סמינר ליברמן

היצרים המשולהבים באולם רווי אדי ההסתה, הזכירו לכמה מהנוכחים את הקולות שנשמעו באותו מקום ממש, בימים שלפני רצח רבין. באותה חממה שבה נשמעו הקריאות המסיתות שהובילו לרצח הטראומטי, מצא לנכון יו"ר ישראל ביתנו להניף את דגל הדה-לגיטימציה כלפי ציבורים שלמים.

כאילו דבר לא נלמד, מאום לא הוסק. איש ממלומדי האוניברסיטה לא מצא לנכון להפסיק את מופע האימים. "מי שאינו משרת בצבא או בשירות לאומי, יקבל במדינה מעמד של תושב, ולא יהיה רשאי להצביע בבחירות. כלל זה נכון לגבי החרדים כמו לגבי הערבים", אמר איווט האיום. לא אחרי שכונה 'שטן', אלא הרבה לפני. הדברים המקוממים נאמרו, כבר לפני כחודשיים, בעת שיו"ר ש"ס אלי ישי, היה שבוי עדיין בממלכתיות שנקט בה בימי הלחימה בעזה. תגובתו לדברים החמורים, הייתה מינורית: "בש"ס מתכוונים לעסוק באיחוד השורות ולא בפילוגן", אמר ולא יסף, וחבל שכך.
לו היו הדברים נשמעים מפיו של נבחר ציבור אירופי, שלא לדבר על מנהיג מפלגה, כלפי יהודים באשר הם, באחת ממדינות המערב, היו אנשי משרד החוץ נעמדים על רגליהם האחוריות. הזעקות כנגד ליבוי האנטישמיות, היו נשמעות מקצה העולם ועד קצהו. אבל אצלנו, יש מי שמוצא לנכון להכות על חטא, לא כלפי הדובר, אלא לעברם של המדוברים.

לתופעת רקדני ה'מה יפית' בקרבנו, התרגלנו. כעת הופתענו לגלות כי אלה, דורשים מהציבור החרדי כולו, ללוות בתופים ובמחולות את ריקודיהם. ליברמן - נמצא מי שהסביר - הוא בכלל חובב חרדים ידוע. אנחנו החרדים, היינו צריכים לקרבו ולא לרחקו. ש"ס אשמה בכך שהלמה בו ללא רחם, משיקולים פוליטיים בלבד.

הטיית העובדות, ראוי לה שתידחה על הסף. אכן, נעשתה טעות חמורה ביחס החרדים לליברמן, אך זאת לא טמונה בחריפות התגובה, אלא באיטיותה. לא בשבוע האחרון, אלא ברגע הראשון, היינו צריכים כולנו, כאיש אחד, להלום בדובר הגזען בכל הכוח. לעת הזאת, ניתן היה גם לגזול את החנית מיד המצרי ולהיעזר בתקשורת עצמה. בשלהי מערכת הבחירות, בעת שש"ס התקיפה את ליברמן בכל הכלים שעמדו לרשותה, ניתן היה להבחין בנקל בכך, שהתקשורת עומדת מהצד, אינה מותחת ביקורת ובעקיפין, אף מסייעת למלחמה נגד תופעת ליברמן.

נכון, המדיה לא עשתה זאת בעטיה של הפגיעה בחרדים, אלא דווקא משום המלחמה שקידש בערבים. אבל את המומנטום הזה, היה צריך לנצל למן הרגע הראשון. את הקמפיינים הלא ממוקדים בבית ומחוצה לו, היה צריך להחליף במסר אחד ויחיד, ממוקד בתופעת ליברמן. אז נכון, איווט היה גורף בעקבות כך כמה מנדטים מהשמאל הקיצוני, אבל הבוחרים האותנטיים של ש"ס, היו שבים הביתה. לא - "כן, אנחנו יכולים", הייתה צריכה ש"ס להשמיע, אלא - "בלי אמונה, אין מדינה". המסר, היה צריך להינעץ כחץ שנון בבטן הרכה של המצביע המזרחי.

ידידיו של איווט במגזר החרדי מסבירים, שהוא טוב מטומי. שאין בו שנאת חרדים מפעפעת. לדידנו, זהו חסרון ולא יתרון. את טומי לפיד לקחו כולם בפרופורציה. השנאה שהקרין כלפי כל דבר שרוח של חרדיות נודף ממנו גרמה לכך, שידענו מול מי אנו עומדים. ליברמן לעומת זאת, עושה זאת בעורמה. בחיבוק דב רוסי. הוא לא יוציא מילה על חוסר הלגיטימיות שלנו כחרדים. הכל ענייני. שפה של נאמנות ואזרחות. השורה התחתונה שלו מסוכנת הרבה יותר.

הוא יכול להיות חבר ורע של כמה מקודקודינו בהווה ולשעבר. אז מה, גם וולטר, מגדולי האנטישמיים, נודע באימרתו הצדקנית: "רבים מחברי הטובים הם יהודים". לא החברים עיקר, אלא המעשים. במעשיו, דוחף אותנו איווט אל מחוץ לגבולות הלגיטימציה. התגובה, אסור לה שתהא רפה. מי שמעז לעמוד מול חבורת סטודנטים ולדבר על הפיכת החרדים לאזרחים סוג ב', ראוי לו שיוקע אל עמוד הקלון. מי שמאשים את הש"סניקים, במקום לגנות את ליברמן, ומבקש להציג את הדב הרוסי המאיים, כדובון מחמד, משחק לידיו.

ראש ממשלת ליברמן

הזכייה בראשות הממשלה בבחירות 96, באה לנתניהו בהפתעה ותפסה אותו לא מוכן. את המו"מ הקואליציוני מטעמו ניהל, האיש החזק בסביבתו ומי ששימש לאחר-מכן כמנכ"ל משרדו, אביגדור ליברמן. את הניסיון הוא צבר בשנים שלאחר מכן, לאותו מו"מ הוא הגיע ירוק לגמרי. מולו ניצבו השועלים הפוליטיים של ש"ס, שהגיעו במוצאי-שבת לפתיחת המו"מ מוכנים ומזומנים. מי שטרח בערב שבת, אכל אז גם במוצאי שבת. כשהגיע שלב הניסוח, ישב ח"כ מיקי איתן, איש החוקה של הליכוד, והתקשה להקליד את הנוסח הרצוי. עו"ד דוד גלס שהגיע מוכן, שלף מכיסו טיוטה ערוכה שהוכנה מבעוד מועד: "קח אותה ותתקן את הסעיפים לפי מה שסיכמנו", הוא אמר לאיתן וקיבל את הסכמתו של ליברמן. את הכלל הזה, הוא למד משנים של ניהול מו"מ - משפטי ופוליטי, כל המגיע מוכן, רצוי כשמסמך בכיסו, ידו על העליונה.

הטיוטה שהציג גלס, אכן היוותה בסיס נוח וזמין. ההסכם נחתם לשביעות רצון הצדדים, בעיקר הצד הש"סי. מאוחר יותר הונח המסמך על שולחן הכנסת לפני כינוסה של מסיבת העיתונאים שבה התכוון נתניהו להציג את ממשלתו החדשה. ליתר ביטחון, פנה גלס לאיווט שעתיים לפני וביקש לראות את ההסכמים שנחתמו מול הסיעות השונות. הוא קיבל את מבוקשו ולמראה עיניו, לא ידע אם לצחוק או לבכות. בהסכם מול ישראל בעליה הרוסית, כמו גם מול צומת האנטי-דתית והדרך השלישית החילונית, נותרו אותם 'סעיפי דת' שנכתבו בטיוטה שהוגשה על ידו למיקי איתן: בניית בתי כנסת, מקוואות ועוד שלל סעיפים בעלי אוריינטציה דתית מובהקת.

גלס, מחויך כולו, אץ-רץ לליברמן שתפס את ראשו: "תעשה לי טובה", הוא אמר. "אני דוחה את מסיבת העיתונאים בשעה, שב בינתיים ותתקן את ההסכמים". פרקליט הבית ברחוב הקבלן, נענה לאתגר, ותיקן את סעיפי ההסכמים. כדי שלא לנהוג איפה ואיפה, הוא מצא לנכון לתקן גם את נוסח ההסכם מול ש"ס: "ממשלת ישראל תמנה שני שגרירים שיומלצו על-ידי ש"ס, במדינות מערביות חשובות", הוא הוסיף ברגע האחרון. ההסכם נחתם על כרעו ועל קרבו, דא עקא ושגרירים מומלצי ש"ס, דוברי אנגלית, לא נמצאו במהלך הקדנציה שלאחר מכן.

שלוש-עשרה שנה אחר כך, והפעם התהפכו היוצרות. ליברמן, הוא זה שהגיע מוכן, בעוד הנציגות החרדית נשרכת מאחור, נגררת אחרי סדר היום שאיווט מכתיב לה. רק בסוף השבוע האחרון נפל לח"כינו האסימון. עד אז, הם היו בטוחים שליברמן מושך זמן, מתכוון להוציא לביבי את הנשמה, אבל ימליץ לבסוף על ממשלה בראשותו ללא תנאים מוקדמים. בדיוק כמו החרדים.

הנציגים החרדיים שמעו זאת מכלי ראשון. ליצמן וגפני - לחוד כמובן - נפגשו ביום חמישי שעבר עם איווט והבינו, שדרישותיו הפעם, אינן מן השפה ולחוץ. ח"כ מאיר פרוש שהרים טלפון לליברמן בליל שישי האחרון, הזכיר לו כיצד בתקופה בה כיהן כסגן שר השיכון במעמד שר ודאג להעצמת הבנייה בהתנחלויות, שמע אותו - כמנכ"ל משרד ראש הממשלה - מתלונן לא אחת כלפי הפייסנות שגילה נתניהו: "אני זוכר את הנאמנות שלך לארץ ישראל, איך רתחת על כל פסיעה שנעשתה לעבר הפלסטינאים, איך אתה מוכן כעת לוותר על ממשלת ימין צרה ולתת את השלטון לקדימה?". התשובה ששמע פרוש, הייתה קרירה וברורה: "הבטחתי לבוחרים את ברית הזוגיות ושינוי שיטת הממשל ואקדם זאת", אמר איווט שירד לרזולוציה והסביר: "בכוונתי לדאוג לגיורי הרב דרוקמן ולא (להבדיל! - א.ב.) לגיורים על פי הרב אלישיב".

הקשחת העמדות, בראשיתו של שבוע זה, מול נתניהו, הבהירה סופית, כי פניו של איווט אינם לפשרה. באותה טקטיקה שנקט אז גלס לפני למעלה מעשור, השתמש ליברמן הפעם. מהכיס הוא שלף מסמך בן חמישה סעיפים, אותו הציג לליכוד ולקדימה כאחת. נתניהו, היה מספיק הגון כדי להבהיר לו, כי יתקשה למלא את הדרישות. קדימה מן הצד השני, מיהרה כבר ביום ב', להגיש תשובה שבה היא מאמצת תשעים אחוזים מדרישותיו של ליברמן, למעט חוק האזרחות.

רק אז, הבינו במפלגות החרדיות, כי אין מדובר במקריות, אלא במהלך מתואם מראש מול קדימה. לציפי לבני חשבונות משלה, מול החרדים שחטפו לה את המפתחות לבית ראש הממשלה, אותם כבר החזיקה בידה. היא מבינה שראש ממשלה לא תוכל להיות, גם בתמיכת ישראל ביתנו, שמרחיקה ממנה את העבודה ומרצ. אבל לכפות על ביבי ממשלת אחדות, ניתן גם ניתן. ואין כמו איווט כדי לדעת, מהן הנקודות הרגישות בהן ניתן ללחוץ את ביבי ולהניעו לעבר המהלך הרצוי. כאיש החזק בראשית הקדנציה הראשונה של נתניהו, הוא לא שכח כיצד בלחץ של הרגע האחרון, הצליח דוד לוי להכניס את אריאל שרון לממשלה על אפו וחמתו של ביבי ובעיקר מנכ"לו. כעת הוא מתכוון, לעשות לנתניהו את אותו מהלך, עם קדימה. איווט בתפקיד דוד לוי, וציפי בתפקיד אריק שרון.

ליברמן מחזיק את הקלפים צמוד. ההנחה הרווחת הינה, כי לא ימליץ על נתניהו סתם כך. בבואו לנשיא, הוא ידבר על ממשלת אחדות בקונסטלציה כזאת או אחרת, עם רוטציה או בלי. קדימה, על פי הסיכום בינו לבינה, לא תצטרף בלעדיו, ועימה ביחד הוא מתכוון לממש את מדיניותו - שינוי שיטת הממשל, קידום ברית הזוגיות - ולא רק בין גויים לגויים, העברת סמכות הגיור לידי רבנים אזוריים ושאר מרעין בישין. בעיני רוחו, רואה איווט את נתניהו, כראש ממשלת ליברמן.

לא תסור, עובר לעשייתה

מאוחר מידי, הרבה אחרי שליברמן גנב את ההצגה, נזכרו הנציגים החרדים שגם להם יש זכות בחירה. אחרי שאיווט סיים למצות כמעט את מלוא הפוטנציאל, התחלנו לשמוע קולות של התלבטות רפה, גם מקרב ח"כינו. כמו לפני הבחירות, כך לאחריהן, במקום להוביל את איווט, הובלנו על ידו.

הסנונית הראשונה נראתה במאמר המערכת של יתד נאמן ביום שישי האחרון: "יש להזכיר שוב, כי 'יהדות התורה' אינה שייכת, מבחינה אידיאולוגית, לא לגוש זה ולא לגוש אחר, שהצד השווה שבהם מתבטא בהתנתקות מהתורה ומהאמונה". גם בריתות עבר, אליבא דאותו מאמר, אינן רלוונטיות עוד. אפילו 'נאום השפנים' פאסה ואינו מתאים עוד למציאות החדשה: "ההוראה הבסיסית של מרנן ורבנן גדולי ישראל זצוק"ל ויבדל"א, להעדיף קואליציה עם הימין, הייתה בבחינת 'הרע במיעוטו'. אלא שבמשך השנים מיטשטש והולך ההבדל שבין הימין והשמאל בנושאים דתיים", דבר מאמר המערכת בביטאון הדגל.

את ביבי, זה לא ממש שיכנע. עובדה: בעוד עם ליברמן הוא מדבר על נושאים ענייניים, עם החרדים, הוא ממשיך לדבר בעיקר על כופתאות. עיני נציגינו נצצו, שלא לומר סונוורו, לנוכח הצעת הג'ובים הנוצצת שהם טוענים שהוצעה להם מכיוונו של נתניהו. אפרופו כופתאות, ליצמן, היה זה שהתווה את המסלול כבר מראשית הדרך, כשהבהיר כי בכוונתו להשוות את התפקיד הראשון לשני, ובכך לפתור את דילמת 'התפקיד הראשון'. רק פרט אחד קטן נותר לתאם בדרך לג'ובים המיוחלים: הם תלויים ועומדים, כמו עשרת בני המן, בכך שנתניהו יקים ממשלה צרה. כביכול כולם אינם יודעים, עד כמה מעוניין נתניהו בממשלה שכזאת, ולא פחות מכך, עד כמה הוא באמת יכול להקימה.

אם היה מי ששכח כי הצביע יהדות התורה למרות הח"כים ולא בגללם, באה התנהלותם ביום שאחרי הבחירות והוכיחה - עובר לעשייתה - כי רק מצוות 'לא תסור' גרמה לנו לשלשל את האות ג' לקלפי. בישיבה הראשונה של סיעת יהדות התורה נמשכו החגיגות, כאילו לא חטפה המפלגה המאוחדת סטירת לחי מצלצלת מבוחריה, לפני פחות משבוע.

מזכ"ל דגל התורה מוישה גפני, דרש מיו"ר הסיעה יענק'ל ליצמן, להתפטר מתפקידו, ותלה זאת בכך שלא ייתכן שהלה יחזיק בשני תפקידים במקביל. ליצמן מצידו, הבהיר, כי מבחינתו תפקיד יו"ר הסיעה משני בחשיבותו: "הרי בכל הסיעות מחזיקים בתפקיד, חברי כנסת מהשורה השנייה", הוא יאמר לאחר מכן. מי שהוריד את המסך על ההצגה, היה פרוש שהבהיר, כי היות וממילא נושא התפקידים לא עומד על הפרק, אין לדון בכך כעת. בכך הבהיר, גם לחברים הליטאיים, כי הוא אינו מונח בכיסו של איש.

ביום שאחרי, פזל פרוש לכיוון השני, כשלפגישת התיאום עם כצל'ה מהבית היהודי, צעד בצוותא עם גפני. ליצמן, סירב ללכת, וכשעלה הנושא לדיון תמה, הכיצד ניתן לתאם עמדות עם איתמר בן גביר. היה מי שהזכיר, כי אנשי האיחוד הלאומי, כיסו אך תמול שלשום את סמטאות ירושלים במודעות ענק נגד נציגי יהדות התורה. ממש, 'אבן מקיר תזעק'.

סוכת השלום נפרשה דווקא במקום הכי לא צפוי, בחצר החסידית שנציגה שילם שוב בכיסאו, על מחלוקת לא לו. אל מעונו של כ"ק האדמו"ר מבעלזא, הגיעו בליל שלישי האחרון כל ח"כי יהדות התורה, בצוותא עם הגורמים העוסקים במצוקת הדיור החרדי, וזאת לאחר שבבוקרו של יום שהה במקום ליצמן במשך למעלה משעה. האדמו"ר פנה לחברי הכנסת וביקשם להזדרז בקביעת זהותו של המועמד לראשות הממשלה, ולבחון ברצינות שיתוף פעולה גם עם הסיעות הדתיות, כנגד ליברמן. כשיצאו חברי הכנסת של אגודת ישראל, פנה האדמו"ר מבעלזא לשני חברי-הכנסת של דגל התורה וביקשם, שלא להתפלג מהרשימה המאוחדת. הכל, כאילו לא בעלזא, היא שספגה את המכה הקשה מכל, כשנציגה הרב ישראל אייכלר נותר שוב מאחור. ניצב על הר נבו, רואה את הארץ המובטחת ואליה לא בא.

כראש המרכז להסברה יהודית, לא היה מזיק ליהדות החרדית, אם הרב אייכלר, המסבירן החרדי האותנטי, היה מדברר אותה ועושה קצת סדר. עד כה לא שמענו בצורה ברורה, מהי עמדתה של היהדות החרדית כלפי דרישותיו של ליברמן. ערכנו משאל בין חברי הכנסת. את האחד שמענו מדבר נגד העיקרון של הפרדת הדת מהמדינה, ותוקף גם פתרון אפשרי בין גויים לגויים. את האחר שמענו מסביר, כי הדברים נכונים רק בכל הנוגע לברית זוגיות בין יהודים לגויים. בין לבין, הגיעו לאוזנינו שמועות מכיוונו של אחד הח"כים, על סדרת פגישות שעורך עו"ד יעקב נאמן עם נציגי יהדות התורה. אלא שבדיקה קצרה מעלה, כי נאמן, שוהה בכלל בחו"ל. זהו הטרנד החדש. בעת משבר, ארוז את חפציך וצא מגבולות המדינה - ליברמן למינסק, נאמן ללונדון.

עד כדי כך מגיע הבלבול, ששמענו מי שמתגעגע נואשות לחבר הכנסת הרב אברהם רביץ זצ"ל, שידע להיכנס לעומקם של נושאים שכאלה, ולא לדון עליהם רק מההיבט הוויזואלי-שטחי. "את רביץ לא היית תופס לעולם בגמגום. הוא ידע על מה מדובר, ונכנס לשדות המוקשים האלה במודע, כשהוא יודע בדיוק היכן ניתן לנטרל את הפצצה". איך אמר בשעתו השופט מישה חשין, כשנדונה סוגיית החוקה? "רביץ, הוא היחיד שם שמבין עניין".

הרב רביץ הציע פתרונות שהתקבלו בחדרי חדרים ולאחר מכן מצא עצמו, מותקף בעטיין של אותן פתרונות שחבריו עשו בהן שימוש. היכן ישנם עוד אנשים כמו האיש ההוא?

לא רק בפן ההשקפתי-הלכתי, גם בנוגע לתמיכה במועמדותו של נתניהו, לא נשמעת ביהדות התורה דעה ברורה. ליצמן טוען, כי קודם ההצהרה על תמיכה, יש לברר את עמדתו של ביבי לגבי ברית הזוגיות. את דעתו זו הוא יביע ביום שלישי, לאחר כתיבת השורות, בפני ועדת השמונה של אגודת ישראל, וביום רביעי בפני סיעת יהדות התורה.

החזית האמיתית מול ליברמן, נזנחת לנוכח המריבות החשובות יותר בבית פנימה, כאשר כל אחד משלושת הקודקודים דואג להיפגש במקביל עם כל אחד ואחד מהנושאים-ונותנים. שחלילה לא ייווצר מצב, שביבי נפגש עם ליצמן, ולא עם גפני. אכן, סוגיות הרות-גורל. ויש מי שמבקש להזכיר, כי נכון לעכשיו, דגל התורה ואגודת ישראל הינן סיעות נפרדות, לאור החלטת ועדת הכנסת ערב הבחירות. במציאות הבירוקרטית, הפילוג כבר קיים. גם במציאות הפוליטית. איך שזה נראה, יהדות התורה זקוקה ל'ברית זוגיות', קודם כל, בינה לבין עצמה...

ביבי מאשים

הכל היה אמור להיראות אחרת, לו היה נתניהו זוכה במנדט אחד יותר מלבני. בשמאל הישראלי מבינים, כי כמו שליברמן גנב קולות מהימין ומשתמש בהם כיום לצורך חבירה עם השמאל, כך לבני, גנבה את קולותיה, מהעבודה ומרצ, ועושה בהם שימוש כעת, כל הדרך לליברמן.

אם לבני הייתה מקבלת קצת פחות מנדטים, וברק קצת יותר, היה לשניהם נוח להיכנס מהר יותר לממשלה. במצב שנוצר, האגו של ציפי גדול מידי מכדי להיכנס, וזה של ברק מרוסק לגמרי. כדי להיכנס כשותף לקואליציה בראשותו של אחר, צריך האגו להיות ממוקם, איפשהו באמצע.

בשיחות שהוא מקיים עם בכירי ש"ס, מפנה נתניהו אצבע מאשימה לעבר הקמפיין שהובילה התנועה הקדושה. נתניהו טוען, כי הפער היציב בינו לבין קדימה נסגר, ברגע שש"ס נתנה את התחושה (נכון יותר: גילתה את הסוד), שיש בינו לבינה עיסקה. ההצהרה על משרד החינוך, הורידה מנדט. 'חיבוק אלי' - ההודעה כי התנועה תתמוך בו, גרע עוד אחד, וההצהרה על נכונותו להענקת קצבאות שנמרחה בכותרות ראשיות, הבריחה עוד כמה עשרות אלפי מצביעים.

החשש הגדול בש"ס הינו, שברגע האמת, ייאלץ נתניהו לקבל את תכתיב ליברמן ולחבור לקדימה, על חשבונה של התנועה הקדושה. במצב שכזה, ביבי יפר את ההבטחות המפורשות (תשאלו את הערב-קבלן, סילבן שלום), בלי לומר 'כל נדרי' לפני.

בניגוד לשרון, שהתנתק מש"ס מרצון, הרי שנתניהו אינו מעוניין בכך. הוא מבין כי גם בממשלת אחדות, ליברמן יהיה מבחינתו החוליה החלשה, בעוד ש"ס תשמש כבת ברית טבעית. גם הדיבורים על שינוי שיטת הממשל, מחייבים אותו לחשוב כמה צעדים קדימה. במצב של בחירות ישירות, נתניהו לא יוכל לשרוד ללא החרדים. או אז יבקש ביבי לשלוף את כרזות 'ביבי טוב ליהודים'.

ביבי אינו שרון, לטוב ולרע. אצל אריק, התרגיל של ליברמן שמתעלל במועמד המוביל ומדביק לו עוד לפני שנכנס ללשכה את תדמית 'ביבי הישן', הלחיץ והסחיט, לא היה עובר בשתיקה. אצל ביבי, הכל יכול להיות. בשביל לשבת בטח בלשכת ראש הממשלה, הוא יסכים לשכוח הכל. את התעללותו של איווט הבוגדן, כמו גם ההבטחות לש"ס הנאמנה. תשאלו את אחד מבכירי הנושאים-והנותנים, בעל אוריינטציה שמאלנית, שזכה לקבל מנתניהו שיחות על בסיס יומי. ומה עלה בשיחות אלה? לא פחות מאשר חברותו האמיצה עם ערפאת. ביבי התפאר ותיאר את שיחותיו עם האיש בעל הזיפים, בהתלהבות של פעיל 'שלום עכשיו'.

אם ליברמן יהיה זה שיספק לו ברגע האמת את הסחורה, הוא יעבור לדבר באותו להט, על ברית הזוגיות, שאת הגשמתה יתאר כפסגת מאווייו.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!