הרי אנו ובנינו • סיפור לחג

כשהישיבה-בחור שלו מתקשר מהישיבה הוא עוזב הכל ומפַנה עצמו פיזית ונפשית לשיחה עמו. "שלום, צדיק'ל שלי", הוא רגיל לפתוח כמעט כל שיחה עמו, אפילו שנערים בגיל של הבן שלו כבר לא כל-כך אוהבים שמכנים אותם בכינויי חיבה. אבל בטלפון זה בכל-זאת נשמע אחרת. במיוחד כשמתקשרים מרחוק.

יום-יום הישיבה-בחור שלו מתקשר אליו. בדרך-כלל בערב, אחרי כל ה'סדרים'. בהתחלה זה נבע מגעגועי הבן הביתה. אבל בהמשך הוא זה שהחליט לטפח את ה'נוהל' הזה, של שיחה יומית, עד שהדבר נקבע כשגרה. ככה הוא יכול להיות כל הזמן עם האצבע על הדופק. לחוש את מצב-הרוח של הבן, לעקוב אחרי כל שינוי והתפתחות.

בשיחות הקצרות הללו, הנמשכות בדרך-כלל שתיים-שלש דקות, הוא מקפיד לגשש בעדינות, נזהר לא להישמע 'חוקר'. "איך היה היום שלך?", "נו, הצלחת לחדש משהו?", "הזדמן לך להחליף מילה אישית עם הר"מ או ה'משפיע'?", "לא קר לך מדי בלילה?", ועוד כיוצא באלה.

איך שהוא רואה את מספר הטלפון-הציבורי של הישיבה על צג הטלפון הסלולארי שלו, חיוך סמוי מתיישב על שפתיו והוא מעביר את עצמו מיד לפאזה אחרת. הוא רוצה להיות קשוב ונינוח כשהוא מדבר עם הבן שלו. מעולם לא אמר לו "אני לחוץ כעת, תתקשר מאוחר יותר" או משהו בדומה לזה. כי זה הרי העיקר בחיים – הילדים, תשומת-הלב שהם צורכים, חינוכם לתורה וליראת-שמים.

הוא יבקש סליחה מהחבר שמשוחח אתו ביציאה מבית-הכנסת, יבטיח לבוס הנמצא אתו על הקו השני לחזור אליו בעוד כמה דקות, יאפשר למישהו אחר לעקוף אותו בתור לקופה (!) – אבל לא ידחה את השיחה מהישיבה.

הוא עוד זוכר את הימים שבהם למד הוא בישיבה. לא היו טלפונים ולא היתה שיחה יומית עם אבא... בכל תחומי הישיבה כולה היה בקושי טלפון-ציבורי אחד, שבדרך-כלל גם היה מקולקל. ואם קרה נס והטלפון בכל זאת היה תקין, אז או שלא היו לו אסימונים בכיס או שהתור הענק שהשתרך ליד הטלפון גרם לו לוותר מראש על הרעיון. בישיבה של הבן שלו לעומת זאת, יש לא-פחות משמונה מכשירי טלפון, וכדי להתקשר הביתה כל שעל הבן לעשות הוא להקיש קוד אישי ואת מספר הטלפון בבית או של הסלולארי שלו.

אבל הפעם הוא באמת היה לחוץ מאד כשהבן שלו התקשר. הוא התחייב לכתוב סיפור לגיליון החג המתקרב, ומהמערכת התקשרו אליו כבר פעמיים להזכיר לו ש"מחר בערב זה הדד-ליין". תחילה היה זה רכז-המערכת, וכעת – העורך בכבודו ובעצמו. ובכל-זאת, הוא לא היה מוכן לוותר על סדר-העדיפויות האמיתי שלו. "סליחה, ר' ראובן", אמר לעורך בתחושת אי-נעימות, "אני חייב לעבור לכמה רגעים לשיחה ממתינה".

- "כן צדיק'ל שלי, מה נשמע?", גייס את פירורי הרוגע המעטים שנותרו לו לעת הזאת.

- "שלום אבא", שמע את קולו הצרוד של בנו מעבר לקו וידע כי עוד יום של לימוד בהתמדה ובחיוּת עבר על שמואל שלו. גם הוא נטה להצטרד בקלות בשנות לימודיו בישיבה. "ב"ה, הכל בסדר", הוסיף שמואל.

- "מה חדש?", שאל סתמית, ראשו טרוד בשיחה שנקטעה.

- מה חדש?...", המהם בנו, "לא משהו מיוחד. היה לנו היום מבחן עם הראש-ישיבה. אני חושב שהצלחתי".

- "יופי, אני מאוד שמח לשמוע. כל הכבוד!".

- "אתה שומע, אבא? אנחנו לומדים כעת הלכות פסח ועיינתי היום ב'מנחת חינוך' שחוקר חקירה מאד מעניינת לגבי 'תשביתו' – האם המצווה היא שהחמץ יהיה מושבת או שזו מצוה ב'קום ועשה' ועל האדם להשבית באופן פעיל את החמץ. לפי זה הוא מסביר מחלוקת בין ה'ראשונים' ואת הנפקא-מינא בין השיטות".

- "נהדר, צדיק'ל שלי. והנפקא-מינא היא, כמובן, אם אדם שאין לו חמץ בערב פסח צריך לדאוג שיהיה לו חמץ כדי שיוכל 'להשבית' אותו...".

- "נכון מאוד! אני רואה אבא שאתה בעניינים...".

- "מה חשבת לך?...", הצטחק קלות. "מה עוד חדש?...".

הוא הציץ בצג הטלפון ושמח להיווכח כי סבלנותו של העורך טרם פקעה ובינתיים הוא עוד ממתין על הקו.

- "מה עוד?... בהמלצת הר"מ החלפתי היום חברותא ל'גירסא' ('בקיאות')".

- "כן? מי?", התחדדו חושיו. החלפת חברותא זה הרי לא עניין של מה-בכך!

- "אני לא חושב שתכיר אותו. קוראים לו אלי רובין והוא גר ביישוב כלשהו בדרום, לא זוכר אפילו את השם".

- "והוא תלמיד טוב?", ביקש לדעת.

- "כן, יש לו ראש מעולה. כל שאלה או תשובה שלו זה 'אחרונים'. והכל אצלו בענווה".

- "טוב, מצוין. אני מאחל לכם שתצליחו ביחד". הוא תהה כמה עוד יוכל למתוח את עצביו של העורך. "אז... לילה טוב וכעת לך לאסוף כח לעוד יום מוצלח!", חתם את השיחה.

* * *

- "אוי, אני מתנצל", אמר לטלפון, הפעם לאזניו של העורך ארך-הרוח. "זה היה הבן שלי. מהישיבה".

- "מהישיבה? יפה מאוד!".

נו, לפחות יש הבנה.

- "אז מה שבעצם נותר זה לשאול... מתי אתה שולח את הסיפור שלך?".

- "שאלה מצוינת", אמר במבוכה, "קודם שיהיה לי על מה לכתוב... מי כמוך יודע שעיקר הקושי זה למצוא את הרעיון, לבנות אותו בראש, ואז הכתיבה עצמה כבר פחות בעיה".

- "אתה צודק בהחלט", הסכים אתו העורך, "אבל הזמן לוחץ מאד ואנחנו חייבים! לסגור את היגליון".

השיחה הסתיימה והוא חזר לשבור את הראש. פסח... פסח... מה מתקשר לפסח? – חירות, גאולה, מצה, יציאת-מצרים במובן הרחב של המושג. נו, מה עוד?

הוא התחיל לסרוק במוחו את מאגר הזכרון שלו. אולי יצמד למקרה אמיתי שאירע פעם ויפַתח אותו? אולי יקח סיפור מרגש ששמע בעבר ורק יוסיף לו מעט נופך תיאורי?

כעבור מספר דקות הוא נזכר בסיפור יוצא-דופן, שבזמנו 'תפס' אותו מאד. את הסיפור הזה הוא שמע מאחד מגיבורי המעשה בכבודו ובעצמו. שמו של אותו יהודי הוא ר' נפתלי; ר' נפתוּלי, אם להיות יותר ספציפיים.

את ר' נפתולי הוא פגש בשמחה משפחתית. אביו הפגיש ביניהם. "תכיר את ר' נפתולי נוימן, אח של ר' מנשה, סב החתן", אמר לו אביו והוסיף, "בעוד אני משוחח עם ר' נפתולי, שבעצמו חווה רבות בחייו, נזכרתי שפעם סיפר לי סיפור מעניין, ומכיוון שאתה הרי מתעסק בכתיבת סיפורים חשבתי שאולי יעניין אותך לשמוע ממנו את הסיפור".

הוא החזיר חיוך אל ר' נפתולי שהביט בו בפנים מחויכות, ולאחר מכן הנהן בראשו. למרות שרגע קודם לכן קבע עם בן-דוד בן גילו, שניגש לאחל 'מזל-טוב' לבעלי השמחה, לתפוס איזו פינה ולשוחח קצת, הוא מיהר לגנוז את התכנית והתיישב בחשק ליד ר' נפתולי.

מי שכותב סיפורים ואף מתפרנס מכך, משול לצייד הרואה בכל צל חולף ביער יעד פוטנציאלי לציד. לא-אחת ולא-שתיים השיג סיפור טוב – באקראי.

הוא קירב את כיסאו עוד קצת אל ר' נפתולי. ר' נפתולי הינו תושב אחת השכונות בירושלים. הוא נולד באולקוש שבהונגריה. בימי מלחמת-העולם השנייה גויס, כרבים אחרים, לאחת מ'פלוגות העבודה' ההונגריות. יום אחד החליט ביחד עם עוד שלושה מגויסים יהודים, לברוח מהפלוגה ולהסתתר.

תלאות רבות עברו עליהם, ולא-פעם אף ראו את המוות מול עיניהם.

* * *

"היינו ארבעה חיילים יהודים. המבוגר בינינו היה פרופסור להיסטוריה, ששלט במספר שפות והחזיק בדעות קומוניסטיות קיצוניות. כמה שנים לפני המלחמה עלה לארץ-ישראל, וכעבור זמן שב להונגריה. הוא טען כי נרדף בארץ בשל דעותיו ועל-כן חזר.

"במהלך שהייתנו הארוכה יחד, מתוכה חודשים מספר בתוך בונקר במעבה האדמה, התגלעו בינינו ויכוחים רבים בענייני אמונה. הוא היה נחרץ בדעותיו הכפרניות. אפילו כאשר התרחשו לנו נסים גלויים ממש, וכאלה היו לא-מעט, התעקש לטעון שמדובר ב'יד המקרה'.

"אני זוכר, למשל, בוקר אחד כזה. עמדתי בתפילה, מעוטר בתפילין זעירות שהצלחתי להסתיר ולשאת עמי בכיסי. אותו יום היה ראש-חודש והתחלתי לומר 'הלל'. בחוץ היתה הפגזה עזה שהדיה נשמעו היטב בתוך הבונקר. הפרופסור הביט בי בבוז ואמר, 'ממילא עד שתגיע לסוף "הלל" כבר לא נהיה בין החיים...'. בתגובה לדבריו הגברתי את קולי עוד.

"בדיוק כשאמרתי את המילים 'לא אמות כי אחיה ואספר מעשי י-ה', נשמע פיצוץ אדיר. בשניה הראשונה נדמה היה שפצצה חדרה את הבונקר ושזה אכן הסוף שלנו. אבל כעבור רגעים מספר התברר כי הפצצה נחתה בפתח הבונקר ואף-על-פי-כן לאיש מאתנו לא אוּנה רע. המשכתי באמירת ה'הלל' והשלמתי את התפילה מתוך רגש עמוק של הודיה לה' יתברך. וגם המקרה הזה לא הזיז את הפרופסור מדעותיו.

"לפרופסור היו אישה ובת, שהוסתרו על-ידי קומוניסטים גויים בהונגריה. כל העת הוא טען במרירות כי העם היהודי הינו עם נרדף ועל-כן מוטב להנתק ממנו כליל. הוא גם הצהיר כי אם ישאר בחיים ואי-פעם יוולד לו בן, יעשה הכל כדי שהבן הזה אפילו לא יֵדע שהיו יהודי.
"המלחמה תמה. הפרופסור שב אל משפחתו וזכה במשרה מכובדת באחת אוניברסיטאות בהונגריה. הוא נחשב מומחה גדול בכל הקשור לסוציאליזם.

"אני, לעומת זאת, רציתי בכל מאודי לעלות לארץ-ישראל. לשם כך נדרשתי, כמו כולם באותם ימים, להציג עדויות על מעשי בימי המלחמה, כדי להסיר מעלי כל חשד שבתקופת המלחמה שיתפתי פעולה עם הפשיסטים ההונגרים. מי שסייע להם, לא קיבל אשרת כניסה לארץ.

"על התקופה שבה שירתי ב'פלוגת עבודה' יכולתי להציג מסמך מאשר. אבל היו הרי כמה חודשים שבהם הייתי עריק והסתתרתי. כיצד אוכיח שבאותם חודשים לא שיתפתי פעולה עם הפשיסטים? – נזכרתי בידידי הפרופסור, שכאמור היה אישיות מוכרת ומכובדת. באתי אליו וביקשתי ממנו שימסור עדות על פרק-הזמן שבו בילינו יחדיו כעריקים מ'פלוגת העבודה'.

"עד היום איני יכול לשכוח את המבט המשונה בעיניו. 'לא אמסור עדות למענך', אמר ביובש. הבטתי בו מוכה-הלם. 'אתה רציני?!', התקשיתי להאמין. 'לגמרי', ענה. כעבור רגע התרכך מעט מבטו. 'אתה אמנם כבר מקרה-אבוד', הטעים, 'אבל בודאי תקים משפחה ויוולדו לך ילדים; ואני מסרב לתת את ידי לכך שילדיך יגדלו בישראל, יקבלו חינוך קלוקל ויצטרפו למעגל-הסבל היהודי'. לא הועילו כל הפצרותי בו. 'לא אפעל בניגוד למצפוני', התבצר בהתנגדותו.
"הקב"ה עזר לי וגם בלי עזרת הפרופסור עליתי ארצה. והקמתי משפחה טובה ומאושרת".

ר' נפתולי סקר במבטו את האולם, מנסה ללכוד בעיניו כמה מבני משפחתו ה"טובה ומאושרת". הוא לגם קמעה מכוס משקה-קל, והמשיך:

"מאז חלפו עשרות שנים. יום אחד התעורר בי רצון עז לשוב לארץ הולדתי, ל'ביקור שורשים'. השתוקקתי לפקוד את קברי אבותי, לראות שוב את הבית שבו גדלתי, את בית-הכנסת שבו התפללנו וכו'. ואכן, בסיעתא דשמיא מימשתי את משאלתי וחוויתי ביקור מרגש מאד בהונגריה".

* * *

שלב המנה הראשונה בחתונה הסתיים והתזמורת פצחה בשרשרת ריקודי שמחה סוערים, שהחרישו את האזנים. ר' נפתולי הגביה את קולו וגם בן שיחו נאלץ להתאמץ כדי לשמוע.

- "אז אתה שומע?...", שאל בחצי-צעקה.

"כל מילה!", ענה לו צייד-הסיפורים.

"ובכן, יום קודם שובי ארצה השגתי את מספר הטלפון של ידידי משכבר הימים, הפרופסור הקומוניסט. התקשרתי אליו כדי לדרוש בשלומו. מצדו השני של הקו ענתה לי בעלת הבית. נימת קולה היתה עגומה והבנתי מיד שמשהו לא כשורה. כעבור רגע ארוך ומעיק של שתיקה אמרה שבעלה נפטר... בדיוק לפני שבועיים. 'אוי', נאנחתי בצער על מותו של יהודי, וגם על ההחמצה שלי. היא סיפרה שבעלה חלה במחלת ריאות קשה שהסתבכה והלכה, עד שמת. לאחר מכן הציעה שאבוא לבקר בבית המשפחה. השבתי כי שעתי דחוקה משום שאני עומד כבר לשוב לארצי.

"'היכן אתה גר?', התעניינה. 'בישראל', עניתי. 'אה, כן?', היא נשמעה מעט מופתעת. כעבור רגע של שתיקה שהתפרש על-ידי כהיסוס מצדה הוסיפה, 'יש לנו שם בן'.

"לרגע התקשיתי להאמין למשמע אזניי. ראשית, הסקתי מדבריה כי אכן נולד להם בן לאחר המלחמה. אבל בעיקר השתוממתי על כי מכל הארצות בתבל בחר בנו של הפרופסור המתבולל והמנוכר – זה שסירב לעזור לי לעלות ארצה – בארץ היהודים!

"כנראה סברה שלא שמעתיה טוב משום שהיא חזרה על דבריה פעם נוספת. התעשתי ושאלתיה אם תסכים למסור לי את שמו וכתובתו של הבן. היא עשתה זאת בטבעיות. למחרת שבתי ארצה.

* * *

"הדבר הראשון, כמעט, שעשיתי עם נחיתתי בארץ היה לטלפן לבנו של הפרופסור. הצגתי את עצמי, סיפרתי לו על ביקורי בהונגריה ועל שיחת הטלפון עם אמו, ניחמתי אותו על מות אביו ולבסוף שאלתי אם יהיה מוכן להיפגש. הוא השיב בחיוב וקבענו מקום ושעה.

"לפגישה הגעתי בציפייה דרוכה לראות את בנו של הקומוניסט והכופר. ניסיתי לדמיין כיצד הלה נראה. אולי הוא קיבוצניק, חשבתי בלבי, הגרסה הישראלית הקרובה ביותר לקומוניזם...

"בדמיוני הפרוע ביותר לא הייתי מנחש שהיהודי המזוקן וחובש הכיפה הגדולה שהקדים ובא למקום לפני, הוא בנו של הפרופסור.

"במהלך הפגישה, שהיתה בהחלט מרגשת, מצאתי לפני אדם מלומד מאד, בעל אישיות יוצאת-דופן. משיחתנו שנמשכה שעה ארוכה נודע לי, כי הלה ממלא תפקיד בכיר בחברה המפתחת מוצרי הייטק מתוחכמים בתחום התקשורת.

"גוללתי לפניו את תולדות היכרותי עם אביו. לאחר מכן ביקשתיו לספר מעט על עצמו. לא רציתי להביכו ועל-כן נמנעתי מלשאול אותו ישירות איך מאביו צמח בן שומר תורה ומצוות. אבל הוא, כאילו קרא את מחשבותיי, התנדב מיוזמתו לספר ולהסביר.

"סיפורו הפתיע אותי לא-פחות מחזותו החיצונית. הוא נולד כשנה לאחר המלחמה ואביו אכן עמד בדיבורו והעלים ממנו את עובדת היותו יהודי. עד שיום אחד, כשכבר היה נער בוגר, נודע לו הדבר.

"זה היה בבואו לביקור קצר בבית סבו וסבתו מצד אמו. הוא היה רעב וביקש מסבתו שתכין לו כריך. 'לחם, אין השבוע', אמרה הסבתא. 'מדוע?', תהה. תחילה היא התחמקה מהסבר אך לבסוף נכנעה לו ואמרה שהשבוע הוא 'חג פסח' ליהודים, ושלמרות שאין להם מצות, המאכל שהיהודים מקפידים לאכול בחג הזה, הם לפחות נמנעים מאכילת לחם, האסורה בחג.

"זה היה, כמובן, שוֹק מוחלט בשבילו. כשחזר לביתו שאל את אביו אם זה נכון שהם יהודים, ואם-כן, איך יכול להיות שהוא אפילו לא ידע על כך. תגובת אביו היתה נרגנת וקצרת-רוח. 'עזוב, זה ממש לא חשוב', אמר וחתם בכך את השיחה.

"והוא אכן שעה לדברי אביו והניח לכל העניין. בשנים הבאות עודדוֹ אביו להתערות בחברה הכללית. כעבור שנים מספר התחתן. הוא אפילו לא טרח לברר אם היא יהודיה אם לאו. למזלו הרב היא אכן היתה בת לעם היהודי. אמנם ממשפחה מתבוללת, אך יהודיה.

"חלפו כמה שנים. יום אחד הוא שומע מרעייתו כי מזה זמן מה היא חוקרת את נושא הדתות וכי הגיעה למסקנה שהיהדות היא דת-האמת. בהמשך הודיעה לו גם כי גמלה בלבה ההחלטה לחזור בהדרגה לשורשיה היהודיים.

"עד שיום אחד באה אל בעלה ובפיה רעיון חדש. 'אם אנחנו באמת רוצים לחיות כיהודים, עלינו לעלות לארץ-ישראל!', אמרה. הוא קיבל את הצעתה וכעבור זמן לא- רב הם עלו ארצה.

"כאן בארץ הוסיפו להתחזק ביהדותם. אט-אט אמצו עוד מצוה ועוד מצוה עד כי החלו לנהל אורח-חיים יהודי מלא.

"הנה כי-כן" – סיים ר' נפתולי את סיפורו המופלא, לצליליה הרועשים של התזמורת – "ברצות ה', נהפכים בנו וכלתו של הפרופסור, שביקש לברוח מיהדותו הכי רחוק שאפשר – ליהודים כשרים ונאמנים".

* * *

כעת הוא נזכר בסיפור הזה. זה סיפור 'טוב', חשב. חוץ מזה, ה'דד-ליין' הנושף בעורפו לא הותיר בידיו אופציות רבות מדי. יהיה עליו לאמת מחדש את הפרטים שבינתיים קצת הטשטשו – ואולי אפילו השתבשו מעט – בזכרונו. בנוסף לכך, חלפה בו המחשבה, יהיה הרבה יותר מוצלח אם ישוחח גם עם בנו של הפרופסור. זה יהפוך את הסיפור להרבה יותר חזק ואותנטי!

הוא חיפש ומצא את מספר הטלפון של ר' נפתולי, וחייג אליו. קול צעיר שענה לו מעבר לקו, הפתיע אותו, והוא שאל בזהירות ובחשש אם יוכל לשוחח עם ר' נפתולי. אחרי הכל, שש שנים חלפו מאז פגש את ר' נפתולי וכבר אז לא היה צעיר במיוחד...

לשמחתו הרבה, התשובה היתה חיובית. קולו של ר' נפתולי החזיר אותו באחת אל החתונה ההיא. אמנם קצת יותר איטי, אבל עדיין ברור וצלול. גם העובדה שר' נפתולי זכר אותו, שמחה את לבו. יחדיו עברו על הפרטים ואז התברר לו שזכרונו טוב משסבר.

"האם יש לך, ר' נפתולי, את מספר הטלפון של בנו של הפרופסור?", שאל לבסוף.

"לא, אין לי אותו", ענה ר' נפתולי בנימת צער, "אבל אני זוכר את מקום מגוריו ועם טיפת מאמץ אני משוכנע שתאתר אותו".

הקול בטלפון נשמע עמוק ונינוח. ה"הלו" היה נימוסי מאוד, בהיגוי הונגרי, מתנגן מעט.
הוא הציג את עצמו בשמו ובעיסוקו, אמר היכן הוא מתגורר, סיפר על היכרותו עם ר' נפתולי ולבסוף שטח את בקשתו.

לבו דילג פעימה. כל מראיין וכל מלקט סיפורים יודע עד כמה הרגע הזה של ההמתנה לתשובה – הרה-גורל. "מצטער, אינני מעוניין להתראיין", יכול להיות משפט שיקצץ את כנפי הסיפור ויטיל מגבלות חמורות על אופי הפרסום שינתן לו. חמור מזה המצב כאשר בן-השיח מחליט מסיבה כלשהי להטיל וטו על עצם פרסום הסיפור. אמירה כמו "אני שומר את קורות חיי לעצמי ואני מבקש ממך לא לפרסם זאת אפילו לא בעילום-שם", היא מכת-מחץ לסיפור כולו...

התשובה של איש ההייטק הבכיר לא היתה חד-משמעית לשום כיוון. "דברים מהסוג הזה אני מעדיף לדבר פנים-אל-פנים", אמר.

לשמע התשובה הוא הקיש בעצבנות על השולחן וחישב את צעדיו הבאים. פחות מ-24 שעות ל'דד-ליין' והנה מונחתת עליו נסיעה לעיר השוכנת במרחק של כשעה וחצי נסיעה מביתו. אבל הוא נאלץ להסכים. היתה לו ברירה אחרת?

"אפשר להיפגש כבר מחר?", שאל, חושש פן הלחץ שהוא משדר יעורר הסתייגות בצד השני. "היכן שנח לך!", מיהר להוסיף את מה שממילא היה מובן, רק כדי להשמע מרוכך יותר.

עוד רגע של שתיקה. "בסדר גמור, אז אולי תבוא למשרד שלי ברמת-גן?", הציע איש ההייטק, "זה הרי קרוב יותר למקום מגוריך".

"מצויין!", קרא בהתלהבות, ולא היה מאושר ממנו.

איש ההייטק מסר לו כתובת מפורטת והם קבעו שעה להיפגש. "כשתבוא למשרדים שלנו, תגיד בקבלה שקבעת פגישה עם הסמנכ"ל", פלט לבסוף.

* * *

חברת 'SZR מערכות' מייצרת שבבים קטנטנים, כמעט בלתי נראים, למערכות מתקדמות של טלפונים רב-קוויים. היא מתפרסת על פני שתי קומות שלמות במגדל משרדים ליד מתחם הבורסה ברמת-גן.

"קבעת פגישה?", שאל אותו פקיד-הקבלה בשעה 9:25 בבוקר. "כן, לעוד חמש דקות עם הסמנכ"ל". הפקיד הקיש על כפתור כלשהו ולחש לפומית זעירה שהיתה מחוברת לאוזניה קבועה על אזנו – "מישהו ממתין לך כאן".

כעבור רגע הוא נראה מתקרב. חזותו היתה בהחלט מפתיעה בהתחשב ברקע ממנו בא. זקנו היה מלא, כיפה שחורה גדולה כיסתה את ראשו והוא לבש חליפה בגון כהה. הוא נראה כאברך חרדי טיפוסי.

"שלום עליכם!", קרא לעברו באותו טון עמוק ומתנגן שכבר הכיר מהטלפון, והם לחצו ידיים.

כעבור שניות מספר הם התיישבו במשרד נאה ומרווח, ומארחו הציע לו כוס קפה ממכונת-קפה שניצבה בפינת החדר. "מאז שאני פה", אמר בעודו לוחץ על כפתור, משחרר זרם קפה מהביל וריחני לתוך כוס קלקר לבנה מחוספסת, "גם המטבח הכללי כאן כשר למהדרין. יש לנו למעלה מ-150 עובדים!", אמר.

"ובכן", אמר לאחר שהניח שתי כוסות קפה על השולחן והתיישב על כסאו, "אתה מוצא עניין בסיפור שלי"...

שעה ארוכה גולל את סיפורו המופלא. לא היו בו שינויים מהותיים מכפי שסיפר ר' נפתולי, ובכל זאת היה בתיאוריו מימד נוסף של רגש ושל אמונה עמוקה.

"אני מודה לקב"ה בכל רגע ורגע על כי הנחה אותי לדרך האמת", אמר בכובד-ראש. "הסיפור שלי אינו מותיר ספק בכך שהקב"ה משגיח על ברואיו בהשגחה אישית ופרטית", הוסיף בעיניים נוצצות. "הרי הסיכויים שיום אחד ארָאה ואנהג כפי שהנני, שילדיי יתחנכו במוסדות-חינוך חרדיים ושבני היחיד ילמד בישיבה – היו כמו הסיכויים ש...", הוא חיפש איך להשלים את המשפט.

- "אז יש לך אפילו בן שלומד בישיבה!", הגיב בהתפעלות.

- "כן", ענה וחיוך של קורת-רוח התפשט על פניו, "בחורצ'יק מבריק!".

הטלפון על שולחנו צלצל. "הנה, רק דיברנו על השגחה-פרטית...", עוד הספיק לזרוק בטרם הצמיד את השפופרת לאוזנו.

בשניות הראשונות הוא התעלם מהשיחה שנשמעה כמו עוד שיחה בין שני אנשים קרובים זה לזה. הוא התרכז בדף שעליו רשם 'נקודות' ממסכת חייו של מארחו, וציין לעצמו עוד אי-אלה פרטים קטנים שעליו להשלים.

אבל בשניות הבאות משהו בדו-שיח הטלפוני, שרק את מחציתו היה יכול לשמוע, עורר את תשומת-לבו.

"אז אתה אומר, אלי, שהתחלת ללמוד 'גירסא' עם חברותא חדשה. נו טוב... אני רק מקווה שזה בגדר של 'מעלין בקודש'!... יופי. אם אנחנו כבר מדברים, אז איך קוראים לו?... אני לא מכיר? תגיד את השם, שלפחות מעכשיו אכיר... אהה. כן. שמואל. שמואל מה? אני מבין... אבא שלו מה? כותב סיפורים? – יפה...".

לבו ניתר בקרבו. בהבזק של שניה נקשרו במוחו כל קצות החוטים למארג אחד שלם, מארג מופלא שרק הקב"ה מסוגל לארוג. הוא הישיר מבט נפעם ומשועשע כאחד אל מארחו, תוהה האם גם הוא כבר קלט את הסיטואציה.

שוב לא נותר בלבו אפילו שמץ של ספק כי זה אכן יהיה הסיפור 'שלו' הפעם.

זהו בהחלט גם הסיפור שלו.

ובאותו הרגע עצמו נצנץ ברעיונו גם השם שיעניק לו.


---

הסיפור לחג הוא מתוך מוסף הסיפורים המיוחד של עיתון 'המבשר', הרואה אור לקראת חג-הספח במהדורה נרחבת במיוחד, עם שבעה חלקים: יומון מורחב בן 20 עמודים; מוסף 'קהילות' מוגדל ובו, בין השאר, שיחות עם גבאיהם של גדולי ישראל המספרים על ליל-הסדר במחיצתם; מוסף סיפורים עם סיפוריהם של מיטב הסופרים החרדיים (חיים גרינבוים, זלמן רודרמן, לאה פריד ועוד); מוסף 'שבועי' מורחב ועשיר במיוחד, הנפתח בשיחה מיוחדת לחג עם הדיין הגאון רבי יהודה סילמן; מוסף-נושא ייחודי – 'מגלות לגאולה' – עם חמש עלילות היסטוריות של יציאה מן המיצר אל המרחב ומגלות לגאולה; מוסף מוגדל 'לבית'; ומוסף הילדים 'נקודות' - מוגדל.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!