"נהיה מודל של אחדות. כאן, לא תהיה מחלוקת!"

יומיים לאחר פטירתו של האדמו"ר מנדבורנא זצ"ל ופרסומה של הצוואה של האדמו"ר נשא היום (א') הרב החסיד רבי מרדכי גרליץ איש אמונו וסודו של האדמו"ר זצ"ל דברים בהיכל ישיבת נדבורנא שם הבהיר את צוואתו .

את דבריו פתח בדברי המדרש, (בילקו"ש דברים): הקב"ה ממלא שנותיהם של צדיקים מיום ליום, שנאמר "את מספר ימיך אמלא". מכאן שהקב"ה קוצב לצדיק שנות חיים, באופן שיהיה "את מספר ימיך אמלא", היינו ימים מלאים וגדושים בתורה ועבודת ה'. כי למה לצדיק חיים אם לא לעשות רצון קונו ולעבוד אותו בחיות וחידוש.

אלו דברים שלא דיברו עליהם עד עכשיו, ומעתה אין עוד סיבה להסתירם. בעת שחלה האדמו"ר זצ"ל, נענו הרופאים, כשהכוונה לרופאים הגדולים ביותר בתחום, שאין סיכוי ליותר מחצי שנה. לדבריהם, המקסימום שאדם מסוגל להתקיים במצב שכזה, הוא חצי שנה. מהרגע שמחצית השנה האמורה חלפה, נענו כולם פה אחד, שזה בגדר נס גמור!.

שבוע שעבר, כשהמצב החמיר, קרא לי הרופא ואמר: לא מדובר כאן בדבר נדיר, אלא בדבר שבכלל לא קיים! בכל הספרות הרפואית לא נמצא דוגמא שאדם במצה הזה יחזיק מעמד שנתיים וחצי, ועוד בכזו חיוניות ורעננות. זה דבר שייכנס להיסטוריה מבחינתנו! אלו דברי הרופא, וכך נענו רופאים רבים בתחום.

מה שהרופאים לא הבינו ואף לא היו מסוגלים להבין, באלו כוחות באמת הרבי זכרונו לברכה חי. הכול היה מכוח הרצון שלו לחיות! כי כשאדם ממלא כל שנייה בחייו בתכלית, זה לבד נותן רצון לחיות. רק למעט אנשים בהיסטוריה היה את רצון החיים שהיה לרבי.

הרב'ה היה 'אנטי-שינה'

הרופא הקבוע, עימו הרבה הרבי לדבר שיחות אישיות בארבע עיניים, יצא בהרגשה שאין עוד אדם עם רצון חיים שהיה לרבי זיכרונו לברכה. הוא היה כל כולו אש לעשות 'אויף טוהן פאר יודישקייט'; 'אויף טוהן פארן באשפער'; בחינוך, קדושה וטהרה, להדריך יהודים ללכת בדרך התורה והיראה, לעזור ליהודים, לחלצם ממצר ומכל מיני צרות, הוא היה מלא וגדוש באהבת ישראל. אפילו בזמנים הכי קשים, לא עבר עליו יום בלי לקבל אנשים ולהקשיב לצרות ישראל תוך מתן עצות וברכות.

דאגה אחת קיננה בליבו של הרבי ללא הרף: ההמשך! מה יהיה עם כל הדברים שהקים?! הרבי הקים עדה קדושה. כולם מכירים את התפתחות העצומה שחלה ב-34 השנים שהרבי הנהיג את העדה. הרבי ה'דבר חיים', נטע שורשים חדשים לחסידות נדבורנה בארץ ישראל, שאחרי השואה האיומה לא נשאר ממנה כמעט כלום, כשהוא מעמיד גזע מופלא שיעמוד לאורך ימים ושנים עד ביאת גואל צדק.

הרבי זיכרונו לברכה, הצמיח מן הגזע את הענפים והפרות והביאם להיקף כזה שלא היה קיים מאז היותה של חצר הקדוש נדבורנה. אפילו בזמנים של הסבא קדישא, הרבי רבי מרדכיל'ע שהיה מפורסם בכל העולם כולו, גם לא הייתה נדבורנה עדה כזו מיוסדת; ממלכה שלימה אותה ייסד הרבי זכרונו לברכה בדורונו. והכל היה מכוח החיות התמידית שקיננה בו. אדם שכמעט ולא ישן בחייו. כולם יודעים עד לאלו שעות קיבל את המשחרים לפתחו.

לא אחת כששבנו משמחות שהסתיימו לפנות בוקר, עוד ראינו את האורות בחדר קבלת הקהל כשהם דולקים. אלו היו השעות בהן פעל ללא הרף. ובוקר, בשעה 7:30 בדיוק, הוא כבר התייצב לתפילה. את תפילת שבת קודש הקדים לשעה 8:00. לא אחת תמה בקול: מה הקשר בין שעת השכיבה בלילה לשעת הקימה בבוקר?!

הוא היה אדם אנטי שינה; כל כולו לעשות ולעשות ולעשות. קיננו בו חיי פלא. גם בזמנים חלשים מאוד ומתוך הרגשות לא קלות, הוא לחם בחירוף נפש עבור המשך העשייה. הכול היה שווה בעיניו עבור עוד יום של חיים! עוד יום אחד של חיים! עמדו על הפרק טיפולים קשים מאוד שהרופא ביקש לשמוע בעניינם אך ורק את חוות דעתו האישית, כמחויב בחוק. הוא היה מגיע בעצמו לרבי ויוצא כל פעם מהתפעלות מחודשת, שלא פגש אדם כזה מימיו! אדם שהוא למעלה מגדר האנושי. הרבי היה מוכן לקבל אל עצמו את כל הסבל, ובלבד שיכול לחיות. דיברו על טיפולים שעלולים להשיר את השיער. היינו בטוחים שהרבי יסרב. הרופא נכנס לשאול את הרבי אישית. הרבי שאל: אפשר לחיות הלאה? אני מוכן! העיקר לחיות הלאה ולבנות יודישקייט ולעשות את רצון הבורא.

"לאדם כזה לא מגיע לסבול"

יום אחד לפני ההסתלקות, הרופא קרא למטפלים בתיק, והורה להם להכין עבור הרבי חדר בית חולים בביתו. איש לא חשב עדיין שזה יהיה הסיום. לפי דברי הרופא הרבי אמור היה להשתחרר ביום ראשון לביתו תוך מעבר למתכונת בית חולים ביתי. נכנסנו לתכנון פרטני של המהלך. אבל לכאלו חיים הרבי לא היה זקוק! הוא השתוקק אך ורק לחיים של עשייה. הוא רצה רק "אויף טוהן". שהוא יהיה זקוק לעזרה ולא יהיה מסוגל לעזור, הוא לא רצה. ואז הגיע מה שהגיע.

הרופא, חילוני מאוד, התבטא: לאדם כזה לא מגיע לסבול! גם הוא הבין את הדבר המופלא הזה. ברגע שהגיע מצב של חוסר פעילות, מיד "ואיננו כי לקח אותו האלוקים"!

מצינו הרבה כשחז"ל רצו לדעת את העומד לקרות, עצרו בתינוק ואמרו לו: "פסוק לי פסוקך". כשהוזעקתי עם בוקר יום חמישי, עדיין לא היה קיים מידע על חומרת המצב. באמצע הדרך שואל אותי נהג המונית: סליחה, אדוני עובד בחברא קדישא?... הבנתי שהבשורה נשלחה אלי באמצעות...

משמים בחרו עבור הרבי את יום ז' אדר, יומא דהילולא של משה רעיא מהימנא. מי עוד כמוהו היה כזה רועה נאמן שהיה לו את מסירות הנפש המתוארת במדרש שכבר הוזכר בליל שבת קודש, כיצד התמסר עבור גדי תועה אחד, רק מחמת שהיה צמא. זו ממש הייתה ההנהגה של הרבי זיכרונו לברכה. הרבי מסר את נפשו עבור כל יחיד; עבור כל ילד פעוט, ללא שום התייחסות לגילו ומעמדו. רק משום שגדי צמא וזקוק לעזרה.

יהודי זר מאלו שהיו פוקדים את בית הרבי בתוך שאר חולי ונצרכי עם ישראל, התבטא בפני: הרבי זיכרונו לברכה היה אחד מאלו שהחזיקו את כלל ישראל! אמרתי לו: להחזיק את כלל ישראל, יותר קל מלהחזיק את יחידי עם ישראל! נשיאת הכלל זו עבודה שבין האדם לקונו, להתעצם בתפילה ולימוד לטובת הכלל. להחזיק את הפרט לעומת זאת, זה דבר קשה מאוד. להלך כנגד רוחו של כל אחד, להבין כל אחד; לרדת את כל אחד. זהו דבר נדיר מאוד בדורנו ואפילו בדורות קודמים, שצדיקים שעמדו מחד בכאלו מדרגות גבוהות בקדושה ופרישות, יוכלו לרדת מן ההר אל העם לעשות במצוקותיהם הפרטיות והמאוד אישות של כל יחיד ויחיד.

הדבר שהרב'ה הכי פחד ממנו: השעון

כולנו זוכרים את הרבי בדרכו לטבילות במקווה כל כך הרבה פעמים. הוא דבק בעבודת הטבילות גם כשהדבר היה כרוך במסירות נפש גמורה. עודנו זוכרים את הטהרה המופלאה בטבילות הידיים התכופות במים, הזהירות המופלגת וההסתכלות התמידית בציפורניים ובציצית מתוך פחד וחלחלה מהבורא יתברך. את המסירות העצומה לזמני התפילות. כיצד הבנו בראש השנה תש"ע שהרבי בסכנה? מי שזוכר, הגענו בשעה 7:00 לבית מדרש והרבי לא נכנס לתפילה. הוא ישב בחדר. נכנסו להעיר לו, אך היה לו זמן. הוא נכנס רק בשעה 7:40. זה היה בשבילנו הסימן הראשון שמשהו חמור קרה.

לא היה דבר שהרבי פחד ממנו אחרי הרבש"ע כמו להבדיל השעון. במשך אותן מעט שעות שישן בימי חלדו, לא עברו עליו 10-15 דקות שינה רצופות מבלי שיקיץ ויסתכל בשעון. כשראינו שפתאום אינו חרד מהשעון, הבנו שמשהו איום קרה.

אדם שהיה כל כך מסור לעבודת הקודש וסיגף עצמו בתעניות על גבי תעניות, חלקם לא ידוע כלל לרוב הציבור. הוא לא הניח לסיגופיו גם בימים הכי קשים. בכמה קושי באו לו תעניות הדיבור בהן נהג בתחילה מידי יום שני ומאוחר יותר בכל שני וחמישי. הלא המון אנשים היו תלויים בו ולא היה רגע אחד בחייו שעשרות סוגיות בוערות הדורשות הכרעות גורליות לא טרדו את מוחו. ואף על פי כן החזיק בתענית הדיבור בגבורה מופלאה.

ובד בבד ועם מדרגות גבוהות כאלו של דבקות ברבש"ע, חבק בדעתו הרחבה את כל העולם. הוא החזיק בקשרים ענפים עם בכירי עולם הרפואה; אנשי צבא; עורכי דין ומשפטנים, הן כולנו ראינו את אשר התרחש כאן מידי לילה. את הנהירה של הדמויות הבכירות ממגוון התחומים. ועם כולם דיבר הרבי בשפתם שלהם, כאילו השתלם באוניברסיטה לרפואה ומשפט. אכן, היה זה סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה!

את כל ההיקף העצום הזה, נשא במסירות נפש מכוחה העצום של אהבת ישראל שפיעמה בו, והשתדלותו חסרת המעצורים לקרב יהודים לרבש"ע, לחלץ יהודים מצרותיהם ומצוקותיהם, תוך כדי דבקות עצומה ברבש"ע בלי שום היסח הדעת כל. בשעות הלחוצות ביותר כשטיפל בבעיות סבוכות וקשות, הדף בפחד כל שמץ של לשון הרע או דיבור שאינו כהוגן כשם שהחזיק בחירוף נפש את חומת הגדרים והסייגים בה התבצר.

יש המון לדבר, אך לא עת להאריך עתה בדיבור. כעת יש להשתלם בבחינת "בדמעתי ערשי אמסה". צריך עוד קצת להתמוגג בדמעות טרם נתחיל לדבר בהרחבה.

לציבור יש טענות עלי

כשהרבי ה"דבר חיים" הסתלק מן העולם, הוא פקח את עיניו רגע לפני יציאת נשמתו וחייך אל כל הנוכחים חיוך רחב, כשמתוך כך יוצאת נשמתו בטהרה. אצל הרבי זיכרונו לברכה, זה לא היה כך. אני יודע בברור שעבר מן העולם עם המון דאגות. ובראש מעינו, הייתה הדאגה שהקהילה לא תינזק. שהממלכה האדירה שהקים, תמשיך להתנהל כפי שהעמיד אותה.

אחד החולאים הקשים שמקננים בקרב עמנו בתקופה זו של עקבתא דמשיחא, הינו אותו שעליו נאמר "ועדיין מרקד בינינו", שהוא הגורם את החורבן הגדול. אני מתעניין אצל אנשים: מה מדברים בציבור? הלא הסתלק מאיתנו כזה צדיק יסוד העולם, כזה אוהב ישראל שלא נמצא כמותו במשך דורות. איך העולם מקבל את זה? הייתה לוויה ענקית עם המון בכיות ודמעות. אבל אנשים מתעניינים בדבר אחר... אני מותקף על ידי עשרות מערכות עיתונים וכלי תקשורות, שדבר אחד בלבד מעניין אותם: כמה אדמו"רים הולכים להיות?

זה הדבר המעניין?! נדמה כאילו נדבורנה מוקפת כעת שבעים זאבים, הממתינים לטיפת הדם הראשונה, כדי שכל ממלכת נדבורנה תרד ח"ו לטמיון. זהו החולי הגדול של הגלות ש"עדיין מרקד בינינו".

עם הדאגה הזו הרבי עזב את העולם. הדאגה לאחדות, ושהממלכה תמשיך להתקיים מתוך שלום ושלווה.

הרבי היה פיקח מאוד והבין היטב את העולם. זיל קרי בי רב, כיצד קרה מה שקרה להרבה חצרות מפוארות, הכול התחיל ממחלוקת. הרבי ידע לקרוא את המפה יותר טוב מכולנו. הוא חישב את הכול באופן הכי טוב.

אצלנו זה בעז"ה לא יקרה! אני מבטיח לכם! כאן זה בעז"ה לא יקרה! כאן לא תהיה מחלוקת!
לציבור יש קצת טענות עלי. התנפלו על בשבת וסרבתי לענות משום ש"המשכיל בעת ההוא ידום". יש זמן שלא צריך לענות; זמן שמוטב להתבונן בישוב הדעת בדברי הצוואה הקדושים. אבל הכול יהיה ברור כשמש בצהריים! אנחנו נהיה מודל של אחדות שיחקו אותנו בכל העולם. כאן, מחלקות לא תהיה! אתם יכולים להיות בטוחים וגם למסור זאת הלאה.

המחלוקת מתחילה מלמטה

מה שאני מבקש, בדרך כלל, ככל שהדבר מגוחך, מחלוקת מתחילה מלמטה. המחלוקת בקרב המנהיגים הגדולים נפתחת בקרב ילדי החדרים... כשאש נאחזת באילן גדול, היא נתפסת מלמטה. הגיע לאוזני שבחורים צעירים, ואין לי שום טענות עליהם, עומדים ומלהגים שטויות והבלים בנושא הזה.

שיהיה ברור לכולם, שזה בראש ובראשונה כנגד הרצון של הרבי. הרבי הלך עם הדאגה שהכל יתנהל הלאה לשם ולתהילה.

את הבנין הגדול הזה ואת הממלכה המפוארת, הרבי לא קיבל. הוא קיבל רק את הגזע. את כל הענפים והפירות, את המוסדות, התלמידים והחסידים, הוא הקים בעשר אצבעותיו. בדמו, כוחו ואונו, במיעוט שינה ובמסירות נפש כל הימים וכל השנים.

אוי לו ואבוי לנפשו של מי שיחריב את זה! אוי למי שישלח אצבע בזה. מי שידליק את הגפרור, לא ינקה! הוא ישלם יקר מאוד! אני אומר את זה לכם, שאתם בחורים צעירים: אל תתנו את פיכם להחטיא את בשרכם. זה לא נושא שקשור אליכם כלל. מי שצריך לעסוק בזה עוסק בזה, והדבר אינו מעניינכם כלל.

הרבי הכין תוכנית שלימה, על פיה תקוים הצוואה על כל פרטיה ודקדוקיה, תוך שמירת השלום והשלווה עד לאחת. התוכנית הזו תמומש בעז"ה בימים הקרובים ותשים קץ לכל השיח הנלעג והמיותר.

הרבי השאיר ירושה גדולה וצוואה גדולה. כולם ראו את הסעיפים הראשונים בהם מבקש הרבי, על פי ענוותנותו שחשב שהולך מן העולם ריקן מכל, שכל אחד יעשה למענו. כל ילד קטן שיעשה בשבילו. כזה עניו היה וכך אחז באמת. וכל מי שמרגיש מקושר ואין מי שלא קיבל טובה מהרבי, יחגור עצמו למלאות רצון צדיק. הוא עשה עבורנו מספיק. מותר לו לבקש ואנו צריכים למלאות את בקשותיו, אנו יודעים כמה היה מסור אלינו ברוחניות ובגשמיות. כמה השתוקק להתעלותנו בתורה, הן ראינו בחוש שלא הייתה נחת רוח לפניו כמו בשעה שהביאו למראה עיניו את סיכום השעות הרצופות שנלמדו בישיבה. אפילו כשהיה חלש, הגיע בשארית כוחותיו לראות את מעמד השעות רצופות. הדבר היה בראש מעייניו.

כל הבנים טבלו אותו יחד במקווה

הרבי השאיר דברים רבים שעוד ילמדו ממנו. כזו 'טהרה' שעשו כאן. כל כך הרבה דרישות שהוא השאיר ליום הפטירה... חשבתי שגם במשך שנה לא יעלה בידינו לבצע את רשימת הדרישות. לכתחילה הוא כתב בענין השקיעה: 'מה טוב'... חשבתי בדעתי, אולי בלי לחץ, נוכל להספיק לקיים את בקשותיו. סיבב השי"ת שארבע מבניו שליט"א נסעו להשתטח על קברי צדיקים לרפואתו, ונדרשו להמתין להם, ובתוך כך על בידינו לקיים הכול. יכולני לומר לכם, לכם שלא החסרנו חוט השערה ממה שביקש שנעשה ביום הפטירה. הכול עשינו על הצד היותר טוב עד זיבולא בתרייתא. אפילו דברי שכמעט לא שייכים במציאות, כידוע ליודעים.

הרבי בחר במשגיח ישיבתינו הגאון רבי שמואל ברגר, יהודי שהרבי אחז ממנו מאוד, איש חברא קדישא וותיק ונעלה מאוד שזכה לעשות חסד של אמת עם צדיקים רבים אחר הסתלקותם. הרבי רצה שהכל ילך רק על ידו, וכל אימת שלא חש בטוב בזמנים האחרונים, מיהר לשאול אם ר' שמואל כבר נמצא. אפשר לשאול את פיו אם ראה בחייו 'טהרה' כזו. אלו תוכניות שהרבה הגה בעצמו בצלילות הדעת. הוא דיבר על עסק ה'טהרה' כפי שמבדרים על הקמת בניין. ארבע מיתות בית דין בפרוטרוט ושאר דברים נוראים. והכול בוצע לפי רצונו הקדוש.

אחד החידושים הגדולים שמאוד הבהילו את ר' שמואל, הייתה בקשתו של הרבי שבניו יטבלו אותו יחדיו במקווה. הנשמע כדבר הזה? שאל ר' שמואל. סיפרנו לו את העובדה הידועה ברבי רבי מאיר מקרעטשעניף זצ"ל, שבגורל שנערך בין בניו על טבילת גופו הטהור, עלה בחלק בנו האדמו"ר הזקן הרבי רבי איתמר, לטבול את הראש. למרות שהרבי רבי איתמר האריך ימים יותר מאחיו, הוא היה החלוש שבהם. כשבא לטבול את הראש, וזו היא מלאכה קשה ביותר כידוע ליודעים, אמר בשברון לב: אבא קדישא, גלוי וידוע לפניך שאין בכוחי לעשות זאת. ומידי דברו זאת טבל הרה"ק רבי מאיר'ל את ראשו בעצמו ג' פעמים.

וכך התקיים רצון הרבי זיכרונו לברכה, וכל בניו ירדו לטבול אותו מתוך בכיות עצומות שלא נשמעו כמוהן. ומה עמד ביסוד כל זה? האחדות! שכל הבנים יחדיו יאחזו במיטתו סחור סחור!

החולשה בליל ראש חודש

זה כמה שנים שהרבי קורא לבניו פעם אחר פעם ביחד ובנפרד, ומעניק להם דרשות שלמות על ענין האחדות. הוא אף ציווה שיתכנסו מידי חודש בחודשו לסעודת ראש חודש ולא וויתר אף פעם על השתתפותו בסעודות אלו. היה זה בסעודת ראש חודש האחרונה לחייו.

בליל ראש חודש יצאתי מחדרו של הרבי וראיתי שהחולשה גברה עליו עד מאוד. כחלוף חצי שעה, שמעתי שהוא משתתף כעת בסעודות ראש חודש בבית אחד הצאצאים. לפי מראה עיני בעת יציאתי מחדרו, לא הייתי מאמין שהלך לשם, גם לא על גבי אלונקה. אבל הוא קם ממקומו ונכנס למכוניתו ונסע להשתתף בסעודת ראש חודש. זה היה שבוע לפני ההסתלקות. הרי כולכם ראיתם כיצד היה נראה בחתונה. הוא לא וויתר והלך לסעודת ראש חודש.

האחדות הייתה "דבר שנצטער בו אותו צדיק", והיא תישאר! האחדות כאן תישאר ומי שינסה לקלקל, אינני מקנא בו. הוא ישלם על כך ביוקר! צוואתו של הרבי זצוק"ל תקוים עד לאחת מבלי לגרוע שערה אחת מן השלום והשלווה עליהם הצטער כל ימיו!

בחורים, התעלו והתגוננו! אל תניחו לעצמכם להיגרר. שהדיבור אודות ענין זה יהיה גרוע בעיניכם מניוול פה. ועוד תראו שיהיה זה זה לשם ולתפארת ולתהילה, וכל העולם יבוא ללמוד כאן מה היא אחדות! כן יהי רצון, שיהיה נחת רוח לרבי, נבג"מ, ויהיה לנו מליץ יושר ונזכה להחזיק עצמנו ולהוסיף אומץ ביתר שאת ויתר עוז, עד ביאת גואל צדק במהרה בימינו אמן.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!