כוס של אליהו

איתרע מזלו של ישי, ומצוקת הגיור (במצוקת הדיור, יתכבד לטפל עמיתו הצעיר), באה לו באופן בלתי צפוי. גם מבית, ולא רק מחוץ. כבר מראשית הדרך, סירב הגרש"מ עמאר לעסוק בסוגיית הגיור ועשה זאת, רק עקב בקשתו המפורשת של מרן הגר"ע יוסף כפי שדווח באכסניה זו.

אחרי שלבקשתו של כ"ק האדמו"ר מבעלזא, הוציא תחת ידו את המכתב שנשלח לחנן 10, גמר הגרש"מ עמאר אומר, שלא להוסיף ולהתערב בעניין. גם "השטן שריקד", כפי שהגדיר זאת ביום שישי האחרון ח"כ אורי מקלב, לא סייע. היה מי שבחר לנהל בתקשורת החילונית, מתקפה חזיתית נגד הראשל"צ, שהוגדר כ'אחד מרבני צוהר'. התגובה הייתה מיידית, ניתוק כל מגע בסוגיית הגיור.

אלא שאז, החל מסע הלחצים מכל הכיוונים. בין היתר, הרב יצחק גולדקנופף מזכיר ועדת השבת - וכמעט גם הגיור - ניסה לשכנע ללא הועיל. מאוחר יותר, פגש ח"כ פרוש בהגרש"מ עמאר, והפציר בו: "תיפגש לפחות עם הגר"י זילברשטיין". הגרש"מ נעתר, והפגישה יצאה לדרך בצהרי יום ראשון.
ללשכת הראשל"צ הגיעו, הגר"י זילברשטיין, הגר"י אפרתי, מלוויהם, והרב אברהם רובינשטיין. "סיפרתי למורי-חמי על מידת הענווה שלך", אמר הגר"י זילברשטיין להגרש"מ עמאר: "אמרתי לו, שלא רק אצל האשכנזים, אפילו בבית הכנסת של המרוקאים, היית בורח מלשבת במזרח". ומדובר בעדות מקרוב של השכן לשעבר מרמת אלחנן.

הראשל"צ שמע וכמנהג העדה שאל: "במה נכבד אתכם לשתות?". הגר"י זילברשטיין חייך: "באנו לשתות מיינה של תורה", הוא אמר להגרש"מ עמאר, שביקש מכל הנוכחים, ברגישות ובנחישות, לצאת מהחדר. במקום נותרו רק הוא, הגר"י זילברשטיין והגר"י אפרתי, שבמשך שעה ארוכה, דנו בפתרון הסוגיה.

מאוחר יותר, כששהו ח"כי ומועמד דגל: גפני, מקלב וכרמל, בצוותא עם הגר"י אפרתי במעונו של פוסק הדור, העלה נאמן הבית את הגרש"מ עמאר על הקו, ושאל, בשמו של הרב'ה, האם הראשל"צ יכול להבטיח, שיעביר במועצת הרבנות הראשית על פי ראות עיניו, את ההחלטה על מינויים של שני הדיינים הנלווים, שנוכחותם בדיון לצד הרב העירוני המגייר, תהיה מחייבת, כפי שסוכם בפגישה עימו: "רב'ה, הראשון-לציון אומר שבדרך כלל בסייעתא דשמיא, הוא הצליח להעביר עד היום במועצה, כל מה שצריך", אמר איש השיחה, ומרן הגרי"ש העניק את ברכתו. שלוש שעות אחר כך, הפכה ההסכמה העקרונית למו"מ קדחתני מול גדעון סער. בתווך ריקד מצד לצד ח"כ זאב אלקין, שהיה בסוד המגעים, למן הרגע הראשון. בלשכתו של נתניהו, לא הופתעו למשמע ההצעה מפי נציגי יהדות התורה. שם, למדו על כך עוד לפני כן, ישירות מלשכת הגרש"מ עמאר.

ובתוך כל המהומה הזאת, תגובתו של ישי למתרחש, פשוטה וברורה. יש שיאמרו, פשוטה מידי: "בנושא הגיור, רבותינו הם שיחליטו. כמו שאני מכבד את החלטות גדולי ישראל שחברי-הכנסת של יהדות התורה נשמעים להם, כך ציפיתי שיכבדו גם אותנו, כשאנו נשמעים לדעת רבותינו". ובכל זאת, הוספנו והקשינו, יכולתם להמתין לחתימה מקבילה של יהדות התורה ובכך לפתור את הבעיה. "חיכינו וחיכינו", משיב ישי. "הם התעכבו וגרמו לעצמם לאיבוד משרד הרווחה. מה ציפו שם, שגם אנחנו נוותר מדעת על תיקים שהשגנו? האם הם היו עושים זאת בשבילנו במקרה הפוך?".

מיהו אינו יהודי

ההישגים הקואליציוניים, אינם מוטלים בספק. מיניסטריאלית ותקציבית, כאחד. ובכל זאת, קשים חייו של היו"ר הספרדי. גם אחרי שיצא מהמו"מ, כשתחת ידיו הישגים המזכירים את תקופת תור הזהב של דרעי, הוא נאלץ לעמוד תחת מתקפה, מבית ומחוץ.

מכיוונה של התנועה האשכנזית, שהלכה עימו יד ביד לאורך ניהול המו"מ בסוגיית תקציב הישיבות, נשמעו טענות קשות. "אלי ישי הפקיר אותנו על סף הכניסה לממשלה", האשימו שם, כאילו ש"ס מהווה תעודת ביטוח לתנועה האשכנזית המפוצלת. מבין הח"כים היו שהסבירו, כי אם ש"ס לא הייתה נופלת לזרועות הליכוד, הייתה מושגת פשרה ראויה יותר בסוגיית הגיור, והליכודניקים היו נאותים להעניק נתח גדול יותר בתקציב הישיבות, דוגמת תיקצוב בני חו"ל, שלא נכלל בהסכם הקואליציוני עם ש"ס.

אם בכל הנוגע לתקציב הישיבות מדובר בדקדוקי עניות, בבחינת הניחו הש"סניקים לעמיתיהם אשכנזים מקום להתגדר בו, הרי שבכל האמור לסוגיית הגיור, יש דברים בגו. ביום שישי שלפני חתימת ההסכם הקואליציוני בין ש"ס לליכוד, הצטרף לרכב השרד של ישי, אחד מבאי ביתו של מרן הגרי"ש אלישיב. "אל תאמין למה שאומרים לך", הוא אמר ליו"ר שהאזין בקשב, גם אם לא אהב את ששמע: "הסיכום עם ישראל ביתנו לא יעבור. הרב'ה לא ייתן לזה גושפנקא".

ובכל זאת, אלי ישי חתם על ההסכם. הלכה למעשה, הוא נתן אור ירוק להבנות שהושגו בין ישראל ביתנו לליכוד, וכללו את הסעיפים המאפשרים לרבני הערים לגייר, מבלי שניתן לערער אחר קביעתם. כשנתבררה דעתו של מרן הגרי"ש, נכנסה המערכת לתזזית. ביהדות התורה, היה מי שהפנה את האצבע המאשימה לכיוון הקל ביותר, זה הספרדי כמובן. לא בתוככי הבית, אלא בתנועה המקבילה.

מדוע עשית זאת, אנו שואלים ואלי ישי מגלה מורת רוח גלויה. מגביה את קולו. אינו מבין מדוע מה שנכון ליהדות התורה, פסול כשמדובר בש"ס. הכיצד מי שמתפאר בכך שוועדת רבנים מיוחדת היא שדנה בסוגיה, משחרר את הרסן ואינו מקבל תזה זהה, כשמדובר בהתנהלות דומה, של מפלגה שונה: "הנושא הונח לפתחו של מרן הגר"ע יוסף. הגר"ש עמאר הוא שישב על המדוכה. בנושאים ההלכתיים, קיבלנו את מה שהורו לנו רבותינו. נקודה".

הוא מעדיף שלא להיכנס לעובי הקורה. להותיר זאת במגרש הרבני. אבל את החשבון הפנימי יש לערוך, עם שיתוף הפעולה של ישי או בלעדיו. "הרי לא ישי, אלא ליצמן, גפני ומקלב ראו ושתקו", מסנגר מי שמסנגר, ודווקא מכיוונה של דגל התורה.

העובדות מדברות בעד עצמן: לפני שחתם על ההסכם מול הליכוד, נכנס ישי לחדר שבו ישבו נציגי יהדות התורה והעביר את המסמך לעיונם. שעתיים נמשכו הוויכוחים, כאשר אחדים מבין הח"כים סברו, כי בסוגיות התקציביות ניתן להשיג יותר וביקשו מישי שלא לחתום. זה האחרון התלבט לרגע, אך מזכיר מועצת החכמים הרב רפאל פנחסי, איבד את סבלנותו: "אם תחכה לאשכנזים, הם ימשכו אותך לנצח", הוא אמר לו ויצא עמו מהחדר. אף לא מילה, נשמעה בסוגיית הגיור. איש מהחברים האשכנזים לא מצא לנכון להסביר כי על זה, יקום ויפול דבר.

ויתורים כואבים

ולמרות הכל, לויתורים כואבים הוא מוכן ומזומן. לא במישור המדיני, שם הוא נחוש כ'סלע קיומנו', אלא בזה הפוליטי, מול יהדות התורה. כשאלי ישי מדבר על ויתורים מיניסטריאליים, זה נשמע, להבדיל, כמו בשאר אסאד שמדבר על ויתורים טריטוריאליים – משהו כמו ויתור על שחייה במימי הכינרת והסתפקות בשכשוך רגליים - כאילו שכח כאן מישהו, שש"ס, היא זו שהשתלטה על כל עמדות המפתח.

"אני מוכן לבוא לקראת יהדות התורה. חשוב לי שהם יהיו בפנים", אומר היו"ר. קטני אמונה יתלו זאת בוויה דלורוזה שעברה התנועה במשך הקדנציה האחרונה, כאשר הח"כ הלוחמני גפני ואיש 'ספירת ביתר' ליצמן, הלמו בכל הכוח, בסיוע העיתונים המפלגתיים, באנשי התנועה הקדושה.
בש"ס רואים זאת אחרת. מה שלא הרג אותם, חיסן אותם. "הם יכולים לדפוק לנו על הראש. אחרי מה שעברנו, דבר לא ישבור אותנו", אומרים הש"סניקים. ובכל זאת, אלי ישי מבהיר שיעשה הכל כדי לצרף את יהדות התורה. הכל כולל ויתורים, או במילים מפורשות יותר, סגנות שר החינוך.

ישי מציג זאת כוויתור, אך מבחינתה של יהדות התורה זהו מחיר רף מינימלי ופחות מכך. מצוקת הדיור – כפי שהתבטא אחד מח"כי יהדות התורה – נוגעת בראש ובראשונה למגזר האשכנזי, שם ההורים מתחייבים על דירות לילדיהם וכורעים תחת הנטל. והנה, כשביקשו מאריאל אטיאס שיסכים להעניק לפרוש את האחריות על המינהל, אמר 'הבנאי אריאל': "אם פרוש רוצה לשמש כיועץ-על, ברוך הבא. אך אם הוא רוצה להיות גורם בעל סמכות במשרד, לא אאפשר זאת בשום פנים ואופן".
ישי על הסוס. זכה בגדול. אבל הוא רוצה את יהדות התורה בפנים. רוצה, וגם פועל למען המטרה במלוא הקיטור. בבוקר יום שלישי, הוא הכניס את פרוש – המיועד לתפקיד סגן שר החינוך – למעונו של מרן הגר"ע יוסף, שהעניק לו את ברכת הדרך. אלי ישי עצמו, נפגש עם בנימין נתניהו וגדעון סער, הניע את המהלכים מול דודו רותם, על מנת שהצדדים כולם יקבלו על עצמם את השינויים שיצאו מרחוב חנן. וכל כך למה? "בלעדיהם, איווט חזק מאיתנו", הוא מסביר. לא בטוח שמדובר בתשובה מלאה. כך או כך, הנה מה טוב ומה נעים ש'איווט האיום' שוב בסביבה. לאחר הבחירות, כמו לפניהן.

לא את כל שעולה במחשבתו, הוא יכול להוציא מפיו, ולא את כל היוצא מפיו, ניתן להעלות על הכתב. הרע מכל עוד לפנינו. מי שסבור שההסכמים הקואליציוניים, הינם סוף פסוק. אות לפדיון נפשנו בישיבות ובקצבאות, אינו אלא מטעה, ואם תמים הוא, רק טועה.

צה"ל נזקק לחידוש מלאי התחמושת בעלות של מיליארדים, אך תקציב הביטחון מקוצץ. ביבי שובר את הראש, ואחרי שחתם על העברת סכומי עתק ליעדים שדרשה העבודה, לא נותר לו אלא לדפוק את הראש בקיר הבטון, העונה לשם עופר עיני.

עבור הציבור החרדי, כניסת העבודה לקואליציה, היא בשורה טובה. לא לחינם התקשר מרן הגר"ע לפואד, שמצידו החזיר לנשיא מועצת החכמים צלצול, השבוע. החשבון פשוט: עצם העובדה, שאת הכספת פרצו אנשי העבודה, אינה מאפשרת לתקשורת להפוך את החרדים לשודדי הקופה.

ברק, פואד, שמחון ובעיקר עיני, עשו לנו את העבודה. אבל ללא נוכחות חזקה בממשלה, ספק אם נצליח לשמר את ההישג, לגרום לכך שנתניהו יותיר את דלת הכספת פתוחה. נכון, ביבי משדר אמינות. משתדל לעמוד בכל אשר הבטיח. אבל עד עתה טרם הגיע למבחן האמיתי. "הצונאמי הכלכלי עוד לפנינו", מעריך ישי. "המצב בשנה הקרובה רק ילך וייעשה גרוע יותר. אני לא נח על זרי הדפנה, אלא מודאג וחושש ממה שיהיה. הייתה לנו סייעתא דשמיא, אבל אנו זקוקים לה הרבה יותר, בהמשך הדרך".

720 מיליוני שקלים בלבד, הוכנסו לבסיס התקציב. שאלנו את ליצמן אך בשבוע שעבר, האם לא היה מן הראוי לדרוש, כי הסכום כולו ייכלל בבסיס. "לא צריך לחטוף הכל. צריך להתנהג בחוכמה", אמר יענק'ל. לשמוע מפיו של ליצמן ולא להאמין. המסר זהה. איש איש וסגנונו. חיים קלים, לא הולכים להיות לנו. הסכמים שכאלה בזמנים שכאלו, נועדו להפרה. המלחמה על שימורם, כבר החלה.

עוזר חרד"לים

ביקש אליהו לישב בשלווה, קפץ עליו רוגזה של הכיפה הסרוגה. לפני הבחירות, תוארה באכסניה זו, סדרת המפגשים החשאיים בין יו"ר ש"ס, לבכירי החרד"לים, שלא מצאו את מקומם בבית היהודי הפשרני, כמו גם באיחוד הלאומי החצי-חילוני.

"אחי ורעי היקרים מיישבי הארץ ובניה", פנה אלי ישי במודעות שפורסמו לציבור החר"דלי, בהם הציג עצמו יו"ר התנועה החרדי, כעוזר חרד"לים: "בכדי להצליח ולתת תנופה בעשייה למען החינוך הציוני-תורני, קיימתי לאחרונה פגישה עם מנהלים בת"ת של אותו ציבור 'חרדי דתי לאומי' ושמחתי לשמוע על ההתפתחות העצומה בשדה החינוך התורני.. עשרות אחוזים בשנה מצטרפים לתלמודי התורה הציונים ב"ה", ובצד ההכרה, הייתה הבעת כאב כלכלית: "אך בכאב שמעתי על הקשיים הכספיים והצרכים הרבים אשר ציבור ההורים, נאלץ להשלים מכיסו הפרטי העומד על מאות שקלים בחודש דבר שאינו נדרש משום ציבור במדינת ישראל". מנהלי הכוללים לא היו מנסחים מנשר נרגש יותר.

לאמפתיה נלוותה הבטחה ברורה: "בכדי להקל על ציבור יקר זה החלטנו להקים רשת חינוך עצמאית למען תלמודי התורה התורניים ציוניים, לדרוש זאת במסגרת ההסכמים הקואליציוניים הקרבים ולהעביר זאת בחוק (כדוגמת רשת מעיין החינוך התורני) וזאת ללא שום התנייה".
והנה, ההסכם הקואליציוני נחתם. הישגים בו לרוב, לישיבות כמו גם לקצבאות, ואף לא מילה על הרשת העצמאית המובטחת, כביכול עורך ההסכם הקואליציוני, הינו עורך שבועון שגזר על עצמו שתיקה בענייני החינוך העצמאי.

שמעו זאת אותם גורמים שהתגייסו לסייע למערכת הבחירות והחליטו להבעיר את השטח. אלא שכאן נכונה להם אכזבה כאשר כמה אישים ציוניים מיליטנטיים מהמעלה הראשונה הבהירו, כי לא זו העת לתבוע את מימוש ההבטחות: "יש להם גם את השיכון וגם את הפנים, מלחמה איתם זו התאבדות", הסביר גורם ידוע, ברוך אירועים, ורב מעללים, שבדרך כלל שובר את הכלים. חברונער, ולא במובן הישיבתי של המונח.

מי שנזעק לסייע, לדברי הגורמים שגמרו אומר לתבוע את מימוש ההבטחה, הינו לא אחר מאשר עו"ד אמנון דה-הרטוך, שנרתם למלאכת הקודש, כמיטב המסורת. ישבנו עם ישי, והצגנו כל זאת בפניו. הבטחות צריך לקיים, גם למיזרוחניקים, אמרנו לו, וקיבלנו תשובה ברורה: "יש לי מחוייבות אמיתית אליהם. לא שכחתי אותם והם קרובים לליבי".

קרוב ללב, אולי. לכיס, לא ממש. ישי לא מוכן להניח על ראשו כיפה סרוגה, גם אם גדולה ובצבע שחור, ומבהיר כי הדרך עוד ארוכה. האם זה משום שבסופו של דבר הציבור החר"דלי לא סיפק את הסחורה בקלפי, אנו שואלים. ישי משיב בשלילה מוחלטת. הוא מבטיח לסייע ולדאוג להקמת הרשת, אך מבהיר כי המצב הכלכלי הקשה, לא איפשר להם להכניס גם סעיף שכזה להסכם הקואליציוני.

בהמשך הדרך, יש על מה לדבר. קשריו המיוחדים עם גדעון סער, שנשמרים עוד מתקופת היותו מזכיר הממשלה בשלהי ממשלת נתניהו, לא יזיקו. לא שלנהרי, הם עזרו יותר מידי, אלא ששם הייתה זו בעיקר רברבנותו של השר החרדי המיועד, שהאפילה על ידידותו של יו"ר מפלגתו.

לא מהמר. מנהיג

ציפי לבני כבר הייתה שם, עמדה על ההר, ראתה את הארץ המובטחת ואליה לא באה. לכל אורך מערכת הבחירות, האשימה הגברת את ישי. סיפרה שסגר דיל עם ביבי. שלא נתן לה צ'אנס לרגע והונה אותה בעת ניהול המו"מ: אמר לה שיש עם מי לדבר ובסופו של יום, הותיר אותה בחוץ, לא רלוונטית, כמו הגמלאי גדעון רייכר.

הקשר הפוליטי בין השניים, ידע עליות ומורדות. בניגוד לרושם שהתקבל, העליות היו רבות יותר. זרות מעולם לא הייתה כאן. נכון, לבני לא השכילה ליצור מערכת יחסים קרובה, כמו זו שיצר ביבי ושימשה אותו ביום פקודה, אבל בעיות תקשורת מעולם לא היו בין השניים.

אומרים ש'הלך לו קלף'. שההימור הצליח. מסתבר, כי לא כך הם פני הדברים. ז'יטונים לא היו כאן, אלא אסימון, שנפל לישי, תוך כדי פגישה עם לבני. הוא זומן לביתה ברמת החיל בתל-אביב. הגיע, ושאל שאלה אחת פשוטה: הרי אורך החיים הממוצע של ממשלה – אמר אלי למיועדת - הוא לכל היותר שלוש שנים, אולמרט הצליח אך בקושי לשרוד את מושב הכנסת האחרון, למה שתצליחי להוביל ממשלה יציבה אחרי שהכנסת מסיימת שלוש שנים?".

וכאן, בדיוק בנקודה זו, שגתה לבני קשות. במקום לשמור את הקלפים צמוד, להסביר עד כמה תתאמץ לשמור על יציבות ממשלתה, היא שלפה את הג'וקר, בטיימינג הכי לא נכון: "אולי אצליח ואולי לא", היא אמרה בחוסר טקט משווע והוסיפה: "אם אחזור מארה"ב ואראה שהקואליציה מתפוררת, אתפטר מיד. לא אכנע". ישי יצא מביתה, קלט שהוא עומד להפוך לכלי שרת לתקופה מוגבלת, ורץ לקיסריה, לסגור עם ביבי.

אם כך הם פני הדברים, הימור לא היה כאן, אלא קריאת מפה מדויקת ונכוחה. ישי ידע בדיוק לאן הוא צועד ועשה זאת, רק משום שלא הייתה לו כל אלטרנטיבה אחרת. הוא עלה על הרכבת היחידה שפתחה לו את שעריה ברציף. בסופו של יום, זוהי גם הרכבת היחידה שהגיעה לתחנה. על אף שברירה אחרת לא הייתה לו, המזל שיחק לו עם עלייתו של ביבי. שיחק ובגדול.

כעת הוא עולה על רכבת מהירה. המהירות, עשויה להוביל מהר יותר אל היעד המבוקש, אך בה במידה, עלולה לגרום לתוצאות קטלניות, במקרה של תאונת דרכים. למרות המצב הכלכלי והתחזית הקשה, נקודת הפתיחה המעולה, יוצרת תקוות גדולות. הציפיות בשמיים. תירוצים, לא יתקבלו.
אי אפשר להתעלם מהמציאות החדשה שבה אלי ישי, אומנם מנהיג סיעה פחותה במנדט, אך כפולה בכוח: הפנים בידיו, השיכון בידי עמיתו הצעיר, מרגי בן טיפוחיו, באר-שבעי בעל יכולות מוכחות, מכהן כשר הדתות - מה שלא ימנע ממנו להמשיך למנכ"ל את התנועה, ולו כדי שלא להסתבך בשאלת זהות המחליף. לעניין זה, מה שהתאים למזכ"ל העבודה כבל, ששימש במקביל כשר וכמזכ"ל, יכול להתאים גם למנכ"ל ש"ס. מזכ"ל העבודה, אומנם שימש בשעתו כשר ללא תיק, בעוד שלמרגי יש 'משרד מתויק', אך גם על זה ניתן להתגבר, אם נאמין לדברי הטוענים, כי לשר הדתות הנכנס לא נותר אלא לרכוש מספריים ולגזור סרטים. כהן זרע בדמעה, מרגי יקצור ברינה.

גם הרכבת החדשה לא תגיע לרציף האחרון. עניין של סטטיסטיקה שנכונה לכל ראש ממשלה, ולנתניהו שבעתיים. "בערך שלוש שנים", קוצב ישי את ימי הממשלה החדשה. אין מה לומר. אופטימי.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!