לא יצאו מהממ"ד

ליד הרכב החונה אני מבחינה בקטע כביש הרוס לגמרי. שטח מחורר, מרוטש, כפי שרק בשדרות אפשר למצוא. אפילו כבישי האספלט ספגו כאן מכות אדירות, כאלו שגם אחרי שנתיים ימים עוד ניכרות בשטח.

אבל את המכות האמיתיות פגשתי אחר כך, והן נשקפו לנגד עיניי בבירור קר ואכזרי מתוך התמונות שבאלבום. ידיים מלאות חורים, גוף שהשטח הפצוע בו רב על השלם. מאות הסקאדים, שנורו לעבר שדרות בשנים האחרונות, לא פצעו רק את הדוממים. הם פצעו ילדים, אנשים, נשים וטף, חוררו את גופם, הרסו משפחות.

משפחת בסעד הייתה אחת מאלו, ששילמו את המחיר. אדיר, בן ה-16, ממשיך לשלם אותו בכל יום מחדש. "טיפוס שתקן", מציירת אותו אמו, כשהיא פסימית לגבי האפשרות כי ישתף פעולה.
אבל כאשר נכנס אדיר אל הבית, מדדה על קביים, הוא בוחר להפתיע. בצעדים מדודים הוא מוליך אותנו החוצה, אל המקום בו פגע בו הטיל.

"כאן עמדתי", הוא מצביע אל השטח ההרוס.

כאן, במקום הזה, נהרס גם גופו שלו.

סיכויים קלושים

ארונות הספרים, שבסלון הבית, עמוסים בספרי קודש. ברוריה, האם, מציגה אותם בפניי, אחר כך מראה לי את תמונות הצדיקים הממלאים את הקירות. "אנחנו אנשים מאמינים, והאמונה היא זו שהחזיקה אותנו", היא אומרת. ואז שבה שנתיים לאחור, אל התקופה הקשה אותה עברו, ואל הרגעים בהם ישבו ליד מיטת בנם, יודעים כי הוא שרוי בסכנת חיים.

"סוף שנת 2006 הייתה תקופה קשה מאוד לשדרות. הרבה מאוד קסאמים נפלו פה, אבל הממשלה החליטה שוב ושוב שלא להגיב. הבלגה, קראו לזה. אדיר היה אז תלמיד כיתה ט' בישיבת 'הנתיב הישיבתי' שבשדרות, ובאותו יום שלישי הגיע לכאן חברו, מתן כהן, ויחד הם התכוננו למבחן בגמרא, שהיה אמור להתקיים למחרת. כשסיימו ללמוד יצאו החוצה, אל הכביש, ונעמדו לדבר. הנפילה נחתה עליהם בפתאומיות מחרידה, כל אזעקה לא התריעה על שעומד להתרחש בשניות שלאחר מכן.

"באותה עת שהיתי בבית. לא הייתה אזעקה, ולכן לא רצתי לממ"ד ולא ידעתי שצפויה נפילה. אבל הרעש המפחיד הרעיד את כל הבית כאן. הקירות נפגעו מהרסיסים, והייתי מאוד מבוהלת. עדיין לא ידעתי מה קורה בחוץ. ואז נכנס בעלי פנימה. הוא היה כולו מלא דם לאחר שנגע באדיר וניסה להרימו כדי לקחת אותו ברכב לבית החולים. השכן שלנו, חובש במקצועו, הזהיר אותו שלא להזיז את הילד כי זה מסוכן, ומיד החל לתת לו טיפול במקום. הוא קרע את הבגדים והרכיב מהם חוסם עורקים, ותוך כדי שנתן עזרה ראשונה הגיע האמבולנס.

"אדיר היה פצוע קשה והוגדר כפצוע אנוש. הרופאים נתנו לו סיכויים מאוד קלושים. מיום שלישי, בו נפצע, ועד ליום רביעי אחה"צ הוא שהה בחדר הניתוח ועבר ניתוחים בכל חלקי גופו. קנה הנשימה היה קרוע, הגוף היה מחורר, איברים פנימיים נפגעו, מצבו היה מאוד רע".

בין הרופאים המנתחים היו כירורגים, רופאי אף אוזן גרון, רופאי כלי דם ועוד. אדיר סבל מפגיעה רב מערכתית, שכללה את רוב חלקי גופו. עם סיום יום הניתוחים הארוך והמורכב הגדירו הרופאים את מצבו כ'יציב'. במשך חודש שהינו עם אדיר בבית החולים 'ברזילי', כשאנו עוברים ימים קשים מאוד ושוהים כל העת ליד מיטתו. אף אח לא יוכל לטפל בילד שלך כמו שאבא ואמא יטפלו בו במסירות ובאהבה, ואדיר היה זקוק לטיפול צמוד, כמו ילד קטן. הוא לא יכול היה לעשות כלום בכוחות עצמו.

"בהמשך הועבר למחלקת השיקום שבבית החולים 'תל-השומר', שם עבר עוד ארבעה חודשי שיקום לא קלים. תביני, זה לא פשוט, אדיר היה אז בן 14.5, אבל היה כמו תינוק שנולד מחדש. היו צריכים ללמד אותו פעולות פשוטות שתינוק לומד לעשות אותן כמו לקום, ללכת, ללמוד. במהלך הניתוחים כמעט כרתו לו את הרגל, אבל בסופו של דבר הצליחו להציל אותה. נותרו לו עד היום מספר אצבעות שלא מתפקדות, את המעי הגס נאלצו לחתוך, הרסיסים שבגולגולת יישארו אתו לנצח, אבל ב"ה שהוא במצב בו הוא נמצא היום, זה נס גדול. עד היום כשיש לו פצע והוא מגרד אותו, יוצאות מגופו פיסות מתכת קטנות. הגוף פולט אותן.

"ההתמודדות האמיתית החלה ביום בו הגענו חזרה הביתה. אדיר הפך לבחור מפוחד, וכמעט אינו יוצא מהחדר הממוגן. הכנסנו לשם את מיטתו ואת המחשב שלו, ושם הוא מנסה להעביר את שעותיו. הוא כמעט אינו מעז לצאת מהמקום, מחשש לנפילות נוספות. הדבר הוחמר בימות המלחמה, בשבועות האחרונים, כאשר לא די במתח שעבר על תושבי שדרות בכלל, ועלינו בפרט, אלא שאנחנו היינו צריכים להתמודד עם מצבו המיוחד של אדיר, שכל רעש קטן גורם לו לפחד איום ונורא. עד היום הוא לא יכול לאכול כרגיל, בגלל כל הבעיות בבטן. אכילה מרובה גורמת לו להקיא. גם מצבי רוחו משתנים, ולפעמים קשה לו מאוד. בנינו לו את החדר הממוגן, אפילו מקלחת בנינו בפנים כדי שירגיש מוגן ובטוח.

"מאז הפציעה לא שב אדיר לבית הספר באופן סדיר. קשה לו, הוא חושש. אל הבית מגיעים מורים פרטיים למספר שעות שבועיות אותן מממן להם משרד החינוך, אבל ברור שזה לא מספיק. יש שעות רבות בהן הילד משתעמם, ולא קל לו ולנו. מיד לאחר הפציעה הגיע הרב מנחם קוטנר, מצעירי חב"ד למען נפגעי הטרור, לבקר את אדיר ושאל אותו איך אפשר לשמח אותו. אדיר ביקש מחשב נייד כדי לתקשר עם חבריו ובפרט עם מתן, החבר שנפצע יחד אתו ואשר היה מאושפז בבית חולים מרוחק. אחרי כמה ימים הגיע המחשב, ואדיר היה ממש מאושר".

לא, אני לא מרחמת

לפני מספר ימים הגיעו אל הבית כתבי ערוץ 'אל-ג'זירה' וביקשו לראיין את אדיר. "הגיע אתם כתב ערבי, צלם ומתורגמנית, והם ביקשו לדעת מה עבר עלינו. בתחילה סירבנו לשתף פעולה. למה שנספר את סיפור חיינו לכתב הערבי? אדיר גם ככה ממעט לדבר, כך שהיה נראה שאין סיכוי לכתבה הזו. אבל אז הם התחילו לשכנע אותנו, אמרו שטוב שיראו גם את הסבל מהצד הישראלי, והשתכנענו.
"הם, כמובן, ביקשו לדעת האם אנחנו מרחמים על התושבים הערבים של עזה, שנפגעו במלחמה, ואני אמרתי להם דוגרי: 'לא כואב לי הלב. יש להם פצצות בתוך הבית, הצבא הודיע להם לפנות את השטח כי הוא עומד להפציץ, זאת הייתה בחירה שלהם להישאר. לא, אני לא מרחמת. החמאס אנשים רעים", הטחתי בפניהם. "הנה, אצלנו, בישראל, מועסקים ערבים. איש ה'אלטע זאכן' הערבי מסתובב פה חופשי בשדרות, מישהו יפגע בו לרעה? אבל אם אני אכנס לעזה, אין סיכוי שאצא משם בחיים. אז למה שאני ירחם עליהם?! הם מרחמים עליי?! אני לא יכולה להסתובב חופשי בעיר, לא יכולה לעשות שום דבר בלי לחשוש שכל רגע יכולה להיות כאן אזעקה. רודפת אותי כל העת תחושה של 'הנה, עומד לקרות משהו רע'. כל טריקת דלת מקפיצה אותי בבהלה גדולה. זו המדינה שלי, אבל אין לי ביטחון בה".

האם שידר אל-ג'אזירה את הדברים? היא אינה יודעת. ייתכן שניסו להוציא ממנה אמירה, הנוחה להם, ומשלא הצליחו בכך, הותירו את הכתבה במגירה כלשהי. "נתתי להם נאום שלם על המצב שלנו, הם קיבלו 4 תשובות לכל שאלה ששאלו, אבל אני לא יודעת מה, אם בכלל, שידרו.


"אני לא מאמינה בשקט שהבטיחו", היא זורקת לחלל החדר. "רק לפני מספר ימים נפל טיל גראד באשקלון, אמא שלי גרה שם וסיפרה לי. גם היא מלאה בחרדות. באופן יחסי האזור שלנו שקט, נמצא הרחק ממרכז העיר. אבל לחמאס אין הבדל, הם זורקים לכל מקום. אני חושבת שאין פינה בשדרות שבה לא פגעו טילים. כל העיר הזו הרוסה. המשפחה שלי לא מעיזה להגיע לכאן. גם כששקט, הם לא סומכים על השקט. אצלי בבית, כל צבע אדום משפיע יותר מאשר בבתים אחרים.
"לפני הפציעה של אדיר לא התייחסנו לאזעקות, היינו ממשיכים לתפקד כרגיל בלי להיכנס לממ"ד. היום, כשנשמעת הקריאה אנחנו רצים כמו מטורפים. הבית הזה יותר היסטרי, כי חווינו כבר את הזוועה. כשאני ברחוב בזמן אזעקה, אני נשכבת על המדרכה בפחד גדול, אוטמת את האוזניים ומכסה את הראש בידיים. אני חושבת שאחרי שקרו אסונות אנשים מזלזלים פחות. מכוניות עוצרות, אנשים מחפשים מיגון. הם התחילו עם זריקת אבן, והשתכללו עד כדי שהטילים שלהם פוצעים והורגים. זה נורא ואיום.

"חבל. התחילו במלחמה, אבל הפסיקו אותה באמצע. פשוט תפסו את הרגליים ויצאו מעזה. ואני אומרת אם כבר נכנסתם, תעשו טיפול שורש. תחסלו את המנהרות. איזה מדינה שולחת משאיות של תרופות ומזון לאויבים שלה? למה לשדרות לא שולחות איראן וסוריה תרופות ואספקה?! למה הם יודעים כל כך טוב לשלוח נשק לרצועה, ולא יודעים לשלוח אלינו אספקה ועזרה?!".

הלחץ והפחד

בשלב הזה מצטרף גם הלל, אביו של אדיר, אל השיחה. "אין ספק שהפציעה של אדיר השפיעה על כל הבית", הוא אומר. "קודם כול בגלל הלחץ. אנחנו רק שומעים את הצבע האדום וכבר מתחיל פה הפחד הגדול. זה מאוד משפיע רע על אדיר, ולמען האמת לא רק עליו. כל מי שנפגע ברכוש או בנפש, יותר רגיש למצב. הבת שלי בת ה-18 נמצאת בחרדות גדולות, בלילות של המלחמה ישבנו לא פעם בסלון".

היית רוצה שצה"ל ימשיך את המלחמה? ייכנס חזרה?

"האמת? לא יודע. זאת הייתה בשבילנו תקופה מאוד מאוד קשה. אנחנו מאוד קרובים כאן, בקו אווירי, אל הרצועה, וכל הזמן שמענו את הפגזות צה"ל. זה הרעיד את הקירות ומאוד הפחיד. הילדים היו סגורים כל היום בבית, לא העיזו לצאת, פחדו להתעניין בכל הקשור לחדשות, אשתי סבלה מכאבי ראש כמו פיצוצים וחיה על אקמולים. וחוץ מזה, יש את החיילים הצעירים, שהולכים לנו במלחמה. הם הפרחים של העם שלנו, וזה כואב לחשוב על זה ששוב ייכנסו לעזה. כשראינו אותם נכנסים לרצועה, באותו מוצאי שבת בו החלה המתקפה הקרקעית, כאב הלב. לראות אותם נכנסים אחד אחד ולחשוב על מה שעלול לקרות להם, קשה לחשוב על זה אפילו. ראינו איך התחבקו, שרו 'הקב"ה אנחנו אוהבים אותך', והתרגשנו עד דמעות. הם חלק מאתנו, מכולנו".

"הגענו לגור כאן לפני 11 שנים", מספרת ברוריה. "באנו לכאן מאשקלון, המקום מצא כן בעיניו והתלהבנו. באותה תקופה עוד לא נפלו קסאמים על העיר, והמצב פה היה רגוע ושלו. עכשיו הכול שונה. אנשים לא מבינים שבמרחק של שעה נסיעה מהבית שלהם יש מדינה במלחמה".

בשלב הראשון של הפציעה, הם סירבו לשתף פעולה עם התקשורת, הסתגרו בכאבם ובדאגה לבן. אחר כ,ך כשהחלו הקשיים, חשבו שאולי פנייה לתקשורת תוכל להועיל. "הרבה זה לא עזר", אומרת ברוריה. "חוץ מחב"ד, שממילא עוזרים וגם בלי תקשורת, לא הרבה היו שעזרו לנו. התחננו לגורמי הרווחה בעיר לתת לאדיר ביפר כדי שיוכל לדעת על הנפילה גם אם לא תישמע קריאת הצבע האדום. הרי זו החרדה הגדולה שלו, הוא יודע שביום בו נפצע לא נשמע קולה של האזעקה. אבל איש לא ענה לנו. אולי עכשיו, אחרי שהוחלף פה ראש העיר, המצב יהיה שונה".

"כן", אומר לה הלל. "אחת מעובדות הרווחה אמרה לי השבוע שיש סיכוי, שכנראה יאשרו לנו את המכשיר. ככה זה. אחרי שהזעקתי את כל המדינה, מישהו עושה משהו. הלוואי יאשרו לנו עוד שעות למורים פרטיים, מה שיש לנו לא מספיק לאדיר, שרוצה ללמוד אך פוחד לצאת לבית הספר".

הם לא מדברים מיוזמתם על המצב הכלכלי, אבל כשאני מתחילה לנבור ולשאול שאלות, עולה אמת על פני השטח. "בשבועות שלאחר הפציעה לא הלכתי לעבודה", נזכר הלל באותם ימים נוראים. "ואז פוטרתי. עם כל הרצון להבין אותי, מקום עבודה לא יכול להתנהל ככה. הבנתי אותם, אבל הייתי במצוקה גדולה. גם ברוריה לא יכלה לצאת לעבוד, שכן היינו צמודים לילד. במשך שנה ומחצה לא עבדתי, ורק ה' יודע איך חיינו ומהיכן היה לנו כסף לקנות אוכל. ואז החלטתי להקים עסק עצמאי ופתחתי קו למכירת ביצים. אבל גם זה לא פשוט. אין היום הרבה כוח קנייה בשדרות. אדרבה. אולי קוראים יהודים טובים את הכתבה, ויוכלו לעזור. אנחנו לא מבקשים נדבות, אבל אולי יש מוסדות שרוצים לקנות ביצי משק טריות במחיר זול, ויזמינו אצלי. זה יהיה ממש מעשה חסד, שיוכל להקים אותנו על הרגליים".

המדינה לא עוזרת בקטע הכלכלי?

"ממש לא. צ'קים חוזרים, העסק שלי שקוע בחובות בעקבות השבועות של המלחמה בהם היה קשה לעבוד. עכשיו, כשנבחר לראשות העיר דוד בוסקילה, אולי יהיה שינוי כלשהו. אולי יתחילו להתייחס לבעיות האמיתיות של תושבי העיר".

אומרים שיהיו הרבה הרוגים

דלת הבית נפתחת, ואדיר נכנס פנימה, נשען על הקב. "היום הוא במצב רוח טוב, יחסית", אומרת האם. בשלב הזה הוא אינו משתף פעולה, מתעלם, והאם אינה לוחצת. "קשה לו לאכול, אבל כשרעבים מתאמצים להכניס את האוכל פנימה", אומרת אמו בדאגה, ומגישה לו את ארוחתו.

"רבנים אמרו שבט"ו בשבט הבא תהיה פה עוד מלחמה", הוא ממשיך לספר לה. "מלחמה קשה". עיניו נראות מבוהלות. מי כמוהו, שחווה על בשרו את אימת המלחמה, מבין את משמעותם של הדברים. "אומרים שיהיו הרבה הרוגים", הוא ממשיך. "אמא, זה נכון שחיילים ראו את רחל אמנו במלחמה?".

היא אינה משיבה, קשה לה לדעת מהי התשובה הנכונה. "אומרים שהגאולה יכולה לבוא גם בלי מלחמה", היא מנסה לעודד. "אולי אם העם יתאחד, כמו שהתאחד במלחמה הזו, זה ישנה את רוע הגזירה". "מה שבטוח הוא, שלפוליטיקאים אני לא מאמין כלום", הוא אומר. "היחיד שהגיע לבקר אותי היה אבי דיכטר, הוא היה בקשר הדוק אתנו, ניסה לעזור גם לשאר תושבי שדרות ".

ואז מתרומם אדיר מכיסאו, מכריז כי סיים לאכול למרות שהצלחות עדיין אינן ריקות, ומתיישב על הספה, מצטרף אל הדיון. אמו מחייכת, שמחה על כי החליט לשתף פעולה. בדקות הקרובות הוא מגולל בפנינו את סיפור פציעתו, כפי שסיפרו לו, שהרי אינו זוכר הרבה מקורות אותם ימים. "איבדתי את ההכרה למשך יומיים, כך שאיני יודע בדיוק מה קרה, אבל סיפרו לי", הוא מסביר. אחר כך, בשחזור מדויק, הוא מוליך אותנו אל הנקודה בה נפל הטיל, הנקודה ממנה שונו חייו לבלי הכר.

"עכשיו, גם המחשב הרוס. גם הנייד וגם הנייח שבחדרי. אני כנראה משתמש בהם יותר מדי", הוא אומר, ומחייך. "בינתיים אין לנו כסף כדי לתקן, אבל ה' יעזור. "הלוואי הייתי יודע שהמלחמה נגמרה, ויש פה שקט. אבל זה לא ככה, בכל רגע יכולה להיות אזעקה. זה מפחיד. ליתר ביטחון יושבים בממ"ד, ומרגישים מוגנים".

מבט על אצבעות ידיו המחוררות מסביר יותר מכול את מה שאמר. רק מי שעבר את ייסורי הגיהינום אותם עבר ואותם הוא ממשיך לעבור בכל יום מחייו, יכול להבין פחד מהו. "שלא נדע מצרות", אומרת האם, ונאנחת. "אבל אני, כאמא, יכולה להבין אותו".

פורסם בעיתון בקהילה

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!