גם היום יש לו עקרונות

בישראל החילונית מאוד אוהבים להעלות על נס את ערך חופש הביטוי. במיוחד בכלי התקשורת. במיוחד כלי התקשורת הנשלטים על-ידי בעלי דעות המייצגות את השמאל. אבל בישוב מתת שבגליל יש מי שמשלם בחמש השנים האחרונות מחיר על החופש הזה, חופש הביטוי. זהו הזמר אריאל זילבר, מכוכבי הזמר הישראלי שחזר בתשובה בשנים האחרונות והחל, בד בבד, להביע דעות ימניות.

בתחקיר שערך שרלי שטרית, כתב אתר 'אייס', אתר הסוקר את כלי התקשורת בישראל, מתברר כי בין השנים 2004 ל-2008 צללה כמות ההשמעות ברדיו לשירים בביצועו של אריאל זילבר ב-77 אחוז. בשנת 2008 לבדה צנחה הכמות ב-54 אחוז בהשוואה לזו שב-2007, במהלכה השתתף זילבר בסרטון התעמולה שקרא לשחרור יגאל עמיר.

"ערכית, אמן וגיבור תרבות חייב ליטול אחריות על המעשים שלו", אומרת נורית דאבוש, יו"ר הרשות השנייה, מי שקראה אחרי אותו סרט להחרמתו של זילבר. "ומה שקרה עם אריאל זילבר הוא מקרה עצוב של אדם שלטעמי לא חשב עד הסוף. הדברים שלו חרגו באמת מכל שיח ציבורי או מחלוקת ציבורית".

לראשונה - חרם נגד אמן

869 השמעות ב-2008, רובן המכריע - שיריו של זילבר מלפני 27 שנים ויותר. זהו סך ההשמעות בתחנות קול ישראל, גלי צה"ל ומרבית תחנות הרדיו האזורי, לפי נתונים שהתקבלו לבקשת 'אייס' מאקו"ם ובאישורו של זילבר.

לשם המחשה: לפי מקור יודע דבר, עד שנת 2001 עמדה כמות ההשמעות השנתית שלו ברדיו על כ-6,000 ומעלה. באותה שנה יצא זילבר בהכרזותיו נגד הומוסקסואלים, קיבוצניקים, שמאלנים וערבים, ומאז החלה הידרדרות הדרגתית בסך ההשמעות.

בפועל, לראשונה בארץ התקיים חרם כנגד כלל יצירתו של אמן, אף שלא ניתנה הנחיה רשמית לעורכי המוסיקה בתחנות הרדיו השונות, ועל אף שכל אנשי הרדיו שהתראיינו שבו והצהירו כי הם אוהבים את יצירתו של זילבר.

ההיסטוריון והסוציולוג פרופ’ עוז אלמוג, הנחשב לאחד מפרשני התרבות הבולטים של החברה הישראלית, לא זוכר מקרה דומה. "היו רק החרמות נקודתיות, כמו על ההצגה ’מלכת האמבטיה’ של חנוך לוין ב-1970 (הממשלה איימה אז להפסיק את תמיכתה בקאמרי – ש"ש), אבל לא זכור לי חרם על אמן כלשהו בארץ אי-פעם".

מהתנתקות להתעלמות

הימים ימי ההתנתקות, שנת 2005. הזמר אריאל זילבר עבר להתגורר באלי סיני לאות הזדהות עם המפונים והחל לשיר שירי מחאה נגד השלטונות והצבא. התוצאה: אם ב-2004 עוד עמדה כמות ההשמעות על 3,905, הרי שב-2005 היא ירדה ב-28% ל-2,814 השמעות - מיעוטן מהתקליט ’אנבל’ שהכיל מספר שירי מחאה פוליטיים.

בשנת 2006 תפחה הירידה ב-42% וב-2007 אף חלה עלייה קלה של 15% ל-1,875 השמעות. אלא שבאוקטובר אותה שנה הצטלם זילבר לסרטון מעורר המחלוקת, ודבריו שובצו בין אמו של הרוצח לבין רעייתו.

"הגיע הזמן שיתחילו לדאוג לזכויות האדם של אסירים אידאולוגיים אזרחי המדינה", אמר זילבר למצלמה, והארץ רעשה: "יעשו נכון אם יחליטו שלא לשדר שירים שלו", אמרה נורית דאבוש בראיון לגל"צ; עמנואל רוזן קרא בתוכניתו בערוץ 2 להחרים את הזמר ולא לרכוש את תקליטיו; "אני מתבייש בך, אריאל", כתב אז ח"כ רן כהן.

"זהו אחד המקרים הקיצוניים שהיתה לי דילמה מוסרית גדולה מאוד, כי הוא עבר על איזשהו טאבו", אמר ל'אייס' יוסי כסיף, עורך מוסיקה ותיק ברשת ג’, "אני מודה שבחודשים הראשונים השמעתי מעט שירים שלו, בעיקר אלה שמבוצעים על ידי אחרים או דברים שהוא נגע בהם, כמו להקת ’תמוז’.

"בדרך כלל אני מפריד בין דעות פוליטיות לבין המוסיקה, אבל פה לקח לי קצת יותר זמן להבין את זה, ורק לפני כמה חודשים התחלתי להפשיר את העניין. כרגע אני משמיע אותו יותר, בעיקר מהתקליטים הישנים יותר שלו".

"עורך שמדלג על ’רוצי שמוליק’ לא עושה את זה מתוך שיקול פוליטי", מנתח פרופ’ מוטי רגב, המתמחה בסוציולוגיה של התרבות והאמנויות, "אלא מתוך שיקול אינטואיטיבי המניח שהקהל שאליו הוא פונה בימים אלה לא יאהב לשמוע את זילבר משום שהוא נתפש כקיצוני".

עם זאת, גם פרופ’ רגב סבור שלא היה לחרם שכזה תקדים בעבר, מלבד במקרה נקודתי של ’צמד עופרים’ שבמהלך שנות ה-60 עזבו את הארץ לגרמניה. השניים כבשו את המצעד הבריטי עם להיטם ’סינדרלה רוקפלה’, "אבל בישראל לא השמיעו אותם כי הם נתפשו כיורדים, למרות שלא היתה להם שום הצהרה פוליטית".

"יש מאפיה פוליטית"

דניאל בלוך, לשעבר עורך העיתון ’דבר’, מוסיף: "יש בציבור ובקרב השדרים רתיעה ממי שמתבטא בקיצוניות מופרזת, ולא כלפי מי שנמצא במרחב סביר של השקפות".

דוד בן-בסט, יו"ר התאחדות תחנות הרדיו האזורי, אמר אז ש"כל תחנה סוברנית להחליט לגבי שידור שיריו", ובגל"צ ורשות השידור אמרו אז כי אין החלטה בעניין. יובל גנור, מנהל 88FM, אומר כי "בתחנה שלי אין הנחיות לעורכים מה לשדר או לא, ואם המוסיקה ראויה לשידור היא תשודר בלי קשר למה שזילבר עושה מחוצה לה".

בועז כהן מעיד גם היום כי לא צימצם את כמות ההשמעות בתוכניותיו. להיפך: "בסמוך לאותה תקופה שידרתי בכוונה הרבה שירים שלו. גם היום. אתה לא יכול להכריח עורך לשדר משהו שהוא לא אוהב, אבל אם הוא אוהב ולא משמיע הוא קרנף. אני בז לאלה שאין להם האומץ והאינטגריטי לומר ’אני אוהב את זה, תקפצו לי’, אלא מתחנפים לאיזושהי ברנז’ה או מילייה שהכריזה חרם".

גם בן דרור ימיני, עיתונאי מעריב, טוען שיש "משטרת מחשבות שנשלטת בארץ בגדול על ידי הברנז’ה של השמאל, וזהו ההבדל האדיר בין חופש הביטוי לבין מה שאני קורא לו ’כוח הביטוי’. יש עוד אמנים בעלי זיהוי פוליטי, ולא ראיתי שמישהו עשה עליהם חרם בגלל שהם הזדהו עם מרצ, למשל".

"עורכים פחדנים", אומר פרופ’ אלמוג, "יש מאפיה פוליטית עם אג’נדה שצבועה בצבע מאוד ברור, שעדיין מקפחת מוסיקת מחאה ימנית, והסיבה המרכזית שהם לא שמים אותו הוא הפחד ממה יאמרו הפקחים של השמאל. למה להם להסתבך: בואו נישאר במיינסטרים המתקתק, נלך על סטייל ’כוכב נולד’".

ואולי אין בכל העניין דבר שקשור לדעותיו הפוליטיות של זילבר?

"אני עובד במוסיקה, לא בהנהלת חשבונות", אומר יורם רותם, מנהל מחלקת המוסיקה בגלי צה"ל, "אין ולא היה חרם על זילבר. המוסיקה הישראלית מתחדשת כל הזמן, ויש הרבה אמנים שמושמעים יותר או פחות בתקופה מסוימת. יש תמיד זמרים חדשים, וחדש בא לפעמים בא על חשבון ישן".

"מבחינה מוסיקלית הוא איבד את הטאצ’", כך יוסי כסיף. בועז כהן מסכים: "שני התקליטים האחרונים של זילבר לא טובים, אבל השאלה היא מה אם מחר הוא יוציא אלבום שירי אהבה מדהימים. האם גם אז לא ישמיעו? פה הוא שיחק לידיים של המחרימים, עשה להם את העבודה קלה".

האם אלו הם רק השירים שהתישנו באין חדש תחתיהם, ולפיכך הושמע זילבר פחות?

כמות ההשמעות של שיריו שלא בוצעו על ידו, אף שהם מזוהים עימו, מציגה תמונה אחרת: אם ב-2004 היא עמדה על 2,007, הרי שב-2005 – בה חלה ירידה בסך השירים שבביצועו – הכמות דווקא עלתה ב-23%. ב-2007 ירדה הכמות ב-15% בלבד, בהשוואה לירידה בת 54% של סך ההשמעות בביצועו.

לא עוצר באדום

הנאיביות הפוליטית הזו של זילבר אכן עמדה לו בעוכריו. בשירי המחאה הוא הרי לא דרך על קרקע בתולית, אבל כנראה דרך על כמה פצעים פתוחים. שירי מחאה היו הרבה לפניו, אבל אף זמר בסדר גודל של זילבר לא שר לפני כן שירי מחאה שהתכתבו דווקא עם הצד הימני של המפה פוליטית, בימי הפוליטיקלי קורקט, פוסט רצח רבין, פוסט מצעדי הגאווה, טרום יציאה מרצועת עזה.

במילים החריפות ביותר מכל שירי המחאה ששר, התיחס זילבר בפרפראזה לשירו של חנוך: "הזקן המשונה מן החווה, בגאווה מרגיש כמנצח, כי מרעיפים עליו רוב אהבה, כל מי שרק אתמול קראו: ’רוצח’" (משירי ’לא לגירוש’ שביצע בתקופת ההתנתקות).

"הבעיה היא לא בחרם", אומר ימיני, "כי כשהחרימו את כהנא או את אנשי אש"ף היתה פנייה לבג"צ, אלא במקרים שנעשים בלי שום החלטה רשמית, כמו בזה של זילבר. בדרג הפוליטי והציבורי, שאמור למנוע חסימות כאלה, אוחז הפחד מחשש שהברנז’ה ’תטרוף אותם חיים, בלי מלח’, כי כל התערבות תתפרש כרמיסה של חופש הביטוי – למרות שהבעיה פה היא הרחבה שלו".

"אני מתנגדת להתערבות של המדינה בתכנים, הן מוסיקליים והן ערכיים וחדשותיים", אומרת ח"כ שלי יחימוביץ’, "דעותיו של זילבר מסמנות את הקיצוניות הקוטבית ביותר בחברה הישראלית, אבל בעיניי הוא יוצר מוכשר מאוד ואני מקווה שהשמעת שיריו לא נפגעה בגלל עמדותיו.

"צריך לעשות ניתוק מוחלט בין אישיותו ועמדותיו של היוצר לבין ההשמעות, בדיוק כמו שעורכי המוסיקה ממשיכים להשמיע יצירות של שמוליק קראוס למרות שהוא גבר אלים שהיכה את אשתו – וגם על כך איני מתקוממת".

(לא) פוליטיקלי קורקט

"אומנם השיר הזה כבר ’מסודר’, מה שבטוח: הוא לא ישודר", שר זילבר בשירו ’פוליטיקלי קורקט’ מתקליט בשם זה שיצא במאי 2008, שכולו שירי מחאה. והוא ידע:

ארבע מתחנות קול ישראל משמיעות מוסיקה עברית, שתי תחנות גל"צ ולמעלה מ-10 תחנות אזוריות: 19 פעמים בלבד מתוך תקליט זה הושמעו בהן ב-2008. באתר ’מומה’, ה’אנציקלופדיה’ של המוסיקה הישראלית, התקליט כלל אינו מופיע עד היום. זילבר, ער לחרם מצד חברות ההפצה, מוכר את התקליט רק באמצעות אתר האינטרנט שלו.

"תקליטים שיש בהם אג’נדה פוליטית אני כמעט לא משמיע כלל", אומר כסיף, "אני לא יכול לשים שיר בשום דעה פוליטית שהיא אלא בתוכניות מיוחדות שיש בהן דברים פוליטיים, גם ימניים וגם שמאלניים".

גם בועז כהן מסתייג: "ההיסטוריה מוכיחה ש-95 אחוז מהשירים הפוליטיים הם שירים מחורבנים שלא שורדים את הזמן".

"אני בעד אמנים שיהיו מעורבים פוליטית, מכל הכיוונים", אומר גדעון לוי, עיתונאי ’הארץ’, "ומהבחינה הזו זילבר הוא קול בודד מאוד. יש מעט מאוד אמנים שמעורבים פוליטית, כי רובם פחדנים ונזהרים מאוד. אני גם חושב שחרם תרבותי הוא דבר לגיטימי.

"אמנים שמופיעים בהתנחלויות, למשל, יש קהל מסוים שצריך להחרים אותם כדי שידעו שיש מחיר למי שהולך להנעים את זמנם של מתנחלים. אבל זה מגוחך לומר שיש פה מאפיה שמאלנית, כי החרימו פה באופן הרבה יותר גרוע - ומהמימסד דווקא: עבדה פה ממש מערכת שלמה כדי להחרים כל אמן שלא שירת בצה"ל, למשל".

והיא עדיין עובדת: רק השבוע הגיש ח"כ ישראל חסון (קדימה) הצעת חוק בכנסת שתקבע כי גוף הממומן מכספי המסים לא יוכל לממן מופעים עם אמנים שהשתמטו מצה"ל או לא התנדבו לשירות לאומי.

"זכותו היתה לומר את זה"

"אני לא השתגעתי מהעניין אבל זכותו של זילבר היתה לומר את זה", מפתיע גדעון לוי על דברי זילבר בסרטון ההוא, "אני לא שותף להיסטריית יגאל עמיר ולעליהום כאילו מדובר במפלצת. הוא רוצח ככל הרוצחים וכתבתי כבר פעמיים בעד מתן זכויות הרבה יותר רחבות ממה שיש לו היום בכלא".

זילבר (65), אב לארבעה, חזר בשנים האחרונות בתשובה והצטרף לחב"ד. נשוי לבתו של המורה הרוחני שלמה קאלו (הנשוי לזמרת רבקה זוהר). יליד תל אביב, בנם של זמרת העבר ברכה צפירה וכנר הפילהרמונית בן-עמי זילבר.

"לא קראתי לשחרר אותו", אמר זילבר ל’הצופה’ במאי 2008, "באותו שבוע בו צילמו אותי לסרט שחררו 1,200 מחבלים רוצחים עם דם על הידיים. רציתי לחדד ולהבהיר שאסור לנו לומר שדווקא יגאל עמיר יותר גרוע מהם".

"יש עכשיו מגמה עדרית להתנפל על זילבר ולהוציא, אגב, הרבה דברים שהוא אומר מהקשרם", אומר בועז כהן, "זה לא שאני מחובר לדעות שלו, אבל הוא חושב ככה ואני חושב הפוך. אז מה?! הוא מין סמרטוט יותר מדי שחור לנגד עיניהם של הרבה אנשים שמינו את עצמם לשומרי הטעם הטוב, לכאורה.

"כשאתה מתחיל להחרים את כלל יצירתו של מישהו בגלל דעותיו זה אף פעם לא נעצר בקו מסוים. הרי מה הפחד ממה שהוא אומר? יש לכם ויכוח איתו – תתווכחו איתו, מה זה קשור לשירים שהוא כתב ושר פעם. לאיש יש קטלוג עצום של שירים נהדרים. עברו 35 שנה ו’בטי בם’ עדיין שיר מלא חן, ו’רוצי שמוליק’ לא יהיה שיר יותר או פחות טוב רק בגלל שהאדם התחפף עם תיאוריות קונספירציה".

פרופ’ אלמוג אומר מאידך כי אינו רואה "אדם שהתחרפן, אולי קצת, אלא משהו שבא מהלב, ובלב הזה יש משהו שמציין מגמה מאוד עמוקה בחברה הישראלית בכיוון הימני – לא, חלילה, לתחום האדום של הכהניזם הבזוי בעיניי.

"הוא קצה הסקאלה של סקאלה שהשתנתה, ולכן אלה שממדרים אותו מחמיצים משהו מאוד אותנטי, כי אמנים הם תמיד סוג של אמפליפייר למשהו חזק. בעניין הזה הימין הוא שהפסיד אמן גדול. אילו הוא היה פועל בצורה חכמה, היה שר שירי מחאה שבאים ממקום רוחני-דתי-ימני-לאומי. זה היה מקל על כולנו להגן עליו אילו היה נשאר בימין הלגיטימי".

וזה מה שקרה בתל אביב

ומה, בעצם, חושב הקהל? ובכן, אחרי תקופה ארוכה ששמו הוזכר רק בצמוד להתבטאויות קיצוניות ושיריו הוחרמו ברדיו, הגיח אריאל זילבר בר"ח אייר להופעה מפתיעה בתל אביב. כתבת אתר YNET הייתה שם. לדבריה, הוא הוכיח שהוא עדיין פרפורמר מרגש וסוחף.

וכך כתבה:

הנה שתי סתירות שמייצגות את אריאל זילבר וקשורות לתאריך של אתמול, שבו התקיימה הופעתו המפתיעה בתל אביב. שעתיים אחרי שכבו האורות לכבוד יום כדור הארץ, הוא שר בתזמון מקרי, אך מושלם, את "להתראות במבול הבא". השיר הזה, אחד משירי הראפ הישראליים הראשונים, נוצר כבר לפני כעשרים שנה ועוסק באיכות הסביבה.

כן, אריאל זילבר הקדים את זמנו, והשיר הזה, למרות האקטואליות מעוררת ההשתאות, כמעט ולא נכנס להופעה, כי המופע הזה בעצם עמד להתבטל. כאן נכנס לתמונה הצד הנוסף של זילבר, שישב על הבמה של "האוזן השלישית" עטור בזקן עבות, כיפה וציציות. "עכשיו אנחנו בספירת העומר, כלומר תקופה שבה אסור לקיים הופעות", הוא הסביר. "נזכרתי בזה מאוחר מדי. חשבתי לבטל, אבל לא היה לי נעים, כי כבר קבעתי, אז שאלתי רב והוא אמר שאני יכול להופיע, אבל שאספר לכם שעכשיו ספירת העומר, וזה מה שאני עושה".

אז הנה הוא שוב, בתל אביב, העיר שבה נולד, יצר והופיע - עם להקת "תמוז" ובקריירת סולו ככוכב אהוד שופע להיטים, לפני שעבר לגליל, כולל גיחה לאלי סיני. לא חזרתו בתשובה קוממה ולא המעבר לימין, אלא הקיצוניות הבוטה והפוגענית של התבטאויותיו, למשל בגנות הומואים (על כך הביע חרטה פומבית מאוחר יותר), קיבוצניקים, שמאלנים וערבים. גם הצעתו לשחרר את יגאל עמיר בתמורה לשחרור מחבלים ליבתה את גל ההתנגדות אליו, שכלל קריאה של אנשי תקשורת להחרים אותו. בפועל אכן פחת בדרמטיות מספר ההשמעות ברדיו של שיריו.

ועכשיו הוא מופיע אחרי כל המאורעות האלה, ודווקא בתל אביב.

הקהל שפע אהדה ואהבה

איך זה התיישב? בקלות טבעית. בתחילת ההופעה היה קשה לפרש את חיוכו המאסיבי של זילבר. האם הוא לועג? אבל תוך דקות מעטות החשדנות התרככה. שני הצדדים הפשירו. הקהל שהציף את המקום שפע אהדה, אהבה ובעיקר סקרנות. רובו המוחלט חילוני.

דעותיו אמנם שנויות במחלוקת, אבל על המוזיקה שלו יש קונצנזוס – היא מצוינת. אתמול התברר שזילבר עדיין פרפורמר מרגש וסוחף, עם אנרגיות רוקנרול זוהרות וממגנטות, שמשאירות הרחק מאחור יוצרים עדכניים. עם נגניו המצוינים – מתופף, בסיסט ובמיוחד הגיטריסט המרשים יוני אמבר, והוא עצמו מרהיב בקלידים - בהחלט ייתכן שזו היתה אחת מההופעות הטובות ביותר שהתקיימו בשנים האחרונות בתל אביב.

"היו לי פעם עקרונות, מכרתי את כולם". לא נכון. תמיד הוא היה דעתן, אינדיבידואל, לא משתייך לאף קטגוריה. "אני סתם תמהוני". גם זה לא נכון. הוא אינו תלוש ומוזר אלא ממוקד ומחודד, יוצר מתחדש שחוקר את המוזיקה ומתעמק בכיוונים מוזיקליים מגוונים, למשל ערביים באלבום "מסך עשן" ואתיופיים.

לאלבומו האחרון, "פוליטיקלי קורקט", עם שירי המחאה הימניים, לא היה ייצוג בהופעה, אבל זילבר לא טשטש את דעותיו ולא עשה דבר כדי לרצות את הקהל. הוא שר את "שיר הכריש" של נעמי שמר, על הסרדין שנתן את כל חלקי גופו לכריש תמורת "שלום", וגם זכה לתשואות.

קישורים:
מקור: אייס
מקור: ynet

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!