"אני קוראים אותי משה בוזגלו"

"קוראים לי משה בוזגלו, אני משדרות", הוא חזר על המילים בטון מעורר חמלה. לבושו המרופט, חליפתו המקומטת, והשמיכה אשר אחז בידו שיוו לו מראה של הלך מסכן גם מבלי שיוסיף את מילות המחץ "אני משדרות".

דומה כי מכל יישובי הדרום, שטווחו במהלך מלחמת 'עופרת יצוקה', 'זכתה' שדרות בתואר 'המסכנה מכולן' ובצדק. שמונה שנים של חיים בצל הקסאמים. כמה אפשר לשמור על שפיות?!
בהתקרב ימי הפורים, ימי השמחה, החלטנו ללכת על גימיק, שיביא את צערה של העיר, הממשיכה להיות מטווחת גם בעצם ימים אלו וגם לאחר שהסתיימה המלחמה וגם בעצם ימי הפורים, אל הערים החרדיות. מודיעין עילית נבחרה להיות היעד, ואליה שם צוות 'בקהילה' את פעמיו.

סע למודיעין עילית


בפסיעות כבדות הוא פתח את דלת הזכוכית של בניין העירייה ונכנס פנימה, צעדיו נשמעים בקול רעש גדול במסדרון. כמה פקידות סקרניות הפנו מבט, אך משראו את ההלך המוזר שבו לעיסוקן. שאול נראה מאוכזב מעט מחוסר ההתייחסות, אך המשיך לפסוע פנימה, היישר אל לשכתו של ראש העיר.

"אני דורש להיפגש עם ראש העיר", ירה את בקשתו נוכח פניהן ההמומות של מזכירות הלשכה.
"צריך לקבוע מראש", ניסו להסביר לו בעדינות. אחר כך, במבט של רחמים, ניסו לבדוק "האם אפשר לעזור?".

"כן, בטח. אני לא זז מהלשכה הזו, עד שלא מסדרים לי פתרון איפה לגור. תשמעו, אני תושב שדרות. הבית שלי נפגע מקסאם, אני נפגע חרדה. בימים האחרונים ממשיכים ליפול עלינו טילים, ואני פוחד לגור שם. לא רוצה לחזור לשם, רוצה שתעזרו לי. חברים אמרו לי 'סע למודיעין עילית. זאת עיר חרדית, שמה יעזרו לך'. אז באתי".

הן מנסות להסביר באדיבות שיש יומן מסודר של פגישות, שאי אפשר להיכנס סתם ככה בלי לקבוע מראש. זהו אי אפשר להיפגש עם ראש העיר. והוא מסובב את גבו בייאוש.

בהבזק של רגע, מתעורר החשד אצל אחד הנוכחים באיש היוצא. "אתה לא שאול חיון? אתה די דומה לו", הוא שואל. אבל בוזגלו כבר יצא.

בפתח הבניין עמדה של אחד הבנקים. "הגענו כדי להציע שיתוף פעולה בין הבנק לבין תושבי מודיעין עילית", הסבירו לו נציגי המכירות בפתח העירייה.

"אני משדרות", הסביר להם. "אה, משדרות", נאנחו, וכמו החליטו כי מדובר בלקוח ש'לא שווה להשקיע בו', והשתתקו. "אצלנו לא משלמים עמלות", הם ניסו את מזלם אצל עזרא הצלם שהביט מרחוק במתרחש. "אין עמלות?!", התעורר שאול. "אז מתאים לי", הודיע להם חגיגית, אך מיד תפס את עצמו. "סליחה, בעצם אין לי כסף, אני משדרות, חסר בית".

הם התבוננו בו במבט חשדני, מנסים לתהות מה בדיוק מתרחש פה לנגד עיניהם. משהו בתדמית ה'הלך חסר בית' נסדקה,

"טוב, בכל מקרה קח שקית שלנו", אמרו, והגישו לו שקית בד יוקרתית ומהודרת. עכשיו הוא נגרר עם השקית הזו, נושא אתה עמו אל מסעו, המסע אל לבם הרחמן של תושבי מודיעין עילית.

אני משדרות, חסר בית


והוא מחליט לנדוד אל מרכז העסקים 'עילית' שבשכונת ברכפלד, שם הוא מתמקם.

על הספסל החום מונחת עד מהרה שמיכת הפוך הצבעונית, הוא אוסף את חפציו וממוקם אף הוא על המושב. שקית, אותה לפחות קיבל ביציאה מפתח לשכת ראש העיר, הופכת לשימושית ביותר כדי להניח בה את צרור מיטלטליו.

פתק, ועליו הכיתוב 'שדרות' נפרס לצדו, ושאול מתרווח על הספסל, ממתין לעוברים ושבים. לכל מי שעוצר לצדו הוא טורח לפרט את נאומו הארוך. "אני משדרות, אין לי בית, פוחד לחזור לשם". אלא שלמרבה ההפתעה, איש אינו מציע עזרה כלשהי. אנשים נדים בראשם לאות צער, חלקם מגיבים ב"תהיה בריא", אחרים אומרים בעזרת ה' יהיה בסדר וה' יעזור". אבל 'האיש משדרות' נותר ללא כל סיוע מעשי. רבים עוברים ושבים, אבל איש לא ממש טורח להגיש עזרה.

אברך מבוגר, מעוטר בזקן לבן, ניגש אל הספסל, ומקשיב ברוב קשב לצרתו של האיש היושב למולו. "באמת לא פשוט מצבם של תושבי שדרות", הוא אומר. אחר כך לוחץ את ידו של שאול, ומחזיק בה כמה דקות, לאות עידוד. "מן השמים תרוחמו, רבי יהודי", הוא מאחל ופותח בדרשת מוסר חוצבת להבות אש: "אנשים חשבו שרק הצבא יכול. סמכו על צה"ל. ומה הראה להם אלוקים? שהצבא לא כל יכול. על הנייר הוא ניצח, אבל באופן מעשי מה יצא מהניצחון הזה?! יורים עליכם בדיוק כמו לפני המבצע, אז מה הרווחנו?! רק ה' יכול לעזור".

דברים כדורבנות, אבל משה נותר על הספסל. מחכה אכן ליד ה'.

שני בחורים, דתיים לאומיים, יוצאים ממרכז הקניות, מבחינים בשאול, ומתקרבים לעברו. באופן מוזר הם הראשונים בעיר התורה והיראה שמואילים להושיט עזרה לבוזגלו משדרות. "מה תעשה אם יירד עליך גשם?!", הם דואגים מאוד ומנסים למצוא פתרונות. אכן קר היום וגשם מתחיל לטפטף.
אחר כך הם רצים אל חנות המאפים הסמוכה, קונים עוגיות, אורזים בשקית נייר, ושבים אל הספסל. "הנה, קח, לפחות תאכל משהו", הם מגישים לו את מנת האוכל אותה רכשו עבורו. ותובעים שיאכל.

אלא שכל זה לא קורה במהירות ובקלות. הדקות חולפות באיטיות, הקור חודר לעצמות, והוא מוצא עצמו שוכב על הספסל מבלי לעורר התעניינות מיוחדת במינה. עוד ועוד אנשים חולפים, מעיפים מבט, חלקם עוצרים להתעניינות קלה, שומעים על "מצוקת שדרות" שבפיו, מצקצקים בלשונם וממשיכים הלאה.

"זה לא עסק", הוא אומר, ספק לעצמו, ספק לנו.

בסוף בוזגלו באמת ימות כאן מרעב ומקור בלב עיר התורה ומה אז נאמר על מודיעין עילית?

בסוף הטילים יפגעו בכם


מחצית השעה חולפת, עוד ועוד אנשים זורמים 'דרך הספסל', אך שאול אינו מרתק את תשומת לבם. יש המעיפים מבט ומתרחקים בבעתה מהסמרטוטים שההלך לובש. הורים מתקרבים עם ילדיהם "אל תתקרב אליו", הם מזהירים את הילד. כפי הנראה מעוררים קבצנים מהסוג הזה לפחות, חשש כלשהו.
עוד ילד בכיפה סרוגה מתקרב, ומשום מה גם כאן לראשונה ילד מביע השתתפות בצער. "שדרות? אוי", הוא אומר, בצער נוגע ללב. "המשפחה שלי עשתה שם קניות בשבוע שעבר. החלטנו במשפחה להעביר לשם את מרכז הקניות שלנו, למה לא לפרנס את תושביה המסכנים של העיר הדרומית הזו?! אחיות שלי נסעו לפעילות התנדבות שם, אח שלי היה בשבוע שעבר בשבת גיבוש בשדרות, ועוד אח נסע לעזור לבחורים מדוכאים".

אחד מעובדי חנות העוגות הסמוכה יוצא גם הוא החוצה, שם לב להלך ומתיישב לצדו של בוזגלו, ומספר לו על "הגברת כהן מהגוש". "שלושה מילדיה נפצעו כשהם גרו בכפר דרום. היא אמרה פעם, בראיון לכלי התקשורת, לממשלה: 'אם אתם לא תעזרו לנו, בסוף הטילים יפגעו בכם'. הוי, כמה שהיא צדקה האישה הזו".

אבל לשאול, מילות ההשתתפות בצער, אינן מספיקות. הוא רוצה עזרה מידית, הרגע ובמקום. הוא מחליט לשנות תנוחה, ועובר מתנועת שכיבה לתנועת ישיבה. אחר כך נוטל בידו את המכשיר הסלולרי, חוסם את אפשרות זיהוי המספר, ומתחיל לחייג. בדקות הקרובות אנו שומעים אותו מנהל שיחות עם 'חצי עולם'. מכולם הוא דורש עזרה מידית.

מתברר, הוא אומר, שאצלנו, גם קבצן צריך קשרים ואת הטלפונים הנכונים כדי להשיג עזרה.
"ארגון ידידים? שלום. תשמעו, אני נמצא פה במרכז העסקים 'עילית' בברכפלד. אתם יכולים לשלוח לי לפה מישהו עם שמיכה? אני פה כבר כמה שעות וקר לי מאוד".

נכון אין לו תקר בגלגל, אבל רק בגלל שאין לי מכונית עליי להפסיד הוא אומר?

מי אתה? מה השם שלך?

"קוראים לי משה בוזגלו, ואני משדרות. באתי לפה כדי להביע את המחאה על מה שקורה שם".

ומה אתה רוצה מאתנו?

"אתם יכולים להביא לי שמיכה? משהו? אולי קפה חם?".

לא, אנחנו לא מתעסקים בעזרה מהסוג הזה.

"אז מה אתם עושים?".

מתקנים פנצ'ר בגלגל, עוזרים אם חסר לך אוויר, דלק. כאלו דברים.

"אבל אין לי פנצ'ר בגלגל. אתם לא יכולים לעזור לי?! אתם 'ידידים', לא?? אתם לא רוצים להיות ידידים שלי?! למה?! אני תושב שדרות, תרחמו. בן אדם קר לו".

מן העבר השני לא נשמעת תגובה ברורה. "אתם בטח חושבים שאני משוגע. טוב, תודה, שלום", הוא מנתק. אבל אחרי כמה דקות של המתנה הוא מתקשר שוב.

"תשמעו, זה אני בוזגלו מהשיחה הקודמת. אני רואה שמישהו פה חתך לי את הגלגל. אתם יכולים לעזור לי?". בארגון 'ידידים' רושמים את הבקשה ומבטיחים לטפל בה.

אבל שאול עדיין אינו רגוע. ידו ממשיכה ללחוץ על המקשים. בזיכרונות הסלולרי הוא מוצא את מספרו האישי של ירח טוקר, דובר 'איחוד הצלה', ומחליט כי זהו אדם מתאים בכדי להיעזר בו.

"שלום, אני מדבר עם הדובר של הארגון להצלה?".

עם דובר 'איחוד הצלה'.

"טוב, מה שלא יהיה, לא משנה. אתה יכול לעזור לי, אולי?".

במה אפשר לעזור?

"תשמע, נתקעתי פה בקור, בשכונת ברכפלד, אין לי שמיכה, והייתי רוצה קפה חם. אתה יכול לעזור לי?".

טוקר רושם לעצמו את הבקשה, ומבטיח לאתר מתנדבים מקומיים, תוך ששאול מתנה באוזניו את 'צרתו' ואת צרת תושבי שדרות.

אדם בקור בהחלט צריך הצלה.

אחר כך, הוא ממשיך לחטט בזיכרונות הסלולרי. "מי זה צבי לוי?", הוא מתעניין. "זה בחור טוב, הוא אוהב לעזור, תנסה אותו. הוא מנהל מחלקת איכות הסביבה", מייעץ לו יהודי, שמגלה כבר כמה דקות עניין בנעשה פה ומריח 'אקשן'.

"הלו? צביקי לוי? שלום לך. אתה מהמחלקה של האיכות של הסביבה?".

כן – נשמע הקול תמה במקצת מן העבר השני של הקו.

"תגיד לי, אני פה תושב שדרות. פה מולי יש שלט 'מטעמי עילית'. אתה יודע איפה אני? אני פה, בספסל ממול. באתי למחות על השתיקה שיש בנושא של שדרות. זה מאוד לא בסדר, שאנשים לא עוזרים. תראה אותי פה, יושב כבר שעתיים על הספסל, אין לי בית לחזור אליו, אבל לאף אחד לא אכפת".

במה אני יכול לעזור? אם חושד האיש שמן העבר השני של הקו כי משוגע משוחח עמו, הוא אינו נותן לכך כל ביטוי...

"תראה, אני קר לי פה. יום קפוא היום. אני לא יכול ככה. אתה יכול להביא לי שמיכה חמה?! משהו, תביא, אתה עובד בעירייה, לא? אתה איש טוב, אמרו לי אתה גם איש 'הצלה'. אז תעזור קצת. אני באמצע ההפגנה, לא יכול לסבול ככה מהקור. אני חייב להתכסות קצת. זה מאוד חשוב ההפגנה הזאת. מודעות קצת למען תושבי שדרות. אני פה, מול 'חי סי', ליד 'יעלה', יש פה שלט 'אינטר'".

לוי מפסיק את שטף דיבורו ומייעץ לו לפנות אל מתחם הביטחון של העירייה. "שם יש ציוד לשעת חירום, יוכלו לעזור לך. יש שם כל מה שדרוש לך".

"אה, אני הבנתי את זה, ואני מאוד מאוד מאוד מודה לך. אבל תראה, אני מפסיד את הזמן של המודעות לשדרות אם אני הולך עכשיו אל המועצה. תגיד לי, אתה לא יכול להביא לי אתה משם מה שאני צריך?".

הייתי מביא לך בשמחה, אבל אני מחוץ לעיר. תדבר אתם, הם ישמחו לעזור.

"אה, לא באזור. אתה אולי נסעת לשדרות? תיזהר שם, יכול ליפול עליך קסאם".

הטלפון הבא מופנה אל מחלקת הביטחון של העירייה. המוקדנית עונה, אבל שאול אינו מבזבז זמן בשיחה עם טלפניות. הוא צריך 'ישר את הראש'. "אמרו לי יאיר הוא המנהל שם. אפשר לדבר עם יאיר?".

לשבחו של מזכ"ל המועצה ייאמר כי שיחת הטלפון הועברה אליו תוך מחצית השנייה. איש לא תחקר למה ומדוע הוא צריך דרג כה גבוה, פשוט העבירו את השיחה.

"שלום יאיר. אמרו לי אתה המזכיר של העירייה. אז אולי תוכל להביא לי שמיכה חמה?".

למה שמיכה? מי אתה?

"אה, תשמע, זה קשה לי להתחיל כל רגע להסביר מהתחלה. אבל תשמע את זה טוב. אני משדרות, באתי פה לעשות הפגנה ככה. הפנו אותי למספר הטלפון הזה, אמרו לי ששם יש ציוד בשבילי. אני עושה פה מודעות בשביל תושבי שדרות, אגיד לך את האמת שיש לי שמיכה אחת, שלא תראה אותה אחר כך ותגיד 'למה הוא ביקש אם יש לו'. אבל אני רוצה עוד אחת. מאוד קר אצלכם. קר לי".

אתה עושה הפגנה?

"לא, אל תדאג. אני לא עושה בלגן בעיר. אני רק עושה בשקט מודעות. אנשים עוברים, אני מדבר אתם על הבעיה של שדרות, זה מחאה אישית שלי. אתה מבין? שאנשים יידעו מה קורה שם. הם הרי גרים פה, לא שם. איך יידעו? הרי לא כולם קוראים בעיתון".

מה השם שלך?

"אני קוראים אותי משה בוזגלו. בשדרות כולם מכירים אותי, פה עוד לא. אבל עוד מעט גם אתם תכירו. אני על הספסל. אז תביאו לי שמיכה?".

נביא.

"באמת תודה לך, אני ממתין".

לקינוח הוא מתקשר גם אל סגן ראש העיר, יעקב וולנשטיין. ושוב נשמע הנאום הארוך ולאחריו רשימת הבקשות. "תשמע, אם לא תזדרז, יעזרו לי אחרים. אתה יודע מכמה אנשים כבר ביקשתי עזרה?! טוב, אגיד לך את האמת, לא ספרתי, אבל הרבה. עוד מעט כולם מגיעים לכאן".

אל תשכחו את שדרות


זמן ארוך חולף, שאול מביט שוב ושוב בשעונו, אך העזרה אינה ממהרת להגיע. הוא ממשיך 'להזיל' דמעות מעושות בפני העוברים ושבים, הם ממשיכים לצקצק בגרונם, אך דבר אינו קורה.

עד ששני בחורים מזהים אותו.

"שאול חיון", הם קוראים בקול. בדקות הקרובות מתחילים להתקבץ סביבו קהל רב של אנשים, סקרנים וסתם עובדים מהחנויות הסמוכות. מהרמקול של אחת מחנויות הקלטות מושמעות בדיחות, פרי 'עטו' של שאול חיון המפורסם, עוברים ושבים ממהרים לצלמו במצלמת הסלולרי שבידם, והוא שב אל מרכז העניינים כפי שרצה בתחילה. "אל תשכחו את שדרות", הוא מנסה למחזר את הנושא בניסיון נואש.

אט אט עושה השמועה כנפיים.

תוך שניות מגיחים מהחנויות הסמוכות עוד ועוד אנשים, מגישים לו 'עזרה'. "מסכן, תושב שדרות, קח תשתה קפה". הם, וגם אנחנו, יודעים כי המשחק 'מכור', וכי הם יודעים שהפכו להיות חלק מתוך הצגה פורימית גדולה. מאי שם מוצנחות לעברו פיצות חמות ומרשימות, ותוך דקות ספורות הוא מכריז כי "אני נחנק מרוב אוכל".

רכב גדול, מדבקת 'ידידים' מוצמדת על חלונו האחורי, נעצר בחריקת בלמים. "מי ביקש פה לתקן פנצ'ר?", הם שואלים, ולנו לא נותר לתהות האם מישהו הדליף להם כי הם משתתפים בהצגה תקשורתית. "לא, זה היה בצחוק", אומר להם שאול. "רק רצינו לראות אם תגיעו".

אז הנה, הגענו – הם מכריזים, ונעמדים אף הם להיות חלק מההתקהלות.

עוד שניות ספורות חולפות ואל המקום מגיע סגן ראש העיר. שקית משלוח מנות בידו האחת, וכוס קפה מהבילה אותה רכש בחנות 'שהכל' הסמוכה, בידו השנית. "בבקשה, שמעתי אתה צריך עזרה", הוא מציע.

אולי תרצה גם לאכול? – הוא פונה אל שאול.

"מה לאכול? משלוח מנות? קפה? זה לא אוכל".

לא, אפשר לעלות פה ל'נוף עילית'. זאת מסעדה טובה מאוד.

"לא סומך על ההכשר שלכם, לא מכיר. אוכל רק בשדרות".

פה ההכשר הטוב ביותר בארץ – משיב לו וולנשטיין.

"לא מכיר, לא יודע" – ממלמל שאול, אחר כך קורץ לעברנו באמרו "אם אני מכניס עוד משהו קטן לבטן, אני מתפוצץ. מסעדה הוא מציע לי"...

"אז תשמעו, בואו נחזור אל המודעות", הוא משתיק את הקהל אשר סביבו, ושב אל 'נאום שדרות' המפורסם שלו. מחנות 'שהכל' הסמוכה שבים ומגישים לו כוס קפה נוספת, "על חשבון הבית". "תודה, זה ממש מחמם את הלב שככה אתם עוזרים לשדרות".

ואז הוא נזכר. "אבל תשמעו, אני עדיין מחכה לשמיכות. הבטיחו לי בעירייה. נראה מתי יביאו". עוד רכב נעצר בחריקה, ושני אנשי 'איחוד הצלה' צונחים מתוכו. הם אינם מביטים בהתקהלות, ורצים היישר קדימה, עד שהקהל תוהה האם אירע אירוע כלשהו במרכז העסקים. רק כשהם שבים, נושאים בידיהם כוסות קפה רותחות, אנחנו קולטים כי המתנדבים הללו מבצעים משימות בקצב מהיר, ואינם יכולים להתפנות להסברים. פעם מדובר בהצלת חיים, ופעם בהגשת כוסות קפה לבן אדם.

אלא ששאול אינו יכול כבר להביט על עוד כוס של קפה, והוא מעביר אותה לאנשים הסובבים אותו. "תשמעו, זה בשביל ההזדהות. שהם ישתו גם", הוא מסביר לאנשי ההצלה, המביטים בו מעביר את מנת השתייה אותה טרחו להביא למענו, ונראים כנעלבים.

"אבל בכל אופן, תודה לכם. באמת תודה רבה. בשם כל תושבי שדרות".

"הגעת לשמח פה את האנשים?", קורא ילדון מאי שם. "יש לי כובע מצוין בשבילך, לפורים. רוצה?", הוא ממשיך להקניט. "סומבררו, משהו ענק כזה".

"זה שאול חיון, אתם לא מכירים אותו?", הוא ממהר להוסיף, מסביר את עצמו באופן סופי.

זאת הייתה הפגנת 'מודעות'


ואז מגיעות השמיכות. סביב שאול חיון עומד קהל גדול, "קהל הפגנת המודעות", כפי שהוא מכנה את הקהל 'שלו', והקהל הזה מזהה את רכב המועצה ממרחק די גדול. "שאול, זה השמיכה. בטוח", מכריז אחד מהנאספים.

"הו, יופי, סוף סוף שמיכה. כי אוכל היה לי כבר מספיק". על ברכיו מונחים מגשי העוגות והפיצה, והוא אינו מסוגל עוד להכניס פירור לבטנו.

מן הרכב יוצא יאיר קירשנבוים, גורר אחריו שמיכה צבאית ענקית ועבה. "מי זה פה תושב שדרות שצריך שמיכה?", הוא מברר. קהל עצום מצביע לעבר ההלך, היושב על הספסל. יאיר מגיש לו את השמיכה, מביט באיש שמולו, ומחייך. האם זיהה את חיון?! אם כן, הוא אינו שובר את המשחק, וממשיך לשחק אותו בעניין רב. שאול מסביר לו על מצוקתם של תושבי שדרות, יאיר מספר לו על המשק לשעת חירום המוכן במחסניה של העירייה, מספר על פתרונות דיור זמניים הנמצאים ברשות העירייה לעת חירום, ומציע "עוד שמיכות, אם אתה צריך".

"עד סוף היום אני מקבל פה דירה, נכון?", שואל שאול. נראה שאם יתעקש הוא גם יקבל..

כמחצית השעה לאחר מכן הוא כבר ניצב בפתחו של מתחם הביטחון, עם השמיכה בידו. "באתי להחזיר אותה".

"זהו? כבר לא קר לך?", שואל אותו יוני ברנפלד, אף הוא אחד מאנשי הביטחון של העירייה.

"באתי לספר לכם את האמת. זאת הייתה מתיחה פורימית. אני שאול חיון, אני לא תושב שדרות".

לשבחם של עובדי מתחם הביטחון ייאמר, כי אף אם חשדו או רחרחו קודם לכן, 'שחקו' היטב את המשחק. "חשוב מאוד להביא למודעות את בעיית שדרות", הם אומרים.

"כן. זאת הייתה הפגנת 'מודעות', כמו שהסברתי לכם", שב שאול לקולו המעושה, וכמו ממשיך את ההצגה..

אבל האמת היא, אומר שאול, על כולנו לזכור את בוזגלו וזו כלל לא בדיחה.

הכתבה פורסמה בעיתון 'בקהילה'

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!