כשאהיה גדול אלמד כל הלילה • טור לשבועות

מאז ומעולם, עורר אצלי חג השבועות השראה עמוקה. השראה ששורשה עמוק בילדות.

בשנים האחרונות אותה "גירסא דינקותא", שגרמה לי אז ליהנות מהמתיקות בתורה, אבדה לה במשעולי הזמן, הוחלפה במתיקות של הבלינצע'ס ובעוגות גבינה מוקרמות. האחרונות, סימנו אצלי את חג השבועות יותר מכל, והאיתות לכך שהנה הוא מתקרב, היה מגיע דווקא מהפרסומות של מחלבת תנובה.

כשעוד הייתי ילד קטן, דבר שאגב לא היה כל-כך מזמן, כשהמבוגרים היו הולכים לבית הכנסת לאחר ארוחת החג, אימי, לשם שינוי, לא דחקה בי לישון, ובמקום זאת הייתה אוחזת בי ועוזרת לי לטפס אל אדן החלון ממנו נשקף הרחוב.

אני זוכר איך הם הלכו שם, אנשים לבושים בבגדי חג מגוהצים וארשת רצינית על פניהם, חלקם אחזו ספר ביד, בו הם ילמדו בעוד מרחק של כמה צעדים, עם הגיעם לבית הכנסת.

מעטים מהם לא הסתפקו רק בספר, ובידם האחרת אחזו בידו של ילד אמיץ שמשום מה ההין להעיז ולנצח את שנת הליל על ידי לימוד התורה - בעוד בני גילו נמים את שנתם, או לחילופין צופים בהולכים ושבים לבית הכנסת וממנו.

את כולם אפפה הילה מיוחדת של רוממות השמורה ללומדי התורה. אני הייתי מתבונן בשקט ומתפעל מעוצמת המעמד, בזמן שאימי מתבוננת בי ומזילה דמעה של אושר, ומודה לאל הטוב על האידישקייט שחודר בי מבעד לסורגי המתכת השחורים.

מתי יבוא המלאך

בית הכנסת היה מרחק נגיעה מאיתנו, ויכולתי לשמוע את לימוד התורה מתרונן מפיותיהם של האברכים ותלמידי הישיבה. בעיניים של ילד, קשה היה לי להבין איך זה שהם אינם ישנים כל הלילה. את התהייה הזו תירצה לי אחותי הגדולה, שאז אף היא הייתה קטנה. "רק אבות וגדולים יכולים", אמרה לי אז, ואני הנהנתי ולא דרשתי במופלא ממני.

באשר לילדים הקטנים שנשרכו עם אבותיהם, לא קבלתי תשובה שתניח את דעתי. הדהים אותי לראות ילדים שאינם פוחדים מהלילה ומבכרים לימוד תורה על בקבוק שוקו חם, ובהעדר תשובה הנחתי כי הם פשוט גדולים וחזקים, למרות גילם הצעיר.

חשבתי לעצמי אז - 'כשאהיה גדול אשב גם אני ואלמד כל הלילה', חיכיתי כבר מתי יגיע המלאך שיגאל אותי מגילי הצעיר. עד שזה קרה, נהגתי להפליג בדמיוני, שם ראיתי את עצמי כנער בוגר חבוש מגבעת ולבוש חליפה שחורה חגיגית, בידי אחזתי ספר קודש ואצתי רצתי לקבל את התורה, כולי אומר דביקות וחיוך נסוך על פניי.

מחלון הדמיון זה נראה היה מצוין. גם אותי אפפה אותה ההילה השמורה ללומדי התורה. ילדים כמוני הציצו בי מהחלון והשתאו "איך הוא יכול", אך הייתי גדול ויכולתי, על פניי ניכר היה שאני מאושר וצעדתי בהליכה נחושה אל עבר בית המדרש.

אלא שדרכם של דמיונות כמוהם של ינוקות, וסופם להירדם, ולהתפוגג אל תוך החשיכה. מהדמיון לחלום הלילה הדרך הייתה קצרה, וחיש מהר הייתי עובר לשנת ילדים עריבה, גם שם שר הדמיון היה נוכח והוא דאג להמשיך לי את חלומי בו אני בדרכי לבית הכנסת.

עד הבוקר. אז קולות שירת "חזו בני" הייתה דופקת ברכות על אוזניי, מחליפה את קול התורה שהתנגן עד לפני רגעים ספורים וממלאת אותי התרגשות, מסמנת לי כי הגיע הבוקר. לא שבימים רגילים הייתי נעור עם קריאת השכווי, אבל ב"חיידר" סיפרו לנו שבורא עולם מביט בעם ישראל וקורא למלאכים לראות איך הם לומדים את התורה, והשירה שהייתה בוקעת מאותם אברכים הייתה באופן מופלא מאששת אצלי את הסיפור של ה'רבה'.

הילד גדל

חלפו להם שנים ועוד כמה ימים, ואותו הילד בחלון כבר הפך נער בגיל העשרה. האם שהייתה איתו - כבר איננה איתו. היא מביטה בו מחלון אחר, ובהנחה שהכרתי אותה דייה ועמדתי על טיב מעשיה, אותו החלון ממנו היא מביטה, נמצא אי שם למעלה ונקרא בפי רבים "גן עדן".

כבר התבגרתי מאז ואינני ילד, אין לי צורך בעזרה בכדי להגיע לאדן החלון, אך היא בשלה - עומדת בחלון בכל חג שבועות ומתבוננת בי. למרות שבשנים האחרונות אני בטוח שהחיוך המאושר התפוגג אצלה, וכך גם אצל בעל המקום בו היא נמצאת.

הייתה לה מין הבעה מעניינת, כשהיא לא שבעה רצון ממשהו. מין פרצוף חמוץ מהול בחיוך, שאותו אני פירשתי כ"אני לא מרוצה, אבל אתה עדיין ילדי".

את אותה הבעה כמעט ויכולתי להרגיש בכל שנה, ובכל זאת העדפתי להתהולל במקום ללמוד. אבל היא לא עזבה ודאגה בדרכם של שוכני גן עדן, להזכיר לי את אותו הילד הקטן שישב על אדן החלון.

באותן שנים מצאתי לי ערימות של תירוצים מדוע לא לקחת חלק בלימוד התורה, ואט-אט החולצה הלבנה הוחלפה, איתה התרחבו גבולות מחייתי, ובשילוב חברים מעניינים, מצאתי את הדרך ההפוכה מעולם הישיבות, ו"עגלת העבירות והמצוות", כפי הגדרתה של בתי, התמלאה, ולאו דווקא מהאחרונות.

אלא שעקביותו של גלגל הזמן ראויה לציון. וכך, מידי שנה יוצא לי להיתקל שוב בחג השבועות - עד השנה, בניגוד מוחלט לרצוני.

בתחילה הייתי יושב בבית הכנסת ומבכר את כוסות התה שלא ערבו לחיכי כלל וכלל, אך בכל זאת מרירותם הייתה לי מתוקה יותר מלימוד התורה.

אחר-כך הגיע 'היצר הרע' בדמות 'רב' מלומד וקיצוני. לטענתו, עדיף לא להיות בבית הכנסת מאשר להיות ולא ללמוד.

לשאלה: האם להסתובב ברחוב עד השעות הקטנות של הלילה ולפצח גרעינים טוב מלהיות בבית הכנסת - הוא לא נתן דעתו. וכך נהניתי מההסכם שבשתיקה: הוא לא מציק לי, ואני עושה את רצונו. ואני שמחתי על שסוף-סוף ישנו "רב" שנותן לי לגיטימציה לא ללמוד, ויתרה מכך את האסמכתה לזה הוא שואב מהתורה, שממנה ברחתי אל שמיכת הפוך וגרעיני האבטיח.

אל משאלת אמי

אך דבר אחד היה לי לרועץ, מסתבר שאת שירת "חזו בני חביבי", אותו יצר הרע לא יכול היה למנוע. להיפך, משנה לשנה היא הייתה מתגברת והולכת, עולה בעוצמתה ומדגדגת אותי, לשוב לאחוז סטנדר וללמוד תורה. אותה המנגינה גרמה לי בכל פעם מחדש לרצות לקבל את התורה, "להיות חלק" ממנה.

וכך, בכל פעם שהתנגנה המנגינה, ליבי היה מתכווץ, החלון מול בית הכנסת מילדותי היה עולה לנגד עיניי ולא יכולתי שלא להרגיש את הפספוס. כאב לי על אותו הילד שאז ישב שם עם אימו והתרגש ממראה ההולכים לבית המדרש. חרה לי על העובדה שאותו ילד טהור חלם סתם, ורציתי להגשים את חלומו.

בדיאלוגים שלי עם אותו ילד, ניסיתי להסביר את עצמי לעצמי, אמרתי לו שאני אינני שואב את אותה הנאה מלימוד כמו בחור הישיבה שהוא רואה מחלונו, ואותו בחור עליו הוא מתבונן, יודע ללמוד ונהנה להפוך בתוס' ומפרשים. לי אין את אותה ההנאה, ניסיתי להסביר.

אותו ילד מעולם לא ענה לי, הוא נשאר מתבונן מהחלון בעיניים מזוגגות וחסרות הבעה, לבוש בפיג'מה צבעונית ושותק שתיקה מלאת משמעות, מנסה לבלוע את המראות בדיוק כמו פעם, בדיוק איך שהשארתי אותו אז, עם המבט המצועף וההבעה התמימה.

השנה החלטתי שאגשים את משאלתו - ויהי מה. מחר יחול חג השבועות ושוב אני אחלוף תחת חלונו של הילד בפיג'מה.

אני אמנם לא אלבש כובע וחליפה, בתקווה שהוא יסלח לי, את זה אני כבר אשאיר לפעם אחרת, אבל סוף-סוף אני אמלא את משאלתו ומשאלת אימו, וכשאני אעבור מתחת לחלונו, אנופף אליו לשלום ואולי הפעם אראה אותו מחייך.

השנה אולי לא אצליח להבין את המהרש"א ב"מנה שלישי", או את הפילוסופיה של התלמוד, בכל זאת יש עדיין פער גדול בין הידע שלי בארמית למול הבחור מחלומו של הילד.

אני מקווה למצוא שיעור תורה מעניין שיוכל לחזק את היסודות שנתערערו מאז פטירתה של האם, לגרום לה לנטוש את ה"חמוץ" ולהישאר רק עם החיוך.

לפני כמה ימים עלתה אצלי המנגינה "חזו בני חביבי". ניגנתי אותה תוך כדי שאני נזכר בילדותי, בסיפור של הרבה מ"החיידר", והבנתי: הבנתי שגם השנה אלוקים יצא למרפסת עם הפמליא של מעלה, הוא ישקיף על עם ישראל לומד תורה וירווה מהם נחת. אחר-כך הוא יורה באצבעו על עם ישראל ויגיד למלאכיו: "חזו חזו בני חביבי".

אלא שבשונה משאר הפעמים, השנה, הוא יצביע גם עליי.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!