פני הדור כפני המצלמה

1.

הכרוז ממרומי משאית-הענק בצומת 'חזון איש' רבי עקיבא, שימש כמו קרן-אור המושך אליו המונים. שמש י"ד בניסן טיפסה בעצלתיים על רחובות בני ברק. רבבות נהרו אל האירוע המרכזי. אל הרמקולים הרועמים. יש משהו בצליל הרועם של רמקול, בשבירת-השגרה שלו, המעורר אצל מתבגרים בני 40 את החלק הילדותי שלהם. רמקול בליבו של רחוב רבי עקיבא, הוא כלי עם 'עזות'. ו'ילדים' בכל הגילאים נשאבים אל הדרמטיות.

נהרתי, אפוא, אני ובני, בעקבות רעם הרמקול וההמונים, אל כיכר העיר, לברכת החמה. כבוגר ברכת החמה תשמ"א, ציפיתי להתרגשות לתחושת הרטט וחרדת הקודש של "ייראוך עם שמש". כבר שבועות אני מכין את בני לקראת יפעת המעמד העתיד להתרגש בחייו הצעירים.

שלוימי בני, ילד בן שמונה, התרגש הרבה יותר מהעובדה, שהתרתי לו לנסוע לאירוע באופניים.


2.

לא היה חשמל באווירה.

עמדה שם ציפייה דרוכה ל'אקשן', והתעסקות רבה מדי עם הרמקולים, שהופקרו לפרק זמן בידי עולי-ימים, עם רעננות נערית מופרזת. בקהל התהלכו בחורים לחוצים, וחיפשו בקדחתנות מקור-כוח ססגוני להישען עליו: מכונית-פאר של גברא רבה, את מתקני הרמקולים, ובעיקר: זווית נוחה, לסקור ממנה את ההמונים כולם.

במעמדים כאלו, יש לאדם צורך משונה 'להרגיש' מוקף ברבבות... איש אינו רוצה להימצא בין רבבות, ולהיות מוקף בפועל במניין אנשים. זה נוסך הרגשה שהחמצת את האירוע.

עשרות בחורים, אברכים, חמושים במצלמות, הניפו אותן מול השמש וההמולה, בנסיון להנציח את המעמד. הם מוותרים מראש על הנסיון להתרגש בעצמם, ומעדיפים לאכסן את ההתרגשות במכשיר 'קאנון' קומפקטי, שיתרגש עבורם. המצלמים גם לא חיפשו בהכרח את דמותו של מרן הגראי"ל שטיינמן. הם רצו לצלם את ההתקהלות. את התסיסה.

בעברית של צלמים: לצלם את שבירת-השיגרה.

ומי שמצוי במעמד נשגב, ונזקק למצלמה שתעזור לו להתחבר - הופך לצופה מן הצד.

ולמרות שהוא ניצב בלב האירוע, הוא בעצם עובר על-ידו, ו'שמה לא יבא'.

היו שם במעמד מחזות מרוממים ודמעות התרגשות. אבל לחלקים רבים בקהל לא נותר לחלוחית ופנאי-נפשי להתרגש. לחוות. אפילו קולו העמוק, הטהור, של מרן ראש הישיבה שליט"א, שבירך בפעם הרביעית בחייו, "עושה מעשה בראשית", התפוגג בהמוניות הקולנית. רגע השיא הזה, היה קצר מדי. שברירי מדי. לא השתלב עם רעשנות הדור, המודד אירועים בכמויות, צבע, ודרמה.

היו שם הרבה מידי מצלמות, הדי רמקולים, ילדים המחפשים אבות אבודים...

ואבות המניפים מצלמות כדי למצא נקודת-חיבור.


3.

כששבתי הביתה, נתקלתי במעמד נשגב באמת.

במורד רחוב ישעיהו, בשולי הכביש, ניצב אברך חסידי, שיצא מהתפילה. עטור בטלית ותפילין, הוא ניצב בדד ליד גדר צדדית, פניו נישאות כלפי שמיא, זרועות אורה גדולה, וקולו הומה ומפרכס כבן המתחטא:

"יראוך עם שמש ולפני ירח דור דורים - - - "

הוא עצר לרגע. נשא עיניים נוצצות-דומעות אל זהרוריה הראשונים של השמש המתחדשת; רגליו פרכסו בהמיה לקראת קונו:

"וזרחה לכם יראי שמי - - - וזרחה לכם - - - "

הרכנתי את ראשי בהדר.

כאן נערך 'המעמד המרכזי'. טהור. חף מדרמה צבעונית. נפש יהודית אחת, שבאה עם רעננות ההרגשים "להראות עם שמש" לפני קונה. נחלצה מגינונים של חיצוניות, ואמרה ברגש לאלוקיה:

"אני מאמינה בך אבא, ובחידוש עולמך!".

שום רמקול, והכרזות פאתוס, לא עמעמו את טוהר הרגע. ואף הבזק מצלמה לא הפריע לתמונה המרהיבה של נפש יהודית המתרפקת על קונה.


4.

לילה בחדר משכבו של מהרי"ל חסמן. החודש האחרון לחייו. רוחו הולכת ומתנערת מהריסות גופו הקורס. נפש-הענק שלו מתנשאת לגבהים. אחד מבחירי תלמידי חברון עמד בקרבתו, ושימש אותו במסירות יומם וליל.

באחד הלילות המרים האלו, קרא לו רבי יהודה לייב אליו, וביקש לדעת:

"למה אתה מתמסר אלי כל כך?"

התעטף התלמיד חרדת קודש, ואמר:

"זכות מופלאה! שימוש תלמיד חכמים, כבוד התורה!"

התרעם מהרי"ל מאד ואמר לו:

"הרי זו צורת החיצוניות שדורנו לוקה בה!... ספק רב אם עניין 'שימוש תלמידי חכמים' תקף בצורה הזו ובמקרה הזה... 'שימוש תלמיד חכם' גם אינו מצווה מן התורה... המבט הזה לוקה בהרגשת גבהות ויוהרה, המבקש ליצור מחיוב מצווה 'נכבדות' חיצונית...

"...מאידך, ניצב עכשיו לידך אדם זקן וחולה, זקן מיוסר, ואתה מקיים איתו בגופך דאורייתא של חסד, של עזוב תעזוב..."


5.

שפת הסממנים והדגלים החיצוניים, שוטפת את רחובותינו בכל התחומים. במחוזות רבים מדי נוטים היום להמיר רגש יהודי טהור לקדושת התורה ויראה מרוממות, בסוג הערצה המתבטאת בתמונות, תארים היסטריים, ו'מאבקי-קודש' מבזים.

לצד בעלי השאיפות הרוחניות הפנימיות, מצויים בתוכנו בני תורה רבים, שעולמם הרוחני – ניזון ומעוצב מסממני חיצוניות, ומרעשנות צבעונית. חיצוניות הופכת אירוע מרומם למה שהרב דסלר מכנה 'תיאטרון':

"...דורנו - דור חיצוני, דבק בחיצוניות ללא תוכן פנימי. דור שכל עולמו - תיאטרון, וכל מעשיו - משחקים. דור שכל מחשבותיו – דמיון..." ('מכתב מאליהו' ג')


6.

למחרת החג פורסמה בגליון 'בקהילה', ידיעה מרעישה תחת הכותרת "כובע ישועה":

"מרן הגרי"ש אלישיב חבש שטריימל חדש בחג הפסח. השטריימל ניתן לו על ידי אחד ממקורביו וכו' – כל הפרטים!".

הכתבה נכנסה – בלי להסמיק – לפרטי עניינו של השטריימל. מי רכש אותו, מאיזה זנבות הוא נוצר. באיזה ימים בדיוק הוא נאות לחבוש את השטריימל החדש, ובאיזה ימים את השטריימל הישן:

הישן – בברכת החמה. החדש – ביום החג. הישן בימי חול המועד, החדש בשבת שלאחריה, וגו'.

מעצמי אני מבין. חשוב עד מאד לציבור לדעת מתי קנו לרבותיהם שטריימל חדש, ממה הוא מורכב, מתי הם לובשים את הישן ומתי את החדש. ("כל הפרטים!") אף על פי כן שוחחתי במרירות עם ידידי הנכבד כותב הידיעה, אברך בר-דעת ובעל-נפש, גם על הגוון הצהבהב של הידיעה, וגם על קטנות המוחין שעימה. בכלים כאלו משקיפים אל רבן של ישראל?

הוא צחק בחדווה.

"העיסוק הזה מצחיק גם אותי עצמי... אבל אני שליח הציבור. אלו הן סוג הידיעות שהציבור מחפש. נו, זה סוג הידיעות שהוא יקבל...".

הצדק איתו. לחרפתי, הידיעה על השטריימל החדש, הייתה הידיעה היחידה שגם אני עצמי קראתי באותו גליון.


7.

בעקבות מאורע מפעים ונשגב שהתרחש בין ההרים הרמים, מרן הגרש"ז אויערבאך זי"ע, למרן הגרי"ש אלישיב להבחל"ח, אמר לי פעם בנו, מרן הגר"ש אויערבאך שליט"א:

"אני אומר מתוך הכרות. הרב אלישיב בקי בכל מקורות היניקה של שכל התורה. הוא בקי ברבדים החבויים של הגיון התורה. היינו, מה הניע את רבינו תם, או את הריטב"א, את הרשב"א, ואת כל מפרשי התורה, לומר כך ולא אחרת..."

בביקור שערכתי לפני שנים במוסקבה, סיפר לי ראש ישיבת 'תורת חיים' הגר"מ לבל בהתפעלות:

"אני נושם כל העת שאלות הרות-עולם בענייני קדושת הבית: התבוללויות וחששות גורליים... שאלות קורעות-לב, של משפחות המבקשות לשוב ליהדות, וביתם עומד לקרוס – בגלל סבך שאלות הלכתיות...

"אני נכנס לביתו של מרן הרב אלישיב עם צרורות שאלות מהאזורים הנידחים ביקום. התחבטויות העשויות להעסיק בתי דינים שבועות של דיונים... שאלות, שמצידן האחד חששות כריתות, ומהצד השני, הרס בתים עם 12 ילדים...

"...הוא עונה לי על השאלות האלו במהירות ובהירות שמלמד עונה לדרדקיו, כמה פעמים יש ליטול ידיים בבוקר..."


8.

...אלא שהסיפורים הנ"ל מנמנמים את הציבור, הנוטה לרדוף אחר מכוניתם של גדולי ישראל ולצלם אותם, ולהבין איזה שטריימל הם לובשים באיזה יום, יותר מלהבין להגיונותיהם בלשונות הרשב"א ורבינו תם.

יושב מרן הגרי"ש אלישיב, 90 שנה, צמוד כגמול עלי אימו, כפתילה לשלהבת לשכל התורה, ניצב לילה לילה כחייל על מפתנה של התורה הקדושה, מהשעה 2 אחר חצות, עד למחרת ב 10 בלילה. ומכל הנביעה העצומה הזו לוכדים אותנו עסקי השטריימל הפרטי שלו.

ועוד כופתאות שאכמ"ל.

הגישה הרווחת היום לאראלי הדור, יונקת מהסממנים המאפיינים את דורנו: עצלות, וחיצוניות ההרגשים.

יותר משנכנסים לגדולי הדור לשאול סביב קטעי עומק ב'איילת השחר' - רצים אחר מכוניותיהם. יותר משמקשיבים להם - מצלמים אותם.


9.

יום ראשון, חול המועד סוכות בבני ברק האבלה.

ניצבנו, קבוצת אברכים, במרומי 'גבעת הישיבה', והרכנו ראש לפני האבל הכבד על פטירתו של הגאון רבי יהודה שפירא זצ"ל. מכיוון 'כולל חזון איש' עלה ובקע כאבו שותת-הדם של הבן ייבדל לחיים שהספיד. בחור ישיבה, עול ימים ומושגים, הגיע במרוצה מעיקול רחוב ראב"ד. לחץ ריצד בעיניו כששאל-לחש בדחיפות:

"רבי מיכל יהודה כבר דיבר?"

היה חשוב לו לדעת שלא הפסיד משהו.

מששמע שעוד נתכנו כאן עלילות, אורו פניו בסיפוק. הוא שלף מכיסו טלפון נייד ודיווח לפומית:

"עוד לא רציני כאן. אתה יכול עוד להגיע".

במילים מעודנות פחות: 'האקשן עוד לא התחיל. אם לא תזדרז – תפסיד'.

הסיפור המבוזה הזה, חמור מכפי שהוא נשמע. והוא מסמל את ההבדל העצום בין מי שמגיע להלוויית גברה-רבה, או למעמד 'ברכת החמה', וליבו הולך לפניו, והוא מרכין ראש בחרדת-קודש...

...לבין מי שמגיע בעיזוז נעורים אל ה'אקשן' הנערי, ונחוץ לו מאד להבטיח שלא 'הפסיד' שום 'אירוע'.


10.

ליל שבת אחר התפילה בבית מדרשו של כ"ק האדמו"ר מבוטושאן. התמרמרתי על הדברים באוזני בנו.

"אסור כך לדבר", הוא אומר לי ברגש. "איכשר דרא, מצלמים היום קדילקים של גדולי ישראל - לא בגלל דגם הרכב, אלא בגלל בעל ה'איילת השחר' שליט"א היושב בו. החסרים שטריימלים ברחובותינו? כשמתעניינים בשטריימל מסויים – נובעת ההתעניינות בגלל חובשו, יוסף השם ימים על ימי מלך! איכשר דרא, וגם מצלמותיו ומכוניותיו מופנות רק לרומם את בית אלוקינו. מה רע?"

לא רע. לא טוב. מעורר הרהורים. תודה בכל מקרה, הרב פרנקל, שהעשרת אותי בנכס הספקנות.

הטור מתפרסם בעיתון 'בקהילה'

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!