מה מטריד את השיכור?

כאב ראש לא קטן מסתובב במסדרונות משטרת ישראל בשנים האחרונות: תופעת שתיית האלכוהול בקרב הנוער הרסה כל חלקה טובה. קציני משטרה מדירים שינה מעיניהם, ואינם מצליחים למצוא פתרון לתופעה הארורה, כאשר בני נוער מתקבצים, מידי ערב, בבתי המסבאות ובתי המרזח, שותים לשוכרה, וכשהטיפה המרה זורמת בעורקים - האלימות גואה, בקבוקים מתנפצים, עוברי אורח תמימים מוכים על-ידי השיכורים, ובשנתיים האחרונות כמה ממסיבות ההוללות הסתיימו במוות של אחד השיכורים שנדקר על-ידי רעהו.

על פי סקר שערכה התקשורת, ההתנהגות הפרועה והחייתית אינה באה דווקא מצד בני נוער ממוצא מסוים או רמת משכל נמוכה, אלא גם "בני טובים" ומשכילים, תלמידי בתי ספר תיכוניים הנחשבים ביותר, נמצאים ברשימת השיכורים והרוצחים.

מתוקף פרנסתי, אני נאלץ לשהות בחנותי גם בפורים. תוך כדי עבודה, בעיצומו של החג, אני רואה את בחורי הישיבות והאברכים, אותם אנשים המוכרים לי מיום יום, מתהלכים ברחוב, שיכורים כלוט ומקיימים את מצוות ה"עד דלא ידע" בהידור רב. בשכרותם הם נתקלים בי. אחד מתעקש להגיד בפני "ווארט" על המגילה, השני מברכני בחום בפרנסה טובה, השלישי מחמיא לי על הטור בעיתון, הרביעי מוחה בפני על נושא מסוים שכתבתי. כך הם עוברים לפני במשך כל היום, קצת מרימים קול, מעט מטלטלים את גופי - והמעשה הכי נועז שראיתי בבני התורה הללו שבצעו תוך שכרותם היה "חיקוי" של המשגיח בישיבה או שיחזור של ה"שיעור כללי" במדויק, שכלל את קולו הרועם של ראש הישיבה.

תמיד ידעתי ומילאתי ליבי גאווה בראותי את ההבדל בהתנהגותם של בני הנוער מהציבור הכללי ששותים לשוכרה, לעומת בני התורה שלנו, תלמידי הישיבות ואברכי הכוללים, בשעת שכרותם.

אך מעולם לא התרגשתי ולא יצאתי מגדרי.

בפורים דשושן סעדתי על שולחנו של ידידי ורעי ר' צביקה יעקובזון, אדם נפלא ומדהים, איש מקסים שאת כל קשריו הענפים בפוליטיקה החרדית ובצמרת השלטון במדינה, מקדיש יומם וליל עבור צרכי ציבור, דלת ביתו, מפתן משרדו ומתג ניידו, לא נסגרו לעולם בפני אף אדם הזקוק לעזרה וסיוע.

בסלון ביתו הוא הסב כשבניו כשתילי זיתים סביב לשולחנו. ילדיו כולם בחורי ישיבה הלומדים בישיבות הידועות והנחשבות. הם היו שיכורים כמצוות היום, וכשכמות היין בדמם עלתה על גדותיה נעמדו על ספסל, וכל אחד בתורו אמר "וארטים" על המגילה או חזר על דרשות של המשגיח, ובגרון ניחר שרו שירי נשמה ודבקות.

בתוך כל ההמולה, לפתע ראיתי את אחד מילדיו, בחור כבן 16, תלמיד ישיבת 'אור אלחנן', גועה ונשנק מבכי, בכי של ממש, עם דמעות כמים, משל היה תינוק כבן שלוש שבקש סוכרייה ולא קיבל. הוא הטיח את ראשו בשולחן ודמעותיו הרטיבו את המפה.

"מה קרה צדיק?" שאל אביו בדאגה.

במשך דקות ארוכות לא דיבר, אלא רק הגביר בכיו. לאחר שהצליח ר' צביקה לדובבו, התבררה הסיבה: "עברה השקיעה ולא אכלתי כזית של סעודת פורים", התייפח הנער.

כל דברי הנחמה וההרגעה של אביו לא הועילו. הבחור שיכור, בוורידיו יותר אלכוהול מדם, וכל מה שמעניין אותו כרגע זה ה"כזית" של סעודת פורים.

משכלו כל הקיצין והבחור מאן להתנחם, נאלצו בני המשפחה לשאתו בכוח על גבם ולהרדימו במיטתו.
התרגשתי מאוד.

בדמיוני ראיתי את עשרות בני הנוער מהציבור בכללי מנפצים בקבוקים וחלונות ראווה, מכים באכזריות איש את רעהו כשהם שתויים, ותוך כדי כך הבטתי על אותו בן תורה, בנו של ר' צביקה יעקובזון, ושמעתי מה מטריד אותו בעת שכרותו.

מזה תקופה ארוכה מנסה משרד החינוך לכפות על החינוך החרדי את תוכנית "הליבה". אנשי החינוך טוענים, כי יש להוסיף תכנים מסוימים לתוכניות הלימודים בתלמודי התורה, וכי לעניות דעתם אנו איננו מספיק משכילים ונאורים.

התוכנית זוכה להתנגדות מקיר לקיר של כל גדולי ישראל, ואילו משרד החינוך מאיים כי יפסיק את ההקצבות לתלמודי התורה, באם לא נסכים להיות משכילים יותר ולקבל על עצמנו את הגזירה.

הייתי מציע לשרת החינוך ואנשיה, לצאת בלילות לערים הגדולות, להגיע לאזורי מסיבות ההוללות, לראות את הנוער המשכיל דוקר איש את אחיו, מנפץ בקבוקי זכוכית איש על רקת רעהו, ואחר-כך להגיע לריכוזים החרדיים - להיכנס להיכלי הישיבות ובתי הכוללים, ואז להחליט מי יותר משכיל ולמי צריך להוסיף עוד מנת חינוך.

הטור יופיע ביום רביעי ברשת 'קו עיתונות דתית'

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!