הוא מ-פ-ח-ד

חוץ לליברמן; משפטים לפרידמן; חברות לשניהם בוועדה למינוי שופטים; מסע פיתוח מואץ בהתנחלויות; קצבאות מוגדלות; שיכון ופנים בידי החרדים. אין יום שבו לא נחשפים קוראי העיתונות החילונית, לכותרות אימתניות, היישר מחדרי המשא-ומתן של הליכוד.

נציגי המו"מ מטעם הליכוד, נראים לעיתים כצינור העברת מידע - רצוי מאיים - היישר לעיתונות האלקטרונית והכתובה. נתניהו מצידו, עושה הכל על מנת לשדר, תרתי משמע, שמבחינתו, עוד לא אבדה התקווה לראות את 'קדימה', ולמצער את 'העבודה', בממשלתו הרחבה.

גם החרדים מבחינים בכך. עיזבו אתכם לרגע ממדברי הגבוהה גבוהה על "עסקאות סגורות". בשיחות עם ההוגנים שבין נציגי הציבור החרדים הם מודים: ביבי מתנהל בעצלתיים, מדבר עם החרדים, וחושב על אחרים.

ב-99, דהר ביבי לעבר כישלונו המהדהד, רכוב על סיסמת 'הם מ-פ-ח-ד-י-ם'. עשור חלף, הפחד נותר כשהיה, רק זהות הפחדן השתנתה. לא 'הם מפחדים', אלא 'הוא מפחד'. רועד מהמחשבה על הרגע שבו יקבל את מושכות הממשלה הצרה לידיו. צרה? צרה צרורה. הוא כבר חווה על בשרו את תוצאות התלות במשיחיות הימנית של גוש אמונים. פעם אחת הוא כבר נתלה בהם, ומצא עצמו תלוי לצידם.

אחרי קדנציה שלמה באופוזיציה, שבה קצרו אחרים את פירות מדיניותו הכלכלית, הוא מקבל את ההגה שוב, דווקא ברגעי שפל. כמו כוח חילוץ שנשלח לסייע רק בעיתות מצוקה, כך ביבי. מקבל את ההנהגה, רגע לפני התרסקות. זהו מזלו של האיש, גם כשהוא מנצח, זה קורה לו בסביבה כושלת.
אחרי הכל, או נכון יותר לומר לפני, יש גם מדינה לנהל, וזאת מצויה במצב כלכלי קטסטרופאלי. גביית המיסים מתמוטטת, הייצוא קורס כמעט במחצית, עלויות המערכה בעזה כבדות, כאשר רק השבוע אישרה הממשלה תקציב מיוחד לחימוש מלאי הצבא. איראן הייתה ותהיה הסיסמא הטובה ביותר לאיחוד השורות, גם גשם הטילים בדרום, הוא עילה לא רעה. אבל קודם כל, זו הכלכלה. הצונאמי העולמי, מכה כעת בכולם, דקה אחרי הרכבת הממשלה הוא יכה רק בביבי.

נתניהו עושה הכל כדי לאותת שהוא חפץ בקדימה בכל מחיר. ללבני הוא הבהיר כי ילך אחריה לכל מקום, גם לחוף הצוק בתל-אביב, על מנת לשכנעה בנחיצות ישיבתה בממשלה. בימין רואים בכך נמיכות קומה, אך כפי שאומר שר בכיר בש"ס "עדיף להנמיך קומה כעת, מאשר להיזרק מהקומה ה-65 - מספר ח"כי הקואליציה הצפויה – באמצע הקדנציה".

כלפי חוץ, הוא נראה השבוע כמי שהשלים עם מר גורלו. יושב עם ליברמן, מתקדם עם החרדים, מאזין לבית היהודי ומתפלץ מדרישות האיחוד הלאומי. רק כלפי חוץ. בבית פנימה, הוא ממשיך לעשות הכל על מנת להביא לכך שישמש כראש ממשלה מורחבת. הוא עושה זאת יום אחר יום, לא רק באמצעות מסרים שקטים, אלא גם דרך כותרות רעשניות.

נתניהו עדיין מקווה, שרגע לפני תום המועד להרכבת הממשלה, תבוא לו הישועה. בדרך למטרה, הוא דואג ליחצן את חמדנות השותפים הקואליציוניים. אל תתפלאו אם כותרות הענק, המלמדות כל בוקר על דרישה הזויה אחרת, רק תלכנה ותגדלנה, בפונט ובתוכן. בישורת האחרונה, העיר אחד מבכירי הנושאים-ונותנים, עוד יאיימו עלינו במינויו של כצל'ה לשר הביטחון.

החשבון של ביבי פשוט: ככל שיהיה רע, כן ייטב. ככל שישחיר את התמונה, כך תגביר התקשורת את לחציה. כותבי הטורים כבר החלו ועוד ימשיכו להלום, לדרוש מקדימה להיכנס לממשלה ולהציל את המדינה. מופז ושות' יסייעו מבפנים, התקשורת ושות' ידחפו מבחוץ. ואולי דווקא ברק יעשה את 'העבודה'. בסוף, מקווה ביבי, תיגרר לבסוף ציפי לממשלה, בחוסר ברירה. רק שתוותר על הרוטציה.

מה הסיכויים שזה יקרה? נמוכים, מודים בסביבתו של ביבי. אפסיים, מבהירים בסביבתה של לבני. שם מסבירים, כי הגב' גמרה אומר להיוותר באופוזיציה. שרת חוץ וממלאת-מקום היא כבר הייתה, וכעת מטרה אחת עומדת לנגד עיניה: לכבוש את ראשות הממשלה. מהפך, כך למדנו, בא רק מהאופוזיציה. תשאלו את רבין (92), ביבי (96), ברק (99), שרון (01), ושוב פעם ביבי (09), אומרת לבני.

ביבי מודע לכך, אך בונה בעיקר על מועקת שריה שעומדים לאבד את שררתם. מנסה לספק להם כל סיבה שהיא, שלא לנטוש את שולחן הממשלה. בסביבתו מעריכים כי גם אם לא בשלב הראשון, הרי שבשלב השני, יגבר הלחץ ותגבר המרירות, עד שלבני תיאלץ להיכנע ללחצי בכיריה. היא אומנם תזכה למעמד כלשהו, מתוקף היותה יו"ר האופוזיציה, אך הם ייאלצו לכתת רגליהם מוועדה לוועדה. מופז את הטירונות שלו סיים כבר מזמן.

מעבר לכיסאולוגיה, אין כאן אידיאולוגיה. היא מדברת על שתי מדינות לשני עמים? שאלו השבוע בליכוד. הרי קווי יסוד שכאלה בעייתיים למופז, אדרי ואחרים, לא פחות מאשר לביבי. ובכל זאת לבני מתעקשת. בשבוע שעבר כתבנו על איוולתה האחת שהביאה לאיבוד השלטון, כאשר בעבור מאה מיליון שקלים לקצבאות, ויתרה על כס ראש הממשלה. השבוע, נמצא בסביבתה מי שביקש לתקן זאת. "הרי הכל היה מכור. הש"סניקים סגרו עם ביבי מראש. גם שני מיליארד לקצבאות לא היו עוזרים". ואכן, הלכנו ולמדנו השבוע מפיו של גורם בכיר שהיה מעורב ברזי המו"מ דאז, כי ההוראה שנתקבלה הייתה להעביר את הזמן במגרש היריב, לנהל שיחות סרק מול קדימה. ובכל זאת היא טעתה, בכך שרק שמעה ולא הבינה. אם היה סך המיליארד מונח על השולחן - אומרים בש"ס - היה מרן הגר"ע יוסף מורה לישי להיכנס לממשלה. לבני לא הלכה על המהלך מחשש שתתבזה. לנגד עיניה רץ התסריט שבו היא הולכת עד הסוף, נכנעת לכל תביעותיה של ש"ס, ונתקלת בסירוב. המעז מנצח, או מתרסק. לבני לא העזה. היא לא ניצחה, אך גם לא התרסקה.

גם אם תיכשל תוכניתו, וממשלה צרה – כפי שזה נראה – קום תקום, יוכל ביבי לרחוץ בניקיון כפיו: עשיתי הכל כדי לצרף את קדימה, יאמר ביבי, זו היא שלא רצתה, תופנה לעברה של ציפי האצבע המאשימה. הוא יאמר זאת לכל מי שיהא נכון לשמוע, השאלה, אם יימצא אחד שכזה. כשמדובר בביבי, ספק גדול. מזה בדיוק הוא מ-פ-ח-ד.

פרשת משפטים

כמו במאפיה סיציליאנית, לא זהות המוציא לפועל היא הקובעת, אלא זהות הסנדק. "למה אתם לא עוזרים לי?", שאל השבוע כמעט בתחינה, שר המשפטים דניאל פרידמן את אחד מבכירי ש"ס, עימו הוא מצוי בקשרים ענפים. הפרופסור המכובד הפך ל"עונש אולטימטיבי". פעם שימש כעונש מטעם רמון, היום הוא מועמד לשמש כעונש מטעם איווט.

שר המשפטים, לא השתמש במונחים יהודיים כמו 'הכרת הטוב', אך כיוון לכך בבירור. הוא הזכיר את מינוי הדיינים ועוד שלל נושאים שבהם, גם אם לא יישר קו, נמנע מלהתעמת עם הנציגות החרדית. אבל יותר מכל עמד באוויר המאבק גדוש הכותרות שהוא מנהל נגד בית-המשפט העליון. באכסניה זו, הוכתר פרידמן לפני כשנה ומחצה, כ"איש השנה" של הציבור החרדי. פרידמן עבורנו, הוא כמו – להבדיל – מלכות רומי בסיפור חז"ל הידוע, את הגשרים הוא אומנם בנה עבורו, אך אנו השתמשנו בהם. ועוד איך השתמשנו. מה שלא הצליחו לעשות שנים של הסברה נגד רדיפת החרדים על ידי כנופיית שלטון החוק, עשתה חצי קדנציה של חתן פרס ישראל, הפרופסור למשפטים דניאל פרידמן.

השאלה של פרידמן במקומה. התשובה שניתנה לו על אתר, יותר: "הסתדרנו איתך כשהיית מחויב לאולמרט. כשאתה מחויב לאיווט, זה סיפור אחר לגמרי". הידיד מש"ס הבהיר את הדברים לאשורם. אכן, מונו תשעה-עשר דיינים, אך היה זה עובד יחזקאל שדאג למינוי של כל אחד ואחד מהם ברמת הפרט. פרידמן שיתף פעולה, הואיל והבין מהי דעת פטרונו – אהוד אולמרט. כשזהות הפטרון תשתנה, גם היחס יהא בהתאם.

"הרי גם כשהיית מינוי של אולמרט, הצבעת נגדנו בסוגיית שיפוט בתי הדין", אמר לו הבכיר מש"ס: "נכון, אין לנו תלונות, בסך הכל היינו מרוצים, אבל מה יהיה כעת, אם תמונה מטעם ליברמן והוא יבקש ממך להצביע בהתאם לעמדותיו?".

פרידמן שמע ושתק. אם יש בו משהו שאין בעמיתיו לשולחן הממשלה, הרי זו מידת האמת. כזהו האיש, אמיץ וישיר, יודע להעריך תשובה כנה וקולעת, הגם שהיא מופנית כנגדו. אם ימונה בחסותו של ליברמן, יהא מחויב לו כשיעלו לדיון רפורמות בגיור, כמו הצעת חוק בעניין שיפוט בתי הדין. כשר המשפטים, הוא יכהן כיו"ר ועדת שרים לחקיקה, השפעתו תהא מכרעת. היה ואחד מח"כי קדימה שבאופוזיציה יגיש הצעת חוק, הוועדה שבראשותו תהא מוסמכת להקל על הליכי חקיקתה. מילה אחת מליברמן, ונתניהו בצוותא עם שותפיו החרדים, יהיו שווים כקליפת השום.
"אז מה, עדיף לכם שיבוא דן מרידור?", שאל מי ששאל ופניו של הגורם הש"סי הוריקו. הוא לא יאמר זאת בקולו, אך מבחינת היהדות החרדית, עדיף 'פרידמן מאווט', מ'מרידור מלוכד'. לזה האחרון, אג'נדה זהה לכנופיית יושבי מגדל השן בבית המשפט העליון.

נשאר גדעון סער. יחסיו עם החרדים נהדרים, עם אלי ישי יש לו 'ברית זוגיות' של ממש. אך גם הוא אינו טלית שכולה תכלת. את הקריירה האופוזיציונית שלו, לכל הפחות בהקשר המשפטי, הוא בנה יחד עם שלי יחימוביץ' וארגוני הנשים. חוק הקופאיות, הארכת חופשת לידה ועוד היד נטויה. הצד השווה לחקיקות אלו, הינו שיתוף הפעולה ההדוק עם ארגוני הנשים, אותם ארגונים שמבקשים לקעקע שוב ושוב את מעמד הרבנות הראשית.

סער, רואה עצמו, ביום שאחרי ביבי, כמנהיג הליכוד ובונה את הקריירה בהתאם. ככזה, הוא לא יוכל להתנהל ראש בראש מול בית-המשפט העליון. מן הצד השני, כאחד ממתחזקי הקואליציה, הוא יהא חייב להיות קשוב לדרישות השותפות החרדיות. בניגוד לפרידמן תחת איווט, הרי שהוא, יהיה מחויב לביבי.

כל אלו הדברים, נשמעים רק בחדרי חדרים. איש לא יטיל ווטו פומבי, מחשש שווטו שכזה יחזור אליו כבומרנג. אם המונח 'ווטו' קיים בלקסיקון, גם ליברמן יכול לשולפו כנגד אלו שכינוהו שטן. עוד לא שכחנו את קמפיין "נאש קונטרול", שגזל מידי ש"ס את תיק הפנים בקדנציית ברק.
לא מדובר רק בעניינו של שר המשפטים, אלא בהתנהלות כולה. הנציגות החרדית צריכה להתרגל לממשלה צרה מסוג אחר. הימים שבהם אויים ראש הממשלה מעל גלי האתר, חלפו ואינם עוד. למי שהספיק לשכוח, התנהלות הפוליטיקאים החרדים הולידה את שינוי, שמתוצאותיה אנו סובלים גם לאחר שהלכה לעולמה ביחד עם מנהיגה.

במידה ותוקם לבסוף ממשלה צרה, יש ללבוש את השכפ"ץ כבר מעתה. האיומים לא יהיו ברי תוקף, שכן מן הצד תארוב לנו לבני, מגובה בתקשורת עוינת שוחרת רע. הבליסטראות התקשורתיות, יושלכו גם עלינו. כל שקל לילד רעב שיועבר, יטווח. כל גוף תורני שיתוקצב בפירורי העוגה התקציבית, ייסרק במסרקות של ברזל. ממשלה רחבה היא בראש ובראשונה אינטרס שלנו. בלעדיה, אומנם יהיו תיקים רבים יותר, אך גם יתפרו במקביל תיקים כבדים יותר, בתקשורת. רק בתקשורת. לא לחינם מדבר אלי ישי יותר ויותר בחדרים פנימיים על הצורך בממשלה רחבה, גם אם במחיר ויתור על שררה מיניסטריאלית כזאת או אחרת.

לפחות מגמה אחת פועלת לטובתנו. ביבי גמר אומר לעמוד במילתו. טראומת שקרניהו רודפת אותו מהקדנציה הראשונה ועד עתה. בקדנציה הנוכחית, הוא שם לעצמו מטרה, לרסק את תדמית השקרן, ולהוכיח שמילה של ביבי, היא מילה. את התדמית החדשה, הוא מעוניין לשווק בעיקר כלפי חוץ, לעבר האמריקאים. לא מתאים לאשף התקשורת הבינלאומית, לקבל את לקט העיתונות העולמי ולקרוא כי בישראל מחשיבים אותו כשקרן. זו הסיבה שבש"ס סמוכים ובטוחים, כי גם בממשלה רחבה "ההבטחה המוכחשת" לתיקים הספציפיים, תעמוד בעינה.

שבעת המופלאים

"יש נפגעים?", שאל מנחם-לייזר מוזס, את ששת חבריו לסיעת יהדות התורה (ראה להלן). הח"כ הויז'ניצאי, הגיע לישיבת הסיעה באיחור מה, וסיפר לנוכחים כי בדרך שמע על מלחמת עולם שמתנהלת בין ליצמן לגפני בנוגע לראשות ועדת הכספים. "והנה, אני מגיע לפה, והכל על מי מנוחות". עוד אחד מסיפורי הצדיקים של מוזס.

אז השלום והאחווה עדיין לא באו בצל קורתנו, אבל לכל הפחות כלפי חוץ, התנהלות חברי-הכנסת של יהדות התורה, מעידה שהאחריות מחייבת גם אותם, אם לא בחדרי חדרים, לכל הפחות מחוצה להם, עם דגש על 'לעת עתה'. המגעים מול הליכוד מתנהלים בתאום כמעט מלא. לא שאין חריקות, אך כל עוד הגלגלים נעים והעגלה המאוחדת נוסעת, גם אם מקרטעת, דיינו.

אפילו 'פוליטיקה אחרת' ישנה. בישיבה הראשונה של צוות המו"מ, ביום רביעי שעבר בכפר המכבייה, התלוצץ כתב 'קול ישראל' כי יהדות התורה תשגר למו"מ שבעה חברי סיעה שייצגו שבעה עשר חצרות.

התיאור תאם את המציאות המתרחשת בישיבות סיעת יהדות התורה, שם מסרבים להכיר בתוצאות הלא מחמיאות ומצרפים דרך קבע לישיבה את המועמד השישי האגודאי ישראל אייכלר ואת המועמד השביעי הדגלאי מנחם כרמל. התוצאות הסופיות, עדיין לא הגיעו לחדר סיעת יהדות התורה.
גם לישיבת המשא-ומתן הראשונה מול הליכוד, אמורים היו להגיע שבעת המופלאים, כמו זוג המגיע לפגישה במקום וסוחב עמו את המשפחה והשדכנים, איש בל ייעדר. אלא שכאן, בא צעד אצילי של ח"כ אורי מקלב ועשה קצת סדר בבלגן. "תגיד, אתה סומך על ליצמן?", הוא שאל בשיחת טלפון מקדימה את מנחם-לייזר מוזס. התשובה הייתה חיובית. "אז למה אתה בא?", הוא הוסיף ושאל. "כי כולם באים", ענה בן השיח. "תראה", אמר אורי. "אני סומך על גפני, אתה סומך על ליצמן, אם לא נגיע, גם הבאים בתור ישארו בבית". אמרו ועשו. כתב 'קול ישראל' שהמתין לשבעת הנציגים לא הסתיר את פליאתו. "איפה כל השאר, האוטובוס שלכם נתקע בדרך?", הוא שאל.

מאוחר יותר, כשיצאו מהדיון אמר ליצמן לגפני: "תמסור לאורי ישר כוח, הוא מנע מאיתנו בזיון". גם מאיתנו.

אז שיתוף פעולה, לפחות כלפי חוץ, ישנו, לא רק בתוככי יהדות התורה, אלא גם בינה לבין ש"ס. השבוע. ביום ראשון נפגשו ליצמן וישי ותיאמו עמדות. ביום שני, נפגשו ליצמן, גפני, אטיאס ונהרי, עם אורי יוגב, לשעבר הממונה על התקציבים באוצר. ורק יו"ר ש"ס נפגש לבדו עם המונה על התקציבים באוצר רם בלינקוב. אכן, אחדות שכזאת.

אך בל נטעה, הקרב על התיקים בין יהדות התורה לש"ס, כמו גם בתוככי יהדות התורה, רחוק מלהסתיים. ביהדות התורה מדברים אידיאולוגיה, ומתכוונים כיסאולוגיה. בסוף-השבוע האחרון, הייתה זו כותרתו של המומחה לענייני חרדים אבישי בן חיים בעיתון 'מעריב'. הקוראים למדו על כך, שמרן הגרי"ש אלישיב אינו נכון לפשרה כלשהי בסוגיית ברית הזוגיות.

הכחשות, יותר מרפות נשמעו לאחר מכן גם מכיוון הסניף הירושלמי של דגל התורה, אך בש"ס פירשו זאת כאיתות ברור מצידה של "אחינו האשכנזים". "הם חוששים שאחרי שיסגרו על קווי היסוד מול הליכוד, לא יהיה להם נעים לטרפד את המו"מ בגלל תיקים", היה מי שהסביר בש"ס: "ולכן בא המסר, עד שלא תסתדרו איתנו על תפקידים ראויים, לא נסדיר את הנושאים העקרוניים".

כך או כך, ההחלטה להעביר את ההכרעה לפתחם של רבנים, "שישבו בדין" מטעמם של מרן הגרי"ש אלישיב וכ"ק מרן האדמו"ר מגור, טרפה במקצת את הקלפים, שכן חשבונות פוליטיים קטנוניים, נדחים על סף מפתן דלתות הדיינים, כידוע ומפורסם.

בינתיים, מנהלים ח"כי דגל התורה משא-ומתן מטעם עצמם. משרדי דגל התורה בירושלים, לא שקקו חיים כך, מזה עידן ועידנים. איציק ברנר המנהל האולטימטיבי של הסניף הירושלמי, מסתובב במקום כמו 'תעלא בעידנא'. במרכז השולחן ישוב המועמד מטעם דגל לתפקיד הראשון מוישה גפני, לימינו ח"כ אורי מקלב, לשמאלו המועמד מנחם כרמל. בקצב הזה, ליצמן עוד יקבל 'מכתב רשום' מהמשרדים באדוניהו הכהן, בדרישה חד-משמעית להושבת הרב לייזרזון לצידו, בעת ניהול המו"מ. לא רק חברי הסיעה נוכחים בחדר, ישובים על גבם, אלי ויינמן איש הכספים של 'סמינר ליברמן' (לא איווט, ר' שעיה), ואברהם דויטש מאופקים.

בזה אחר זה, נכנסים מנהלי הסמינרים, נציגי ועדת הדיור, ראשי המכונים התורניים, וכל מי שחושב שענייניו ראויים לעלות על שולחן המשא-ומתן מול הליכוד. בדגל התורה כמו ביהדות התורה, זהו כלל יסוד: לפני שאתה יוצא לדרך, נהל משא-ומתן בינך לבין עצמך.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!