המרא דאתרא

עם כלות ה'שבעה' על מרא דאתרא של יסודות, הרב דוד בן ציון קליין זצ"ל, ראוי להעלות מספר דברים לזכרו.

נכתבו בוודאי דברים רבים עליו. על דמותו, על הנהגתו מאירת הפנים, על עמידה בראש קהלו רבות בשנים, כמעט ששים שנה. על אדם שמעולם לא כעס ולא הרים את קולו, בשום אופן ובשום מצב.
אדם שהקדים שלום לכל אחד, אפילו אם הוא "רק" פועל ערבי שעובד ברפת.

אבל אני רוצה לכתוב על פן אחר באישיותו. פן שאינו מוכר ליושבי הערים, בין הפרוזות ובין המוקפות. אני רוצה לכתוב על "מרא דאתרא". כן, מילה משומשת, אבל שימושה הוא במלל ובכינוי.

מרא דאתרא היה ביסודות, ומי יתן ויעזור ה' לבנו, הממלא את מקומו, להמשיך בהנהגה נפלאה זאת, ביחד עם קהילת הקודש.

מרא דאתרא, הוא רב המקום. הוא בעל המקום, הוא האחראי למקום, הוא הנושא בעול הציבור והיחיד. בלי פשרות ובלי התחמקויות.

את הרב דיסודות היה אפשר לראות עובר בין מדפי הסחורות בצרכניה, משקפיו נעוצות במצחו והוא עובר פריט-פריט, מדקדק בפרטי הכשרות שלו. לא, הוא אינו אחראי לכל מה שנעשה בכל מפעל בארץ - הוא אחראי בסך הכל על בני קהילתו.

פעם בשנה היה נוסע לביקורת במשחטה ממנה היו מביאים את העופות למשק. יש השגחה במשחטה. גדולים וטובים אוכלים משחיטה זאת, אבל המרא דאתרא בודק וחוקר. והוא היה מומחה גדול לענייני כשרות הבשר.

פעם שמע על הידורים נוספים הקיימים במשחטה אחרת. מיד ביקש לעבור לקנות שם. וכי למה לא יהנו בני קהילתו מכשרות ברמה טובה יותר?

למעשה, כוחו, כח הציבור.

הציבור קיבל על עצמו כנאמר ואת מאמר הרב הקהילה עושה. לא קונים טרקטור לפני קבלת אישור סופי מהרב. נכון, בדיונים אינו משתתף, הוויכוח בין אנשי הפלחה לאנשי השלחין אינו מעינינו. רק כשהגיעו לסיכום על הטרקטור, מאיזה חברה יקנו ובאיזו קטגוריה הוא יהיה (למבינים), ואם תהיה לו גם סגירה המתאימה למטעים, ואולי גם זרועות אחוריות חזקות במיוחד, והפרטיקוב יכול גם יכול להפעיל מרסס כותנה... כל זה אינו מעניינו. החליטו - באו לקבל את אישורו.

ואם לא החליטו? הרב יחליט.

ואז נכנס המרא דאתרא עם כל שנותיו וכבודו וראשו הגאוני ומידותיו התרומיות לעומקה של סוגיית הטרקטור. והאמת והשלום אהבו.

מי שראה אותו מלטף כף יד של ילד חולה ועיניו מפיקות את כל הטוב שבעולם, ראה שכל האהבה והחמלה ניבטות מפניו הטובות. אוי, רק עוד פעם אחת לראות אותו מאיר פנים ומחייך.
לדעת שאין עוד דבר כזה בעולם, ולקחת לעצמינו משהו ללכת אתו. משהו מתוכו שישאר בנו.


בכל ליל שבת היה מברך את הציבור בברכת "גוט שבת" חמימה, כשהוא אוחז ביד כל אחד ומברכו.

ביום השבת היה עומד במקומו ומברך בחיוך ובניע ראש כל אחד ואחד. והיה והגיע מישהו שלא עבר אצלו בליל שבת משום שמיהר לביתו, או משום שהתפלל בישיבה, או כל סיבה אחרת - מיד היה אוחז בידו ומברכו. אפילו ילד קטן, היה זוכר שלא לחץ את ידו בליל שבת, והיה אוחז בידו בחמימות.

לא תוכחה. לא שאלה. רק ברכה מעומק הלב.

חבל על דאבדין ולא משתכחין.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!