איש על מחנהו ואיש על דגלו • יו"ר הכנסת ראובן ריבלין

שבועות, חג מתן תורה, הוא גם החג המגיע עם תום תקופת ספירת העומר, תקופה בה שמנו דגש על מתן כבוד אחד לשני, על קיום הציווי "ואהבת לרעך כמוך" (ויקרא י"ט, י"ח), הציווי לאהוב את רעינו באותה מידה שאנו אוהבים את עצמנו.

ואכן, כאשר חנו ישראל מול הר סיני, נאמר: "ויחן שם ישראל נגד ההר" (שמות י"ט, ג') – "ויחן", לשון יחיד, ומבאר רש"י, "כאיש אחד בלב אחד", לעומת "שאר כל החניות שהיו בתרעומת ובמחלוקת" (מכילתא).

האחדות היא שזיכתה אותנו בקבלת התורה, והיא זו שהפכה אותנו לעם".

במבט שטחי אפשר לחשוב שאחדות פירושה אחידות דעים, הסכמה כללית, עדריות עיוורת או איבוד הייחודיות.

אך כשמעיינים בפרשתנו מגלים כי התורה ציוותה את ההליכה "אישעל מחנהו ואיש על דגלו" (במדבר א', נ"ב), כלומר אותו עם, המצווה על ערבות הדדית, "ואהבת לרעך כמוך", מצווה לנהל את אורח חייו איש איש לפי רעיונותיו אישיותו והעדפותיו, איש על מחנהו ואיש על דגלו.

סדר המסעות והחניות המתואר בפרוטרוט בפרשה, אינו רק עניין טכני של התנהלות מסודרת, אלא בעיקר מהלך מחושב על פי תרומתו של כל שבט ושבט, זו לא רק פרוצדורה, אלא עניין מהותי ועמוק המחייב התנהלות איש איש, על פי מבנהו הנפשי.

בפרשתינו נאמר: "וידבר ה' אל משה ואל אהרן לאמר, איש על דגלו...יחנו בני ישראל" (במדבר ג', א'). רבי שמשון רפאל הירש מקשה, מדוע ניתנה ההוראה למשה ולאהרן בעוד שבמרבית המצוות נאמר רק "וידבר ה' אל משה"?

תשובתו היא כי הדבר מעיד על חשיבות הנושא, וכי טיבן של המצוות שנאמרו למשה ולאהרן כאחד שהן היסודיות והבסיסיות ביותר. מכאן שהדגשת התורה בדבר החובה להתנהל "איש על מחנהו ואיש על דגלו", היא עניין בסיסי ומהותי בכל הווייתו של העם ובדרך התנהלותו לדורות.

"כן חנו לדגליהם" (במדבר ג', ל"ז) – בהמשך הפרשה, מסביר הרש"ר את טיב המחנות שחילקו את עם ישראל לקבוצות ומתאר את הבדלי התכונות: "יהודה, המנהיג הצועד בראש ובידו שבט מושלים ועט מחוקקים; יששכר היה שבט החקלאים ודעתו הייתה מיושבת לעסוק במדע; זבולון היה שבט הסוחרים ועם זה גם מושכים בשבט סופר – עוסקים בספרות; במחנה יהודה, הצועד בראש כמנהיג, נתאחדו אפוא כל היסודות שהרווחה החומרית והרוחנית של האומה מושתתת עליהם: השרביט והחוק, החקלאות והמדע, המסחר והספרות".

הוא ממשיך ומתאר את אופיים של ארבעת המחנות על שבטיהם והמעלות שבהן ניחנו: "ראובן – רגש עז לצדק, שמעון – הנוקם הנמהר של הכבוד, דן – פיקחות עם זריזות, אשר – עידון הטעם, נפתלי – מתק שפתיים ולשון לימודים".

הנה כי כן, מצד אחד פיתוח עשיר בכיוון יצירת הרוח, ומצד שני פיתוח בכיוון הכוח והעוצמה: הרי כאן שני המניעים החומריים והרוחניים של האומה: הם מאוחדים סביב המחנה אך זה אינו מונע מהם להיות חלוקים בתכונותיהם, חלוקה שלמרות השוני מביאה להשלמת ההנהגה.

זוהי הדרך הראויה: מצד אחד אחדות וערבות הדדית מלאה, ומצד שני איש על מחנהו ואיש על דגלו, שימוש בתכונות ובכוחות הייחודיים לכל שבט ושבט כדי להגיע יחדיו למטרה.

נכתב עבור עלון חכימ"א - לפרשת במדבר

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!