יש במה להתנחם

ברחבת הכניסה לסמטה הירושלמית הצרה, ממתין רכב השרד של סגן ראש הממשלה, בדימום מנוע שכולו אומר כבוד. "הרב'ה יסיים את הברית, ומיד לאחר מכן תיכנס", מעדכן המשב"ק, המתאם את מועד ההגעה, מרחבת הכניסה לבית הכנסת תפארת בחורים. אליהו השר ממתין, עד ש'אליהו מלאך הברית', יסיים את ביקורו.

יו"ר ש"ס מגיע למקום מישיבת הממשלה, ולדידו ההיררכיה ברורה. הוא ממתין מספר דקות ברכבו, בשעה שפוסק הדור עושה את דרכו מהקרוואן לביתו הצנוע. בצעידה הקצרה שבין פתח המעלית לחדרו, עוצר מרן הגרי"ש אלישיב ועונה על שאלות הלכתיות שמובאות בפניו, על הדרך, מחוץ לשעת הקבלה הרשמית. במקום שבו כל רגע, מחושבן. כל דקה, נספרת. כל מילה, נמדדת.

יש מה ללמוד מהתנהלותם של הש"סניקים. קבלת עול רבם ברחוב הקבלן, לא מונעת מהם מלכבד ולהתייעץ עם גדולי ישראל, שאינם נמנים על חוגם. ביום ראשון ביקר ישי במעונו של מרן ראש הישיבה הגראי"ל שטיינמן, כעת הוא נמצא כאן, בתוככי הבית שכתליו ספוגים בדבר הלכה, אנו רואים את יו"ר ש"ס שמתקבל במאור פנים. כביכול מדובר ביו"ר תנועת דגל התורה, ולא ביו"ר התנועה הספרדית הקדושה. מאיר פרוש היה כאן בחול-המועד ונזקק לפני כן לתאם את ההגעה - שלא לומר לאפשר אותה – במגעים ממושכים עם ידידיו לציר החדש: גפני ומקלב. לעומתו של איש יהדות התורה, הרי שנציג התנועה הספרדית, אינו זקוק לכל זאת. הדלת פתוחה. הכניסה חופשית.

בחייו האישיים, בניגוד לאלו הציבוריים, הוא זקוק לתנחומים. משך שנה שלמה ישב ישי סמוך למיטת אמו. פטירתה, על אף שהייתה צפויה, הותירה עליו את חיתומה. פוליטיקאי, אך רגיש. "אמו נפטרה בערב חג ולרב'ה לא היה זמן לכתוב מכתב תנחומים", פותח נאמן הבית הגר"י אפרתי, שידו לא משה מידי רבו. "המקום ינחם אותך", אומר הגרי"ש ומשלים את הנהוג לומר בבית האבל. גם זאת למדנו, במקום שגם שיחת חולין, תורה היא: ינחם אתכם, בבית האבל. ינחם אותך, מחוץ לבית.

"מרן רבי עובדיה יוסף, שלח ברכת שלום", אומר ישי והגרי"ש מהנהן בראשו לקבלה. יו"ר ש"ס, שהיה כאן, בשליחות רבו, לפני הבחירות, מגיע כדי לעדכן ולהתייעץ, גם לאחריהן: "הייתה לנו סייעתא דשמיא גדולה במו"מ הקואליציוני", הוא אומר למרן הגרי"ש ומדבר על תקציב הישיבות שהוגדל. "אמרתי לראש-הממשלה במהלך המו"מ, שכל שקל שייתנו לישיבות, יחסוך בהוצאות על תקציב הביטחון". תורה מגנא ומצלא כפשוטו.

לא מדובר רק בפגישת נימוסין. אלי ישי נותר משלב זה ואילך בשמונה עיניים בחדר הצנוע. לצידו אך הגר"י אפרתי והנכד הנאמן הרב אריה אלישיב. שאר הנוכחים, מתבקשים אחר כבוד לעזוב את החדר. גם אוזני הכותל, מתבקשים לשמור על דיסקרטיות ומכבדים זאת.

הביקור שהיה אמור להתקיים, בעיצומו של חג החירות, מתקיים כעת. גם אחר המועד, שורה אווירת חג המצות בבית. מחוץ לחדר, חבילת מצות פתוחה, מונחת על השידה. וכל כך למה? מסתבר, כי מרן הגרי"ש מחמיר על עצמו ונמנע בשבועות שלאחר הפסח מלאכול לחם. מאמר 'והשיאנו את ברכת מועדיך', מתקיים כאן, בביתו של פוסק הדור, פשוטו כמשמעו.

ברכת ביבי

במילים, אין לביבי מתחרים. "בת באה לבית, ברכה בבית", פתח נתניהו בדברי ברכה, בישיבת הממשלה השבועית שהתקיימה השבוע, ביום שני. "יש שמחה בממשלה, חברנו שר השיכון הרחיב את משפחתו בהולדת בתו", המשיך נתניהו לברך את השר הצעיר בגילו, אך לא במעמדו.
מאוחר יותר, בשעה חמש אחר הצהריים, ישב נתניהו לצידו של שר השיכון במשך שעה וחצי, בצוותא עם שר האוצר, המשנה ליועץ המשפטי לממשלה, מנכ"ל משרד השיכון ומנכ"ל מינהל מקרקעי ישראל. אחרי הרחבת המשפחה, מגיעה העת להרחיב את הבית.

הדרך עוד ארוכה, אבל בתוצאות החריש העמוק שבוצע בימי המו"מ הקואליציוני, ניתן להבחין כבר עתה. בקדנציה האחרונה, הורגלנו במנכ"ל מינהל ושר שיכון לעומתיים, שמתעמתים זה עם זה בכל צומת אפשרית. באחת הפעמים, לאחר שהעז להעלות על דל שפתיו רעיון לביצוע 'מהלך עוקף מינהל', מצא עצמו זאביק בוים, שר השיכון היוצא, מרוח על כותרת העיתון הנפוץ במדינה, בהקשרים בלתי מחמיאים בעליל. את הרמז הוא הבין, ומיהר ליישר קו עם בכירי המינהל, שנמצאו לכאורה תחת סמכותו. רק לכאורה. בפועל, הם עשו שבת משל עצמם. קנו שביתה בקרקעות המדינה, כבנחלה פרטית.

לא ראי אריאל אטיאס, כזאביק בוים. מבחינת הגיל והאמביציה - גילו המתקדם של האחרון ומיזגו הישנוני משהו, לעומת המזג הצעיר והטמפרמנט הבלתי נדלה של אטיאס. זה לא הגיל, זה התרגיל: את ההבדל העיקרי בין השניים, עושה הגיבוי החד-משמעי. תוצאות התרגיל המשותף לנתניהו ולצמרת ש"ס, שהביאם עד הלום. גם הנושא, בוער בעצמותיו של ראש-הממשלה הנוכחי. אולמרט, התעניין ב'בינוי', בעיקר במה שנגע לתוכניות בתיו, הזקוקים למשרד (תיווך) משל עצמם. אצל נתניהו, רפורמטור במהותו, מדובר במשימת בינוי לאומית. במשך שעה ומחצה, הוא ישב בחדר, ובסיומה של פגישה הורה, כי מעתה ואילך יתקיימו מפגשים אלה על בסיס שבועי.

אבל אטיאס לא הסתפק רק בגיבוי מלמעלה, בכל הנוגע לביצוע הרפורמה, אשר די בכך שחצי מסעיפיה ימומשו, כדי שתוכרז כאן מהפכה. כבר במהלך המשא-ומתן הקואליציוני, הוא קיים סדרת פגישות עם מנכ"ל ובכירי מינהל מקרקעי ישראל. זמן להתכונן היה לו. ההבטחה למסירת תיק השיכון כולל המינהל, ניתנה – למרות כל ההכחשות הרשמיות – עוד לפני שנפלה ההכרעה הרשמית על הקדמת הבחירות.

עד כדי כך הייתה ההכנה רבה, שכמה מהסעיפים שנוגעים לרפורמה, הוכנסו להסכם הקואליציוני לבקשת מנכ"ל המינהל, ששטח את הערותיו בפני השר המיועד. ומדוע שישתפו פעולה עם תוכנית שעשויה – מבחינתם, עלולה – לפגוע בסמכותם? מסתבר, כי כשהדברים נעשים בדרך של הידברות: התייעצות, במקום הנחתה. שיתוף פעולה, על פני תכתיבים, הכל נראה אחרת, גם מנקודת מבטם של אלו שסמכותם ומעמדם, מצויים בלב העניין.

בניגוד לדימוי התקשורתי, כביכול בא נתניהו עם משנה סדורה ובהירה, כאשר לדרג המקצועי במשרד לא נותר אלא לבצע, הרי שבפועל המציאות, שונה בתכלית. ורודה הרבה פחות. כראש ממשלה, ביבי לא מונח ולא יורד לפרטי הפרטים של התוכניות המוצעות. אישוש לכך ניתן, כבר בישיבה הראשונה שהתקיימה השבוע. המסר ששידר נתניהו לנוכחים, לא היה כשל מי שהגה ודוחף ליישומה של הרפורמה, תוך ירידה לפרטי הפרטים. הגיבוי היה כוללני. כביכול נוכחותו, היא היא האמירה. זרוק את המונח 'רפורמה' ומצא את נתניהו לצידך, ישוב וקשוב במשך שעה ומחצה.

הוזלה תחילה

על ההקשר החרדי, לא מדברים בקול רם. אך הכל יודעים מדוע נכנס השר הפעלתן, דווקא למשרד השיכון. עיני הציבור החרדי, נשואות לאריאל הבנאי. ולעניין זה, הדרך עוד ארוכה, אם כי המסלול ידוע, כבר מעתה. לשון אחרת, אמור: הבניין רחוק מלהיבנות, אך היסודות כבר הונחו. וגם זה חידוש במחוזותינו, אחרי שהורגלנו בעיקר ב'כותרות חרישיות', שחוזרות על עצמן ולא מניבות תוצאות: כינוס ועדות למיניהן, מכתבים נזעמים לסוגיהם, וחוזר חלילה. בשטח, אין תזוזה, לעת עתה.

שלא במפתיע, על ראש שמחתו, מעלה שר השיכון את אלעד ובית שמש. לא (רק) בשל השלטון המקומי הש"סי בערים אלו, אלא (בעיקר) משום, שמדובר ביעדים הזמינים והאטרקטיביים ביותר. באלעד, הרחבת גבולות העיר, עשויה להביא כמעט להכפלתה, כאשר התשתית כבר מוכנה. ורק בעיר עצמה, למודת התככים הפוליטיים ישנם כאלו שמזהירים באירוניה את השר הנכנס: בנה בכל מקום אפשרי, רק לא באלעד. די לנו בצרותינו, אין צורך במכפלת.

לא קלה דרכנו. מסתבר, כי שטחי האש הצה"ליים הסמוכים לעיר, הם בבחינת 'שדה מוקשים', בדרך להרחבתה, כאשר בצה"ל מסרבים להוציא מתחת ידם את השטחים שבאחזקתם, ללא קבלת חלופה הולמת. אלא שכאן הפתיע אטיאס ושלף כמה שפנים מכובעו החדש, תוך שהוא מסתמך על תקדימים שאירעו בעבר, ועיקרם, פיצוי באמצעות מתן קרקע חילופית, בחלק היחסי. המשמעות הינה, הסכמה של מינהל מקרקעי ישראל, להעברת קרקעות שוות ערך לידי צה"ל. במידה וערך הקרקע המוצעת, יתברר כזול מהקרקעות הנוכחיות שמחזיק צה"ל בפאתי אלעד, יועברו לידי הצבא שטחי קרקע גדולים יותר, או לחילופין פיצוי כספי. הרעיון, עד לקדנציה זו, היה בגדר קרקעות פורחות באוויר. ימים חדשים, הגיעו.

מי שעשוי להתגלות כשותף שנותן כתף למהלך, הינו לא אחר משר הביטחון אהוד ברק, שיבקש למצוא כל דרך להענקת חלופות, תהיינה אשר תהיינה. הכל מלבד מתן אישורים להרחבת הערים החרדיות מעבר לקו הירוק. תקשורתית – וזה מה שחשוב מבחינתו, יותר מכל – מהלך של העברת קרקע צה"לית בתוככי הקו הירוק, לידיים חרדיות, יעבור איכשהו. יחסית לרעש שייווצר מהענקת היתרי בנייה מעבר לקו הירוק, ניתן אף לומר, יעבור בשקט.

באלעד ובית שמש – שתי הערים שאטיאס בחר, ולא באקראי, לחגוג בהן את המימונה – הפשרת קרקעות לבדה, לא תסייע. כבר בשלב זה יש באפשרות המשרד לשחרר קרקעות לבנייה ברמת בית שמש, אך זו אינה מטרה לכשעצמה. "מה טעם לשחרר קרקעות לבנייה, אם המחירים המטורפים יישארו באותו גובה?", שאל אטיאס והבהיר, כי מבחינתו, מדובר במהלך מקביל של הפשרה והוזלת מחירי הדירות, כמקשה אחת.

וכיצד מביאים לידי כך? הצעה אחת שהועלתה הינה, הפיכת בית שמש לאזור עדיפות לאומית א', שתוצאתה, הוזלת מחירי הקרקעות, ובמישרין, מחירי הדירות. אלא שההצעה נדחתה על הסף על ידי בכירי האוצר. שם טוענים, כי להחלטת ממשלה שכזאת, תהייה השפעה לא רק על מחירי הקרקע, אלא גם על הורדת רף היטלי הארנונה והמיסים בעיר.

פתרונות אלטרנטיביים, כבר ישנן בקנה ואלו יועלו כמקשה אחת, במסגרת הרפורמות המוצעות במינהל. לפחות המצב הכלכלי הגרוע, משחק לטובתנו. בכל קונסטלציה אחרת, משופרת יותר, איש לא היה מעלה בדעתו להוביל מהלך של ביטול מחירי המינימום לקרקעות. אין רע, שאין בו טוב.

ותודה לליברמן

"המזרח התיכון, הוא הנושא הרביעי בחשיבותו עבור ממשל אובמה, אבל אנחנו יצרנו מצב, שנשיא ארה"ב היה חייב להבהיר שהוא שחקן מרכזי במזרח-התיכון", אמר ראש אמ"ן לחברי הממשלה.
הוא לא היה צריך להיישיר מבט בכיוונו של ליברמן ואפילו לא למצמץ. שרי הממשלה, כולם ככולם, הבינו בדיוק מיהם ה"אנחנו" – איווט ליברמן שר החוץ, ששומר בשבועיים האחרונים על זכות השתיקה, ולא בחדרי החקירות של המשטרה.

"נוצר פה מצב אבסורדי", הבהיר אחד משרי הקבינט. "אנאפוליס, היא בכלל מורשת בוש. לאובמה יש את כל הסיבות שבעולם שלא לאזכר אותה, אבל איווט בחוכמתו הרבה, גרם לכך שנשיא ארה"ב, ייאלץ לאמץ אותה אל חיקו". לא בכדי, לא נשמע קולו של איווט מאז המעידה שהייתה לו בטקס חילופי השרים במשרד, עת גנז את אנאפוליס, סתם כך, לשם השעשוע.

חבריו לשולחן הממשלה בטוחים, שמדובר במעידה ולא רק בבריונות מכוונת. איווט הבין, אם כי באיחור, שאם ימשיך להלום בשפה בלתי דיפלומטית בעליל, הוא עשוי למצוא את עצמו במצב שבו הוא פרסונה נון-גראטה, במרבית מדינות העולם. שר חוץ, שיכול להישאר רק בבית, כשבירות העולם חסומות בפניו.

"זה מה שחסר לו, שבכיר במזכירות המדינה האמריקאית, יתדרך אישית כתבים נגדו. הרי באותו רגע, הוא יישרף לגמרי. איווט מבין את זה טוב מכולם", אומר החבר לשולחן הממשלה, שנכח וראה כיצד גם בישיבה עצמה, ליברמן נמנע מלהתבטא וזע על מקומו בתזזיתיות. יושב רבע שעה, יוצא לשיחת טלפון של חצי שעה, בא והולך. וחוזר חלילה. רגוע, הוא לא.

הלקח, דומה, כבר נלמד. השבוע חזינו כיצד ליברמן מציע למנות במשרדו יועץ ערבי. הנה כי כן, בלי מבחני אזרחות למיניהם, ממנה 'איווט האיום', לא אחר מאשר ערבי ישראלי, בן לאוכלוסייה שליברמן טיווח במשך כל מערכת הבחירות. וגר זאב עם כבש. מי הזאב ומי הכבש במקרה דנן, זו כבר שאלה בפני עצמה.

התסבוכת המדינית, נראית כדרך ללא מוצא. כזהו מזלו של ביבי. דווקא כשהוא מקבל את הגה השלטון, עומד מולו ממשל לעומתי. בקדנציה הראשונה היה זה הנשיא קלינטון. כיום זו מזכירת המדינה מאותה משפחה. לו רק היה יכול לחסות קצת בצילו של בוש...

בפגישה שהייתה לו ביום שישי האחרון עם אחד משרי הקבינט, ביקש הלה להזכיר לו, שגם ממשלו של בוש הבן, החל ברגל שמאל – בעימות חזיתי בין בוש לשרון. "ישראל לא תהיה צ'כוסלובקיה", נאם אז שרון והוציא את בוש מכליו. "הוא עמד על שלו, והצליח. תעשה זאת גם אתה, יש לך גיבוי", שמע נתניהו, מבן שיחו.

החיים לא יהיו קלים. ברק לשמאלו. ליברמן לימינו, אם כי, בשלב מסוים, הוא עשוי להימצא לשמאלו, מאחוריו, מלפניו. בכל מקום שיש בו כדי להפתיע. על ראשו, הולם אובמה, שנטיותיו הפרו-ערביות, ניכרות בכל מהלך. כמנהיג הימין, אין לו את הפריבילגיה שהייתה לאולמרט נטול האג'נדות, לצדד במהלכים מדיניים מרחיקי לכת, שהוא יודע מראש שלא תהיה להם תוחלת.

הוא יהלך בין הטיפות. ידרוש הכרה במדינה יהודית תחילה, ידבר על ניטרול הדדי של חמאס וחיזבאללה כמהלך כולל, בכיבוסי מילים אין לו מתחרים. במבול המדיני שניחת על ישראל, לא בטוח שיהא בכך די. גם ביבי מודע לכך, נזהר שלא להתלהם. לא לספק את ליטרת הבשר, אך גם לא לעורר דובים שחורים מרבצם. שימו לב לטרמינולוגיה. מונחים כמו "ירושלים המאוחדת, לנצח נצחים" ושאר אמירות פומפוזיות שהיו שגורות על לשונו, לא יוצאות מפיו בתקופה האחרונה. לא לחינם לדברים אין אזכור, באף לא אחד מההסכמים הקואליציוניים החתומים. ולא משום שהדברים מובנים מאליהם. ממש לא.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!