"אוי.. הוא היה מלאך"

עוד כתבות:

• השבר המשולש • לצפיה
• הפך לאבל מחולנו • תמונות אחרונות
• "הקרבנו עולה ל- ה'"
• בדרכם האחרונה
• "חיפשו אשם ומצאו את הנהג" • ראיון מיוחד
• טרגדיה בדרך מרשב"י: 5 הרוגים בתאונה


רחוב החומה השלישית בירושלים. שעת ערב מאוחרת. בימים כתיקונם הרחוב שקט, מיקום הרחוב בשולי שכונת מאה שערים, נותן לתושביו הרגשת ביטחון. הערב הזה, הוא מלא שכול, מלא בזעקות אימה, הרגשה מצממרת. "עלה המוות בחלונינו", אומרים השכנים שנצמדים לקירות הבתים. קשה לדובב את השכנים, כל אחד מכונס באבלו, עטוף בצערו.

הרחוב מלא אנשים. כל אחד מכיר את הדייר השקט, הנחבא אל הכלים, הרב נתן פרסקו. "הוא היה מלאך", זהו המוטו. זוהי התחושה. מלאכיותו זועקת מכל קיר בביתו הצנוע. מתמונתו המחייכת. מהשלווה בבית.

הרחוב מלא באנשים. כולם מכירים אותו. מכירים ולא מכירים. "ישבנו לידו, אבל לא השגנו אפילו חלק קטן ממנו". הרב פרסקו, היה אברך בכולל 'שובו בנים' ברובע היהודי. שקוע בלימוד. לן בעומקה של הלכה. "זה כולל של הלמדנים. רק הטובים ביותר למדו שם. מי שלא היה שקוע כולו בלימוד, לא היה לו מה לחפש שם. והוא היה מהטובים ביותר", מספר חבר לספסל הלימודים.

הרגשות מעורבים. "אין ספק שיש כאן המתקת דינים. אבל הקב"ה לא עשה הנחות. לקח את הכי טובים. זה אסון מזעזע. המשפחות הכי מופלאות בחסידות. הצדיקים. הישרים התמימים נלקחו. מי ייתן לנו תמורתם. אבל אנחנו יודעים שעל כאלה אנשים שנלקחו נמנע אסון גדול בהרבה. לא לוקחים כאלה אנשים סתם".

"חייבים לקבל את הדין באהבה"


היו סימנים מקדימים, אומרים רבים מהאנשים. היה ניתן להבחין שהשנה ההדלקה שונה מכל שנה. הרגישו דינים באוויר. "הרב ברלנד התעקש לרקוד עוד ועוד, ובאו אנשים והלחיצו אותו. אמרו לו שצריך לגמור. שאי אפשר להתעכב. זה היה לא לרוחו. ראו שיש כאן משהו מיוחד. כולם הרגישו את זה. כשהילד של משפחת חי הגיע לעשות חלאקה, הרב היה נראה שקוע בשרעפים. כולם שמו לב שמשהו אינו כתמול שלשום".

סימנים רבים צפים בעיני בני הקהילה המגובשת. "הרב זורק חיצים. כל שנה כולם מנסים לתפוס את החיצים. מאד קשה לתפוס. מי שמקבל חץ, יודע שהשנה תעבור עליו בהצלחה. ילדים מעולם לא הצליחו לתפוס חץ. השנה שני ילדים הצליחו לתפוס חץ. הילד של חי והילד של ועקנין". ויהי לפלא.

"כשהרב חזר ממירון", מספר אברך צעיר, "הוא ביקש מהנהג לשנות מהמנהג הקבוע, וליסוע דרך כביש הבקעה. תמיד הוא נוסע דרך כביש 6. הפעם הוא רצה ליסוע דווקא דרך הבקעה. כנראה הוא הרגיש. כנראה ידע. הרב תמיד מרגיש את התלמידים שלו".

הרמקולים המכריזים על הלווית חמשת ההרוגים, מחרידים את השקט ששרר ברחוב. אין מקום לנוסטלגיה, לסיפורי מופת. הכאב טרי מידי. הזעקות מתחדשות וביתר שאת. החלונות ברחוב מלאים באנשים מלאים באנשים ובממחטות. הדמעות ניגרות מכל עין. הפה זועק בלי קול: אבא תרחם, תחוס תושיע. תגיד די לצרות.

האנשים ברחוב מתעקשים לקבל עליהם את הדין באהבה. בקבוצות קטנות נעמדים החברים ומדברים בקול שקט. בקול בוכים. אני מצוטט לאחד השיחות. ואני שומע דברי חיזוק. דברי אמונה. "חברים", אומר יהודי מבוגר לקהל השומעים, "כשחילקו את התפקידים למלאכים, התלונן מלאך המוות על כך שקיבל את התפקיד כפוי הטובה. הוא אמר להקב"ה: כולם ישנאו אותי. תן לי תפקיד טוב יותר. אמר לו הקב"ה: אל תדאג, אף אחד לא יאשים אותך. יאשימו את המחלות, את התאונות, או את הנהג שנרדם".

קולו של היהודי מתגבר, "כולנו שמענו שהנהג נרדם, אני לא יודע אם זה נכון. אבל חייבים לקחת מוסר מהמקרה של היום. אי אפשר לתלות זאת בנהג. הקב"ה לקח את הטובים שבנו. בואו נקבל על עצמינו קבלות. כל אחד משהו קטן. עכשיו. לא לחכות. אם יעבור המומנטום, נפסיד הכל".

הגיע הזמן לעזוב. באנו להשתתף בצער האיום, ויצאנו מחוזקים. השבר נורא. אבל האנשים חזקים.

"אשרי העם הם לומדיך".

השתתף בהכנת הכתבה: נחמן וייס

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!