בדרך אל המציאות

אותי לימדו איך זה צריך להיות. אתם מבינים, אני מכירה את המקור. ההוא, המזוקק. זה שבאמת מעניין.

מסתבר שהדרך מהקורס אל המציאות רצופה מהמורות.


הן בכל מקום. בתחנת האוטובוס, עם הקפה של הבוקר, מול הפרצוף כשתקועים בפקק, ובהבהובים מטרידים ברשת. הפרסומות רודפות אחרינו - מנסות לצוד את תשומת הלב. אנחנו בכלל לא מסתכלים לכיוון. לכאורה. מה להן ולנו.

הן מכתיבות לנו את הרצונות, בלי שנרגיש. בוחרות בשבילנו דברים כמו המעדן במקרר בחנות המכולת, וגם דברים כמו מכונית באולם תצוגה. הן מדברות לנו מתוך הפה, כשאנחנו מספרים על למה קנינו מה ואיפה. עוזרות לנו לעצב את האישיות שאנחנו מקווים להיות, מקיפות אותנו בכל מוצרי התמיכה הנדרשים.

עד שלא נדבקים בזה, בכלל לא מבינים.

כשאתה בפנים, אתה נשאב אל תוך זן האנשים המשונה ההוא, שנצמד באובססיביות לחלון בכל נסיעה, רק כדי לא לפספס שום כתובת חדשה על הקיר. הופך לטיפוס שמסתכל מיד אל הצד השמאלי במודעה, מעדיף לראות קודם של מי הטרגדיה הפרסומית הזו, עוד לפני שאתה אוחז שזו אכן טרגדיה.

בוגרי ACC, או סתם יצורים שהבערה הזו תפסה אותם בדש הבגד, והם לא רוצים או לא יכולים להשתחרר ממנה. האנשים שכותבים לנו את המחשבות שהחלטנו לחשוב כשעשינו את הקניה הגדולה של מכונת הכביסה.

בתמימותן המעושה הן בוהות בנו מכל מקום, מודעות העיתון, שלטי החוצות, הבאנרים, הסטיקרים ושות'. בחיוך צופן סוד הן מספרות את הסיפור שלנו, קהל היעד. אם מסתכלים עמוק בתוך הפיקסלים מצליחים לראות את זה. את החיים שלנו משתקפים משם. את ההרגלים של היום-יום. את הרצונות, החלומות הלא-מוגשמים.

את הכל.

הדרך בה אנחנו מתעוררים בבוקר ואיך שאנחנו שותים את הקפה שלנו. את המכונית בה אנחנו נוסעים והבגדים בהם הלבשנו את הילדים שלנו.

הקונספט מסתדר לו שם יופי, מתמקם בקלות ממש באמצע, מוחצן.

כל זה רגע לפני שתקציבים וגחמות יבלעו את הגאונות הזו. רגע לפני שיתחילו לכתוב לנו במודעה בדיוק את מה שאנחנו רואים פלוס הסבר בשורות הקטנות.

שניה לפני שתתמסמס השאיפה לתפוס בקצה החוט שאף אחד אחר עוד לא נגע בו, ובמקומה יתנחלו שאיפות אחרות.

רגע לפני שאנחנו, קהל היעד, נזלזל בפרסום במקום להעריך את חכמת החיים שבו.

שאמורה להיות בו.

חני וייזר היא בוגרת ACC

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!