מה יפו פעמייך – בת נדיב...

באנו לשם כולנו. מירושלים ומבני ברק, מחיפה ומאשדוד, מקרית ספר ומביתר, מבית שמש ומרחובות, מן הצפון ומן הדרום - מכל קצוות הארץ ואף ממדינות הים התקבצנו ובאנו. הכל מעלין לירושלים..

<


כבר ימים מספר קודם העליה לירושלים, פעמו בליבותינו פעימות של התרגשות ומתיחות נעימה שררה בנפשנו, ההומה בציפיה – המצפה בהמיה..

בלב כבר עולות תמונות, החוויות הצרובות בזיכרון עולות בחיותן. זיכרון בני הישיבה, הוא בעצם זכרון צורת בנינך האישי.

שמא נפגוש את פלוני אשר עורר אצלינו לראשונה את הרצון העז להיטיב ולעזור – אחר שלראשונה ראינו מי שבטהרת נפשו מיטיב לנצרך בצנעה ובהשקט, בשמחתו העולצת ובזריזותו הבזוקה שעשה את מעשהו - הבעיר בנו את שלהבת אהבת חסד לעולם. שמא נפגוש באלמוני אשר פתח בפנינו שערי סברא ישרה, בהגיונו החד ובחוש הביקורת המדוייק שלו. אולי אראה גם את פלמוני אשר ביראתו המופלגת ובדקדוק המצוות שלו נתן לנו לעמוד מאלינו על קטנות השגותנו. שמא נלחץ ידו של מי שעורר בנו את התשוקה העזה לקרבת אלוקים, לכבוש עוונותינו, בעומדנו לידו בתפילותיו, בבכיותיו, בהתחטאו לפני אביו.. שמא ...

אין זו התרגשות גרידא, המתעוררת כדרך העולם קודם שנערך מפגש חברים אשר לא ראו זה את זה זמן כלשהו. יש כאן משהו מעבר לזה. משהו עמוק יותר.

זר, יבין זאת כך. בכל ישיבה קיים מארג של השפעה - איש על רעהו. כך נבנה קשר. אך בישיבת חברון, מטבע היותה מאפשרת בנין עצמאי שנבנה בחבורת הבחורים לבין עצמם הקשר מתעצם שבעתיים. שהרי אין נושא שלא נידון ומנותח בקפידה מצורף ומזוקק שוב ושוב כשתרומת כל אחד מן החבורה - אשר תורם לנידון כפי ענינו, מזגו ותכונות נפשו המיוחדות – מודגשת ומורגשת. אין נושא שנגמר בשיעור או בשיחה ששומעים. תמיד דנים. בכל נושא מתגלים פנים רבות ומגוונות. גם הפנים הציניות או ההומוריסטיות, גם הפנים של העמקנות והרובדים הנסתרים, גם הפנים של ההקשרים הבלתי צפויים... . זה היופי של הישיבה. זהו סוד קסמה. אין היא נותנת לך מאומה – כי אם את "עצמך", אין היא מגלה לך יותר מאשר את צפונות נפשך – אתה, אין היא באה לזעוק, אלא משמיעה באוזנך את הדי זעקותיך שלך...

אנו, בני הישיבה המופלאה הזו, אשר יצרנו את עצמנו בחבורה, אנו אשר לבני בנין נפשנו נלבנו בכבשונותיהם של חברנו, אשר בכור הגיונם נצרפו הגיגנו ועל מזבח רעותם הקטרנו את צרות עינינו ועקמומיות מידותנו עד שהשתנו לבלי הכר. אנו, שבים ונפגשים...

וכך אתה מוצא את עצמך בדרך להתוועד שוב עם הוועד שהיה כל עולמך ואתה היית כל עולמו, הוועד שבנה את עולמך ואתה בנית את עולמו, לפגוש שוב את הקופה - אשר הקומוניסטים קראו לה : "תן כפי יכולתך – וקבל כפי צרכך" – לה נתת את כולך וקיבלת ממנה את עצמך...

עוד לא תמו כל פלאיה

המונים באים ושוטפים את מבואות האולמות. המונים של יחידים. כולם נשאבו לכאן משטף החיים הזורם, השוטף, הסוחף כל כך.. . איש איש מדרכו, מנוה תלאותיו, מביתו אשר בנה, מחייו אשר סלל , בזיעת אפו בכוחותיו, באופיו, בחברוניותו ...

אתה מחפש את הוועד שלך. אתה מזהה גם אחרים. בליבך אתה מהרהר עליהם : הו, כמה בגרו . והנה, בזה אחר זה אתה פוגש בהם, הם נגלים לעיניך אחד ועוד אחד וליבך רוחב. אתה נופל על צווארם בשמחה ורואה איך השנים לא הכהו כלום. לא חשוב מה תפקידך או מעשיך בימים שעברו – אתה חוזר באחת לישיבה. לא כבעל בעמיו אלא כבן הישיבה ממש. כולם כך. ממש כמו אז, עם העליצות הצעירה, עם חדוות הנעורים – חדוות היצירה החברונאית שכה אהבת. אתה שב וטובל במעין הדעת הטהור כל כך, השפוי כל כך, היציב כל כך, האמיתי כל כך, שכה חסר לך בתהלוכות החיים, בחיי היום יום הסיזיפים והשוחקים..

ובליבך מתגנבת מחשבה זכה : הן מקומו של ההדר הנהדר הזה, הוא דווקא בחיי המעשה, דווקא שם בחיי היום יום בהתמודדות עם העולם מחוץ, שלא זכה עדיין לספוג את ערכי התורה בטהרתה, העולם שנחנק מחוסר החמצן אשר היה כל כך בשפע בישיבה..

מי יתנני ירחי קדם

ואז, זה מגיע במלא עוצמתו. איזה געגוע שוטף את כולך. את כל חדרי הנפש ממש – עד האחרון שבהם..

געגוע לא רק לחיי הישיבה התוססים, לא רק לעצמאות ההנהגה והמחשבה, לא רק לשנים של שטייגען בלי טרדות, לא רק לאפיזודות הקטנות שהיו אז בעיניך חלק מהחיים, לא רק לשיעורים לוועדים ולשיחות, לא רק לחברים ידידי נפשך אשר היו לך שותפים מלאים בחייך, לא רק לשיחות החברים מלאות החן והמקוריות – העמוקות והפוריות, לא רק לעצות המחכימות שגובשו לפני פרק "האיש מקדש", לא רק להשקפה הבזה והמתנשאת על הרחוב וגרורות הטומאה שלו, לא רק להערצה בלי גבול לכל תלמיד חכם אמיתי באשר הוא, לא רק לאידיאל הנשגב השורר בישיבה של שבתי בבית ה' כ ל ימי חיי, לא רק לכבוד הנרחש כלפי כל אדם וכ"ש יהודי באשר הוא, לא רק לאפשרויות הטיפוח של כל כוחות הנפש – פיתוחם ותיקונם המתמיד, לא רק לימי חגה של הישיבה – חגי ישראל, לא רק לשירת האדירים של שמחת תורה או של ליל שבועות בשתים לפנות בוקר, לא רק ל- "ויאתיו", ל – "מכלכל חיים", או ל – "מלך רחמן", לא רק לכל אלו ולעוד הרבה אחרים. כל אלו הם פרטים. אתה – מתגעגע למכלול. לכל צורת החיים היפה והמרוממת, הרוחנית, השמחה מלאת האושר והסיפוק.

אין זה סוד. לא כולם חוו את הישיבה באותה צורה. לא לכולם יש את אותם זכרונות. יש ואפי' שנים למדו באותו הזמן בישיבה ומתארים באופן שונה לחלוטין את חווית הישיבה. אבל לכולם געגועים, כולם בסופו של דבר ינקו מאותו המקור, אשר העניק לכל אחד את התובנות היקרות והבהירות כבדולח הנותנות את ההעצמה האישית והכוח הנפשי להיות "קטרים" { כמו שהיטיב להגדיר בנאומו המשובח - הגרב"מ אזרחי שליט"א.} לעצמיותם, למשפחתם ולסביבתם ולמשוך קרונותיהם אל מסלול החיים.

אם תימצי לומר, זהו הצד השווה שבחברונאים. הם שונים לגמרי זה מזה ועם זאת, דומים כל כך. הם פשוט התחנכו לחיות את עצמם, להוציא את כוחות נפשם היחודיים אל הפועל. לדלות רק מתוך עומק נפשם את אוצרות כוחות החיים. זה מאפיין את רובם ככולם. העצמאות האינדיווידואלית בחייהם.

מה היה לנו שם

האמת, הטקס עצמו כטקס עם כל ההשקעה האדירה שניכרה היטב מכל פינה, עם המתנות יקרות הערך, האוכל המשובח, הלוגיסטיקה המדוייקת ואנינות הטעם המוקפדת, לטעמי איבד קצת מזוהרו ועוצמתו בהתנהלות הנאומית שלו. ואכמ"ל. אבל בשורה התחתונה אם זו הביקורת היחידה שהצליחו להפיק מאלפי חברונאים משוייפים ומנוסים הרי שאין לך תעודת כבוד והצלחה גדולה מזו. זה היה ניכר היטב בהוראות הקבע...
המעמד בהחלט היה מוצלח, מרגש, נכבד ומרשים. בהחלט עמד בציפיות ואף עבר אותם.

יש בנו אהבה

לסיום, מילה לכל מי שיש בליבו על בני ישיבת חברון. שחושב שיש בהם התנשאות וכד'.

מי שקרא את הדברים הפשוטים לעיל מבין היטב, שאין כאן ח"ו גאווה חלולה ומטופשת, אשר אין שנוא ממנה על כל מבקש חכמה ובר דעת. אין כאן גילויים של שאיפות אימפריאליסטיות שאין בינם לבין הגדלת כבוד שמים ולא כלום. אין כאן אפי' הצהרה כלשהי בדבר צדקתה המוחלטת של דרך זו או אחרת בעבודת ה', או שאחרים טועים או פחותים מאיתנו.

יש כאן קיבוץ של רעים ואוהבים אשר שמחים שזכו יחד לאור באור פני מלך. יש כאן גילוי יפה של דורות שלמים הצועדים יחד בדרך אשר תפארת לה מאלוקים ואדם, יש כאן גילוי של אהבה- ולא של גאווה. יש כאן את קיום "ואהבת את ה' אלוקיך" – שיהיה שם שמים מתקדש על ידך. כשרואים ואומרים : 'ראו פלוני שלמד תורה - כמה נאים מעשיו, כמה מתוקנים דרכיו'.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!