כנסת ויהודים דתיים, והעיר הזאת לא נמצאת במזרח הרחוק, אלא כאן, בלב הארץ. קוראים לה רמת השרון. ואז נחשפתי, כמו כל תושבי העיר (ביניהם, אגב, גם יהורם גאון) לפעילות הקדושה ומלאת הטקט של בית חב"ד המקומי.

אני זוכר שבחג הסוכות הראשון שלי כאן ביקרתי ב'סטימצקי' ברחוב הראשי של רמת השרון, והמוכרת סיפרה לי, מלאת התפעלות, על הילד הקטן שהרגע יצא מהחנות. "ראית את הילד הזה, בן העשר, שעומד שם בשדרה עם הדוכן של ארבעת המינים?" היא שאלה אותי והצביעה על הילד שלימים הכרתי כברוך בוטמן, בנו הקטן של השליח המקומי. "קודם הוא נכנס לפה ורצה להציע לאחד הקונים לנענע לולב. אז מה הוא אמר לו? איך הוא ניגש אליו, הילד המתוק הזה? אני הקשבתי. רציתי לדעת איך הוא בכלל מתחיל בשיחה. הרי צריך אומץ כדי לגשת לאדם מבוגר ולהציע לו פתאום לברך על ארבעת המינים.

"הוא שאל אותו: 'סליחה, אדוני, כבר נענעת לולב היום?'. אתה מבין? תראה כמה חכמה ונימוס: כאילו, ברור לו שהאיש בדרך כלל מקפיד על מצוות לולב. הוא רק שואל בעדינות, אם היום הוא כבר קיים את המצווה. אם לא, אז הנה, בבקשה, יש לו הזדמנות עכשיו. ואם לא, אז לא. הוא רק מציע בשקט ובחיוך".

עד כאן נאומה של מוכרת בחנות ברחוב הראשי של העיר הכי חילונית במדינת ישראל. אז תמיד כיף להרגיש נרדף, ונכון, ההתבטאויות המגעילות של עיתונאים ופוליטיקאים על יהודים יקרים שבאו לגור ברמת אביב וגם להפיץ יהדות, רחמנא ליצלן, רחוקות מלהיות לגיטימיות. אבל לפעמים, לפני שנזעקים, צריך לבדוק שההתנהלות שלנו היא כמו שצריך. שאנחנו מאה אחוז בסדר, שבאמת רואים כל עמי הארץ ששם ה' נקרא עלינו.

משום מה יש לי הרגשה שאת השליח הקטן הזה, ברוך בוטמן, היו מכניסים לקניון ברמת אביב גם עם סוכה על הראש.

הטור מתפרסם בעיתון 'בשבע'

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!