מרכיבי העוצמה האמיתיים

האיום מאיראן נמצא בעת האחרונה הרבה מאוד בכותרות. האזרח מן השורה רואה את הדברים, שומע את הדיבורים, אך אינו חש את מלוא עוצמתו של האיום. הדברים נשמעים מרוחקים, כמו היו איזו בעיה קטנה אי-שם.

לעומת זה, יש קומץ בעלי תפקידים ששנתם נודדת מעיניהם בגלל האיום הזה. הם יודעים כי בפעם הראשונה לאחר עשרות שנות קיום מדיני נשקפת סכנה אמיתית לקיומנו מצד הצורר האיראני, והם הוגים יומם ולילה בדרכים להסיר את הסכנה הזאת מעל ראשנו.

הפער הזה, בין השאננות של הציבור הרחב לבין הדאגה החמורה שחש קומץ אנשים המצויים בסוד העניינים, בא לידי ביטוי גם בפרשת השבוע. בשתי הפרשיות שנקרא השבת התורה מודיעה לנו מה מבטיח את קיומנו בארץ, ומה עלול חלילה לאיים על יכולתנו לחיות כאן. היא אומרת בצורה הברורה ביותר כי יש דברים שעלולים לגרום ש"תקיא הארץ אתכם, כאשר קאה [=הקיאה] את הגוי אשר לפניכם". הקב"ה מפציר בעם-ישראל: "לא תלכו בחוקות הגוי אשר אני משלח מפניכם... (ובזכות זה) אתם תירשו את אדמתם, ואני אתננה לכם לרשת אותה, ארץ זבת חלב ודבש".

ברכת ה' היא העיקר


האדם המצוי אינו רואה קשר בין הדברים. בעיניו, אמונה ושמירת תורה ומצוות הן עניין אחד וקיומה של מדינה הוא עניין אחר. לדעתו, הדרך להבטיח את קיומנו היא עוצמה צבאית, בריתות בין-לאומיות, כלכלה איתנה וכדומה. אבל התורה מלמדת אותנו שעם כל חשיבותם של האמצעים הטבעיים, הדבר החשוב ביותר הוא שתשרה בנו ברכת ה'.

האמת היא שכל תוספת של אור וקדוּשה בארץ, הם מרכיבי עוצמה המבטיחים את קיומנו. ככל שיותר יהודים יקבעו עיתים לתורה, יקיימו מצוות ויקדשו את חייהם ("קדושים תהיו") – יופרו מזימותיהם של אויבינו ותועמק אחיזתנו בנחלה שייעד לנו הקב"ה, הלוא היא ארץ-ישראל.

יש כאן עניין שביסודו הוא רוחני-אלוקי, ולא בהכרח עינינו יכולות לראות את הקשר בין הדברים. עם זה, אפשר בהחלט לראות כי ההתרחקות מתורת ישראל ומערכיה גורמת בדרך ישירה חולשה באחיזתנו בארץ וביכולתנו לעמוד מול אויבינו.

ההתרחקות ממורשת ישראל מביאה אורח-מחשבה של כאן ועכשיו. אותם יהודים מאבדים את היכולת לבחון דברים במשקפי הקיום ההיסטורי של העם היהודי, והעיקר הוא להיפטר מלחץ זמני כלשהו. זו סכנה חמורה ביותר, שכן אצל אויבינו המצב הפוך – הם בוחנים את הדברים אך ורק בראייה ארוכת-טווח, ולא אכפת להם לסבול ולהקריב בהווה למען השגת המטרות העתידיות.

הם הציבו לעצמם מטרה – למחוק את ה'התנחלות' היהודית שנתקעה להם בתוך המרחב הערבי. זו השאיפה המרכזית, ויש להם סבלנות. רבים מאיתנו אינם מבינים מדוע סירבו לקבל את ההצעות הנדיבות של שתי ממשלות, שכבר הסכימו לוותר על הכול. הערבים דחו את ההצעות בגלל פרט קטן ושולי – התביעה להכריז על סוף הסכסוך. לכך לא הסכימו, כי סוף הסכסוך מבחינתם הוא כשאנחנו לא נהיה כאן חלילה.

תביעה התאבדותית


הם מניפים כל הזמן את הססמה 'שתי מדינות לשני עמים'. באה ממשלת ישראל וביקשה לבדוק אם אכן הם מוכנים להכיר בישראל כבמדינת העם היהודי. פתאום קמה צעקה גדולה. היו מהם שאף כינו את הדרישה הזאת 'חוצפה'. כי פתאום הוסרו המסכות והתברר שרעיון 'שתי המדינות' נועד למעשה לחסל את המדינה היהודית.

אבל אצלנו מוסיפים ללחוץ להיכנע לתביעה ההתאבדותית הזאת, כי המטרה העיקרית היא להשתחרר מלחץ מדומה כלשהו. אנשים איבדו את היכולת לחשוב במונחים של קיום עם לדורי-דורות, ותמצית החיים היא הכותרת של מחר בבוקר. אנו רואים אפוא עד כמה החיבור למורשת ישראל ולערכי התורה הוא המפתח, גם במובן הפיזי, ליכולת העמידה שלנו בלחצי הזמן ולישיבתנו לבטח בארץ-ישראל עד הגאולה האמיתית והשלמה.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!