מחלק הלחם והגנבים

הימים ימי מלחמת-העולם הראשונה.רעב כבד שרר בירושלים, תושבי העיר מכרו אט-ט את כל רכושם ובלבד שיוכלו להביא טרף לביתם. 'מטבע נאפולין' מוזהבת, זה מה שנותר בידו של גיבור סיפורינו. הוא הטמין אותה במקום מחבוא בביתו, ושמרה מכול משמר לעת צרה.

ביום בהיר, משכלו כל הקיצין וביתו היה ריק, החליט האיש להוציא את המטבע ממחבואה ולמכרה. אלא שזעקות שוד ושבר מלאו את חלל הבית: האיש הפך כל פינה בביתו והמטבע - כאילו בלעה האדמה. משחקר את כל בני ביתו, הסתבר כי בנו הקט מצאה ובמכולת הסמוכה קנה דבר מתיקה תמורתה.

בעל המכולת הכחיש כל קשר לנטילת המטבע, הודה שהילד אכן קנה דבר מתיקה, אך הביא מטבע זניח של גרוש אחד ולא את הנפוליון המדובר.

השמועה על בעל המכולת הגנב פשטה כאש בשדה קוצים. הכול דברו על דבר המתיקה שנמכר תמורת מטבע הזהב, ולבסוף הדבר הובא לדין-תורה, בפני רבה של ירושלים. אב הילד טוען כי בעל המכולת קיבל את מטבע הזהב, ואילו הלה טוען כי קיבל מטבע זניח של "גרוש".

בדין התורה נפסק כי על בעל המכולת להישבע ובכך להוכיח את צדקת דבריו או לחלופין לשלם לאבי הילד. "לא אשבע לעולם - גם אם אני צודק", החליט האיש - ושילם לאב הילד את ערך המטבע.

שמועות רעות החלו סובבות את בעל המכולת. דבר סירובו להישבע הוכיח לעין כל כי הוא הגנב. לקוחות הדירו רגליהם מחנותו, האיש החל מאבד פרנסתו, כשלבסוף נאלץ לסגור את חנותו.

המלחמה הסתיימה. המצב הכלכלי התייצב, וימי הרעב חלפו מהעולם.

יום אחד הגיע אל אב הילד אחד מתושבי השכונה ובידו צרור כסף. "אני חייב לך שווה ערך של מטבע נאפוליון", אמר לאב ההמום.

מסתבר כי אותו איש סובב ביום אחד בחוצות השכונה לתור עבור מזון לביתו, והבחין בילד משחק עם חבריו במטבע. האיש חשב לתומו, כי אם הילד משחק עם חבריו במטבע כה יקרה, כנראה שבביתו מתגלגלים הרבה מטבעות מעין אלו. "נתתי לילד אגורה כדי קניית דבר מתיקה ובמקומה נטלתי את המטבע, ובכך זכיתי לקיים את משפחתי בימי הרעב, ועכשיו באתי להשיב את ההלוואה", אמר בתמימות.

את הסיפור הזה נהג לספר המגיד הירושלמי ר' שלום שבדרון, כשבסיומו תמיד אמר שלמעשה בסיפור הזה כולם צודקים: אב הילד שתבע את בעל החנות, בעל המכולת שסירב להישבע, ותושב השכונה שנטל את המטבע מהילד.

אך היחידים שלא צדקו אלו האנשים שדברו והוציאו את דיבתו רעה של בעל המכולת, וגרמו למפלתו הכלכלית.


בשכונת מגורי התעוררה בעיה וחודשים ארוכים לא מצאו לה פתרון. ארגזי הלחם היו נעלמים בשיטתיות מפתחי כל המרכולים ורשתות השיווק באזור. כל מאמצי בעלי החנויות והמאפיות למצוא את הגנבים עלו בתוהו. לבסוף נפל החשד על סוכן הלחם של אחד המאפיות הידועות, שלטענת החושדים הלה התנהג באורח חיים ראוותני מידי לטעמם.

הכול החל לוחשים מאחורי גבו על דבר הגניבות, עד שהוזמן למשרדי החברה, שם הואשם בגניבה השיטתית של הלחם, ואולץ לעבור בדיקה במכונת אמת. האיש סירב בכל תוקף, וטען כי את יושרו הוא לא מוכר למכונת א.ק.ג.

לאחר דין ודברים החליט קצין הביטחון של החברה כי אמנם הוא לא יואשם בגניבה, אך יאלץ להתפטר ממקום העבודה.

משהפסיק את עבודתו וגניבת הלחם לא פסקה, הוכנסה חברת חקירות מקצועית לסוד העניינים. והאמת התגלתה: כנופיית גנבים מעיר סמוכה הייתה עוברת מחנות לחנות ואת הסחורה הייתה מוכרת בעיר מגוריהם.

משרצתה הנהלת החברה להתנצל בפני מחלק הלחם המסור ולהחזירו לעבודה הסתבר, כי האיש לקה בליבו משברון לב וכוחותיו כבר אינו עמו בכדי לשוב לעבודה.

שמעתי את סיפור מחלק הלחם, נזכרתי בסיפורו של המגיד הירושלמי - ואת המסקנות אשאיר לאינטליגנציה שלכם.

הטור יופיע ביום רביעי הקרוב ברשת "קו עיתונות דתית"

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!