בכיתי יחד עם המרואיינים • יקי אדמקר בטור אישי

יום שני, השעה 1:40 בלילה. הסלולרי מקבל בזה אחר זה הודעות על תאונת דרכים קשה בטבריה. "דיווחים ראשונים על 6 הרוגים", כותב לי חבר, איש הצלה.

אני מסרב להאמין, ממשיך לעקוב בדריכות אחר האינפורמציה שמתקבלת מהזירה.

מקור נוסף מדווח לי שמספר ההרוגים עולה ל-8. "בתוך הרכב ישנם גם ילדים ותינוקות", נכתב בהודעה אחרת.

ככל שעוברות הדקות, התמונה הקשה מתבהרת.

זהות ההרוגים והציטוטים של אנשי ההצלה מהשטח, הופכים את שביבי המידע לידיעה כואבת. התמונה הראשונה מגיעה קצת אחרי השעה 2:00. ידיי רועדות כשאני מביט בה: הרכב נראה מרוסק ומפויח. התמונה מובילה אותי לכותרת: "משפחה נמחקה תוך רגע אחד".

בשלב הזה, אני מתיישב לכתוב את הידיעה הראשונה. קשה להעלות על הכתב תיאורים כאלה, ובמיוחד על ילדה בת ה-7 שנותרה בחיים והפכה להיות השריד האחרון במשפחה.

מי יכול להסביר לילדה הקטנה במילים פשוטות שלא תוכל לשחק עם אחיה או לקבל חיבוק מהוריה?

פינה חמה בלב

את היממה שחלפה, העברתי בעיקר מול מסך המחשב ובמסירת דיווחים ישירים ברדיו, מנסה למלא את עבודתי כעיתונאי. שורות רבות נכתבו, מילים רבות נאמרו, אך אין אחד שיכול להביע את הכאב הגדול, לתאר את האבדן הגדול, המחשבות על מה עובר בראשה של רחל אפרת, על התמודדותה של המשפחה שרק שעתיים קודם חגגה יחד.

ראיינתי רבנים ואחים, חברים ושכנים שהכירו את רפי, יהודית וששת ילדיהם. את הקול החנוק ואת הדמעות שזולגות מעיניהם ניתן היה לשמוע דרך הטלפון. זו הפעם הראשונה שבכיתי יחד עם המרואיינים.

תמיד ידעתי שעבודתי כעיתונאי מצריכה ממני להתגבר על הרגש, אך הפעם זה היה חזק ממני. בין כתבה אחת לשנייה, אני מנסה לתהות מה עובר על המשפחה שתיבדל לחיים, ובכלל, איפה אנחנו טעינו שקיבלנו אסון מחריד כזה?

בשעת מסע הלוויה, מצאתי את עצמי שוב עם דמעות בעיניים. שמונת בני המשפחה נטמנו זה לצד זה בבית העלמין בצפת. למה זה מגיע לנו? שאלו בני המשפחה.

"אין אנו יודעים חשבונות שמים, צריך לקבל את גזר הדין באהבה". זהו משפט ששמעתי ביממה האחרונה עשרות פעמים. איני יודע מאיפה ישאבו בני המשפחה את הכוחות להמשיך הלאה. איך ייראו הלילות הראשונים של ילדה קטנה כשבראשה רצות התמונות האחרונות של הרכב המשפחתי עולה בלהבות ובתוכו לכודים כל בני משפחתה שרק שעה קודם לכן רקדו עמה?

בדרך כלל, באסונות שכאלו, עובר יום - וסיפור שחיתות נחשף, סערה פוליטית צפה ומורידה את האסון הכבד מסדר היום התקשורתי. אך הפעם, אני בטוח, לנצח תישאר בליבי פינה חמה למשפחת אטיאס.

יהי זכרם ברוך!

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!