כשמסכת כתובות ניצחה בקרב

1.

רגעים ישנם בחייו של אדם, שבהם נעשים החיים מרוכזים יותר, נמרצים יותר, וכל אבר נעשה פתאום חי ומורגש כעצם השמים.

כזה היה הלילה שבין י' לי"א כסליו תשמ"ט.

ההיסטוריה ומשק כנפיה התארחו לרבע שעה מאושרת בחדרי. בדרך לא דרך התגלגלה אלי מהספרייה הפרבוסלבית במינסק, מסכת שבועות שהייתה שייכת לאור שבעת הימים הגר"א מוילנא, ובשוליה הערות בכתב-ידו.

אני ממשש באצבעות רוטטות את הכריכה האכולה, שנכרכה לפני 250 שנה בדפוסי קושטנדינא, ומחשבותיי נישאות על כנפי הדמיון לאפלולית הקלויז הווילנאי. על גבי הגמרא הזו יקדו עיני הגר"א מוילנא, איתה נמלט מחשכת העולם החיצון...

אני פותח את הספר הנורא, ונזכר בדרכים העקלקלות שהספר עבר מווילנא של הגר"א, דרך קלויזים אפלוליים ומרתפי כנסיות ברוסיה הצארית, הבולשביקית, עד לסמטאות 'שערי חסד'.


2.

ר' שלמה, מי שמסר את נפשו והונו להשגת כתב-היד, מחייך ומוביל אותי לעבר אחד האירועים המרגשים שחוויתי בחיי. בדף מ"ו, ובדף מ"ט, מכתימות את מרכז העמוד כמה טיפות חלב, שדבקו שם מנרו המפורסם של אור שבעת הימים.

נר החלב!

העולם החיצון כאילו נעצר. אני ממשש בדחילו את הנקודות השמנוניות מלפני מאתיים שלושים שנה. משהו מתכדר בגרוני.

את חטאי אני מזכיר היום. נכנעתי ליצרי, וניסיתי לגרד משהו מנר החלב. גיליתי לאכזבתי, שעשרות דורות לפני כבר הגו אותו רעיון... לא נותרה עוד טיפת-חלב כדי גירוד...


3.

אבל בהתרגשות אין קונים ספרים. הערלים ממינסק, בעלי הגמרא, ביקשו תמורתה ארבעים אלף דולר. היינו קבוצת אברכי כולל, שהיססו פעמיים לפני שרכשו יוגורט. נכנסנו, אפוא, למעונו של מרן הגרש"ז אויערבאך זי"ע, ונועצנו בדעתו. מעבר לחוות-דעת, היו לו למרן גם מקורות כספיים לדברים שבקדושה.

הוא מישש את הספר, בחן אותו, ואמר בפשטות:

"א גיניצטער ספר... ספר משומש, לדעתי זה צריך לעלות 30-35 שקלים... יותר אסור לשלם עליו..."

היינו מזועזעים. הראנו לו בדחילו את כתב ידו של הגר"א בשולי העמוד.

"נו", הוא אמר בפשטות הרבי-שלמה-זלמנ'ית שאין לה חליפין ותמורה, "צריך להעתיק את החידושים, ולהשיב את הספר לרוסיה".

כיוון שכך, אזרתי עוז, והראיתי לו בדחילו ורחימו את טיפות נר החלב, של נרו של רבינו הגר"א... רבי שלמה זלמן, איש שאהבת התורה בערה בו כמדורת בית המוקד, היה אמור לכאורה להתרגש מזה.

הוא התבונן בי בתימהון גדול:

"אתה מתרגש במקומות לא נכונים ר' יעקב. להתרגש מטיפת נר חלב מלפני מאתיים שנה? למה אנחנו צריכים את זה?"

הוא הצביע בפשטות על ארון בחדרו. "יש לי בארון חפיסות נרות של חברת 'מנורה' מייצור תשמ"ח. נרות טובים מאוד... אני לא זקוק לטיפות נרות מלפני מאות שנה..."


4.

אלו היו רגעים מכוננים, כמו כל רגע שעשיתי במחיצת נפש-הענק הזו. רבי שלמה זלמן לא היה נטול רגשות. הוא היה נטול סנטימנטים. וגם הרגש הענוג שלו תועל, כמו כל הליכות חייו, בזרוע נטויה. ברגע של גילוי-לב נדיר סיפר לי, שמיום עמדו על דעתו לא בכה. הוא סירב לבזבז אנרגיות רגשיות במקומות הפחות מתאימים.

כך נוצקו שם ברחוב פרוש, חיים של "פלס מעגל רגליך". שום תנועת-נפש רגשית לא עשה שם שבת לעצמה. 86 שנות חיים היו מתוכננות לפרטי-פרטים.

רבי שלמה זלמן לימד, שאף פיסה מחיי הרוח של אדם-התורה, אסור שתהא מורכבת מפרצי רגשות, ואסור שאף מעשה יהא ניזון מ'ריחות'. מ'צבעים'.


5

תקופת הבחירות, שעברה עלינו לרעה, תקופה שבאופן נדיר נוצחנו בה כולנו. עכשיו, שבועיים לאחר האירועים וההתלהמות וסחף הרגשות, השעה היא שעת-חסד לבחון את האירועים בתמונה רחבה.

בלי להיכנס לפרטים, הפרטים מקטינים בדרך-כלל את התמונה, הייתה נקודה אחת בה לקינו כולנו, כולל כותב השורות:

השפה. השפה הרגשנית, המתפרצת, נטולת-העידון, מבית מדרשו של ה"פחז כמים". שפת הרגשנות המתפרצת, המתנפצת. שפת ההתלהמות הוולגרית.

ואין זה אומר, שכל מי שהשתמש בשפה הזו לא צדק בטענותיו. הבעייה איננה 'צדק', אלא הסגנון. "כל האומר ראובן חטא", מלמדים רבותינו, "אינו אלא טועה". אם ראובן צדק, למה מרחיבה התורה בעונשו בפירוט נדיר?

"פחז כמים"! שפת הפחזות, היא הרסנית גם כשמדובר בבכורו של יעקב שלימתא, "כוחו וראשית אונו" של מי שדמותו נחקקה ב"מרכבה".

בפרט כשמדובר בו.

קלם, למשל, הכריזה מלחמה בפחזות. חרדו שם חרדה גדולה עד מאד מהביטוי הראשוני של האדם. מה'השקפה הראשונה'. משום שהתנועה האנושית הראשונית, היא תמיד ילידת הכוח הבהמי.

מה שארע לנו, שהפכנו את ה'מושכל ראשון' ל'שפה'. והתנהלנו איתה לאורך התקופה הנפיצה ביותר בחיי היהדות החרדית.


6.

המאמר האחרון שנכתב על ידי, זכה לביקורות רבות. יש דורשין לשבח ויש דורשין לגנאי.

חלק מטיעוני הגנאי שהושמעו, צודקים. תמיד נעים וחשוב לשמוע ביקורת בונה. אבל שתי צורות ה"דורשין" שפנו אלי, לקו בתסמונת התקופה: ההתלהמות.

התלהמות הופכת טענה ל'אגרוף', ומשפט לגידוף. התלהמות הופכת כל בית-מדרש ל'שוק'. הגדרה של 'שוק' - אינה בהכרח אתר שמוכרים בו מלפפון ועגבנייה.

שוק הוא אתר, שהשפה הוולגרית שלו משחררת את היצרים מבתי-הכלא שלהם, ומלבישה להם תחפושת של קפוטה או פראק.

שפה מתלהמת סובלת מליקוי חריף: היא הופכת את בעליה מ'מדבר' מניב רעיונות - לערימת תגובות יצריות לא-נשלטת. וליקוי נוסף: שפה מתלהמת לעולם לא השיגה את מטרתה.

אף אדם אינו קשוב למטח טילי ביקורת המסתערים לעברו. אדם שטילים מסתערים לעברו, עסוק יותר בהקמת חומות הגנה או התקפה, מאשר בהקשבה.


7.

השבוע זכיתי לשתי שיחות טלפון של נערים, שסירבו להזדהות. הטלפונים הגיעו בשעות לפני הצהריים של יום חמישי, מנערים בגילאי 18. שתי הביקורות שלהם סתרו זו את זו עד היסוד, אבל היה בהן משהו משותף:

היהירות, הבוטות, וטריקת הטלפון כתום הגידוף. נערים עולי-ימים סבורים משום מה, שגידוף אנונימי נסער, מותיר אחריו שובל הירואי של גבורה וגדולה. בפרט אם הוא מלווה בטריקת טלפון מוגת-לב.

אבל היה בכך משהו מטריד.

ביום חמישי בעשר בבוקר, בזמן של כתובות, אמור בן ישיבה לברר את דעת ה'אגודה' בדין "אונס ביום אחרון", במקום לקרא מאמרים ב'בקהילה'.

ובמקום לתרגם קנאות לגידוף פרחחי.

זו אחת מהתופעות הקשות של אירועי בחירות תשס"ט. מצויים זעיר-שם, בשולי המחנה, נערים מחוגים שונים, שהגיעו לבית מקדש התורה עם ברק בעיניים וטוהר בלב, והם גוררים את הברק והטוהר עצמם למין 'קנאות-זמרי' מפחידה, רצופת פשקווילים וגידופים.


8.

ואני קורא לשני מגדפיי ועמיתיהם מלב אוהב:

להט הנעורים שלכם, שבשמו גידפתם השבוע, וביזיתם את עצמכם, הוא הנכס המופלא ביותר שלכם! "הצדיקים מתקנאים בהתלהבות בני הנעורים", מבעיר רבינו צדוק כהן גדול.

לשאלתי, סיפר לי אחד מכם, שבישיבתו לומדים ב'זמן' הזה כתובות. גם אני בגיל 18 הוארתי משיעוריו הלהבה של מורי הגאון האדיר רבי ראובן פיין, בדין "גר קטן", "מלאכה שאינה צריכה לגופה", ו"פתח פתוח". מנסיון אני מבטיח לכם:

אין שידוך מופלא וקסום יותר, מנערים בגיל 18, לבין שני כרכי השיטה מקובצת לכתובות!


9.

שעת לילה מאוחרת מאוד. הטלפון בחדרי שב וצלצל. המגדף בן ה-18, ש"אונס בגיטין" הצליחה למרות הכל לפרוט בנשמתו על נימי-נפש ענוגים, התקשר, ודמעתו על לחיו. הוא מבקש סליחה. מעומק ליבו.

כל המרירות הציבורית במחננו, הפכה פתאום חסרת משמעות, מול התוצאה המופלאה:

כתובות ומתיקויותיה ניצחה בקרב...

מי שהוא בן-בית בסמטאותיה עתירות-הקסם של כתובות, אינו מסוגל לשכב לישון כפרחח חסר-כבוד.

ונפשי הוארה אז בתחייה גדולה. אפילו מגדפין שבה – מלאין כתובות כרימון!

תודה לך נערי!

מפנקסו של בן ישיבה, טורו של הרב יעקב ב. פרידמן, מתפרסם בעיתון 'בקהילה'

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!