זה לא "רק ילדים"

עבודה רבה הייתה ממתינה לנו, הילדים, בבית הכנסת בכל שמחת בר מצווה או קידוש שנערכו אחר התפילה בשבת בבוקר: הזזת הבימה לירכתי בית הכנסת, סידור השולחנות והמפות, איסוף הסידורים והחומשים וסידורם בארון.

מי שעדיין זוכר את בני-ברק שלפני כמה עשורים - "פרלמוטר" אומר לכם משהו?

לשם, אל תוך הבית הקטן שבשכונת זיכרון מאיר, היו זורמות ההזמנות של סירי הטשולנט ומגשי הקוגל עבור כל השמחות שנערכו בשבת בבוקר. בעת קריאת התורה - בכל מזג אוויר - היו מגיעים הילדים עם עגלת תינוקות מזדמנת, ונושאים את הסירים המהבילים אל בית הכנסת.

"הילדים" היו המרכיב העיקרי, שבלעדיו גבאי בית הכנסת ובעלי השמחה לא היו יכולים לקיים את שמחתם ולכבד את אורחיהם. הילדים ארגנו, סידרו, סחבו, ניקו, ערכו.

זיכרון צורב יש לנו מאותם קידושים. שכן, משהיינו מתיישבים ליד השולחן ומצפים למנת הטשולנט, תמיד שמענו את המשפט, שהיה מלווה בדרך-כלל בצעקות רמות: "קודם המבוגרים מקבלים, רק בסוף הילדים".

וכך, היינו יושבים בראש מורכן ליד השולחן ועושים את חשבון הנפש: אנחנו עשינו פה הכל. סידרנו, רצנו, הבאנו, עלינו מוטלת עבודת הניקיון ופינוי הכלים, והם המבוגרים יושבים מדושני עונג, ורק אחרי שימלאו כריסם ויואילו להשאיר משהו - נזכה לטעום.

סיפר לי ידיד שערך שמחת בר-מצווה לבנו באחד האולמות, כי בעת שסגר את התפריט וכמות המוזמנים לאירוע, נשאל על-ידי בעל האולם: "כמה מנות ילדים להכין?"

"מה הפירוש מנות ילדים?" תמה ידידי.

"החברים של החתן הבר מצווה. למה להשקיע עליהם מנה? נעשה שניצלים ופירה עם כלים חד-פעמיים על שני שולחנות בצד", הסביר לו בטבעיות בעל האולם.

אב חתן הבר מצווה סירב בכל תוקף ואף מחה: "בילדים האלו יש נשמה, יש להם רגשות ותחושות בדיוק כמו שלך. הם אנשים, הם מרגישים. ההבדל הוא רק בגיל. אני רוצה שחבריו של בני יישבו כמו כולם, יקבלו את אותן מנות, כי הם, מבחינתי, אורחים שלי ובני אדם לכל דבר".

גם בהצגות ומופעים הנערכים אצלנו, בפרט בימי חגים וחול המועד, ישנה לפעמים תחושה אצל חלק מהמארגנים, כי הצופים הם חפצים או שקי תפוח אדמה. האולם שנשכר מסוגל להכיל עד 500 מקומות ישיבה, אבל "זה ילדים, אז לא נורא. אפשר למכור 1500 כרטיסים". את האנדרלמוסיה המתרחשת במקום, ותחושת האכזבה שניכרת מנפשות הילדים בעיצומה של ההצגה, אינני צריך לתאר בפניכם.

גם אוטובוסים, המכילים 50 מקומות ישיבה, לפתע יכולים להכיל 150 נפש, כשמדובר בילדים, כי "אם זה ילדים, אז לא נורא".

ומדוע הקדשתי את טורי בערב פסח הזה לילדים החמודים? לא קיבלתי תפקיד בכיר ב"מועצה לשלום הילד", וגם לא התחלתי לארגן קייטרינג לאירועי בר-מצווה.

מתקדש ובא עלינו חג הפסח. החלק העיקרי והמרכזי של מצוות החג הוא "והגדת לבנך ביום ההוא" "ולמען תספר באזני בנך" - את עיקר המצווה בחג הזה השיתה עלינו תורתנו הקדושה בסיפור יציאת מצרים ובבניית הדור החדש - ללמד אותם, לספר להם, לחנך אותם, להעביר מסר דרכם, לבנות את הדורות הבאים דרך נפשם.

אם חז"ל ייחסו חשיבות מיוחדת ואחריות עילאית על הילדים; אם חז"ל הבינו שילד זה נשמה, ילד זה כוח, ילד זוהי אחריות, למרות שזה "רק ילדים" - ברור הדבר וחובה עלינו ללמוד לשמור על כבודם, להתייחס אליהם בהתאם.

כי המשך קיומינו כעם תלוי רק בהם.

הטור יופיע ביום שלישי הקרוב ברשת "קו עיתונות דתית"

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!