הילד שהתעלל בחתול והאבא המופרע • תבלין לשבת במדבר

כולנו מכירים את התופעה, מכל מקום ובכל חוג: חבורת גברים, יושבת בבית הכנסת או מחוצה לו ומפטפטת בשעת התפילה.

באחת השבתות בהן התארחתי אצל חברים, יצאתי מבית הכנסת וראיתי קבוצה של מבוגרים עסוקים בסוגיה כבדת משקל.

ילד כבן 12, זרק אבנים על חתול שרבץ על גג מבנה סמוך.

אחד המתפללים הגדיל לעשות - ולאחר שהסביר לכולם כי התפוח לא נפל רחוק מהעץ והילד מופרע כמו אביו שידו בכל ויד כל בו - קרא לעברו, "דע לך שעם אבא כמו שלך, אני לא מאשים אותך!".

הילד הנבוך לא ידע את נפשו, תוך רגע המבוכה התחלפה בזעם, ותחת החתולה זכה אותו מתפלל למטר אבנים.

"אתה צודק לגמרי", אמרתי לילד אחרי שמיהרתי לעצור בו מהמשך ידוי האבנים, "הבן אדם הזה באמת לא בסדר ובעייתי. אבל למה אתה זורק עליו אבנים, ועוד בשבת? אני בטוח שאתה יכול בצורה אחרת 'להחזיר' לו יותר טוב מאשר אם תפגע בו עם אבן".

הילד היה מסוקרן: 'איך אני יכול, הוא יותר גדול ממני?'

השפעת האב

שאלתי את הילד, איזו גמרא הוא יודע טוב. הוא אפילו לא היסס. "בבא מציעא כד, עמוד ב'".

ללמד אותו 'לנקום'? חלילה וחס, אין על מה לדבר, אבל שידע שאת מה שהוא שווה, לא ניתן לקחת.

לכן, אמרתי לו שהוא יכול לשאול שאלות את אותו מתפלל מאותה הסוגיא.

הוא לקח את זה רחוק מדי, ומול ציבור של משוחחים, גרם לאותו אחד שהשפילו, לזוע באי נוחות למראה ילד קטן שמטיח בו: "למה אתה חושב שאתה יותר ממני? את הגמרא הזו אתה רואה שאני יודע יותר טוב ממך".

אם הוא זורק אבנים בגלל אבא שלו, תהיתי בקול, אז מה היה עושה, אבא של מי שמסוגל כך לפגוע בחלש ממנו?

אבל הוא צדק. אין ספק שאכן אבא משפיע על הילד בכל דבר.

לפעמים לא ניתן להסתיר חיוך מר, כשהורים מדברים על נימוס אל הצוות החינוכי וכבוד הזולת, כשהם עצמם כל כך רחוקים מזה.

הלשון של התורה

"שְׂאוּ אֶת רֹאשׁ כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְמִשְׁפְּחֹתָם לְבֵית אֲבֹתָם בְּמִסְפַּר שֵׁמוֹת כָּל זָכָר לְגֻלְגְּלֹתָם".

מסביר רש"י על אתר:

"למשפחתם - דע מנין כל שבט ושבט.

"לבית אבתם - מי שאביו משבט אחד ואמו משבט אחר יקום על שבט אביו.

"לגלגלתם - על ידי שקלים בקע לגלגולת".


אנו רואים כאן את לשונה המעניינת של התורה, כאשר היא מתייחסת לספירה בלשון 'שאו', קחו, הרימו כל ראש.

למשפחותם לבית אבותם, להראות שהאב הוא הקובע, כך עלינו לדעת מניין כל שבט ושבט.

ניתן ללמוד מכאן, שכדי שהילדים שלנו יראו אותנו ואנחנו אותם, דבר ראשון עלינו להרים אותם, לדאוג לכך שהם ירגישו שהם הראש בתוך המשפחה, ולא חלילה הילד הפחות טוב. שאו את ילדכם לראש.

עלינו לזכור שאכן כל מה שאנו עושים, משפיע על ילדינו וזה גם יכול לעבור לדורות אחריהם.

לכן כדאי שאנו עצמינו נתנהג קצת יותר טוב ממה שאנו דורשים מצאצאינו. לא מספיק שנחשוב שאם אנחנו דמות רוחנית או חינוכית, זה פוטר אותנו מלהעביר לילדנו מסר ברור וחד לצד התניותינו. כל מה שנעשה בחיים, בין בממון ובין בהשפעה מרוחנו או תרומה לקהילה, היא תהיה מצופה במי שאנחנו ובמה שאנחנו באמת מאמינים ועושים.

יוסף חיים בולטון, מאמן בכיר בקאוצ'ינג

[email protected]

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!