גרפיקאי של ש"ס, ברציף לקרית שמונה

1.

מלמד ומלמדית – מספר העולם – חיו בחלם, עיר של חכמים. כל ימיהם חשקה נפשם בלביבות לשבועות, אבל ידם לא השיגה.

באחד הימים גמרו אומר, להפריש קופיקה מדי יום ביומו. את הקופיקה ישליכו אל תוך קופסת-ענק, ובהגיע היום המיוחל, ישמש להם הכסף המצטבר ללביבות.

מפעם לפעם היה המלמד אומר לעצמו: "נו, מה כבר יקרה ללביבות, אם אטול קופיקה או שתיים לכוסית של יי"ש, נו, לביבה אחת פחות..."

כמוהו גם סברה המלמדית.

בהגיע היום המיוחל, ערב 'חג הלביבות', פתחו את קופסת הענק, שנמצאה ריקה. החלו השניים מתכתשים בזעם. מעוצמת ההתכתשויות נפלו שניהם אל תוך הקופסה. שם המשיכו בהתכתשות. כיוון שהקופסה הייתה מצויידת בגלגלים, החלה לנוע לקצב ההתכתשות, והתגלגלה לכיוון הפתח.

הבית שכן במעלה הגבעה בחלם, והייתה הקופסה הולכת ומתגלגלת במורד הגבעה, עד שפלשה אל תוך בית-הכנסת שהיה מצוי במורד. והמלמד והמלמדית עסוקים עדיין בהתכתשות נמרצת.

בבית הכנסת עמדו אז באמצע שמונה-עשרה. כיוון שראו המתפללים קופסא מתנועעת מעצמה בקצב טירופי, אחזה בהם חרדה, והחלו נסים על נפשם באמצע אמירת 'שמע קולנו'.


2.

כאשר נודע לבסוף בחלם פשר העניין, הייתה העיירה שרויה במבוכה עמוקה, בשאלה כדת מה לעשות.

ישבו, אפוא, מיטב חכמיהם, והתעמקו בדרכים לתקנות שימנעו בעתיד מכשול חמור כזה. שבעת ימי דיונים מעמיקים, הניבו את המסקנות דלהלן:

א. אסור שמלמד ומלמדית בחלם עיר החכמים, יגורו מעתה ועד עולם במעלה גבעה כלשהי.

ב. אסור בחלם עיר של חכמים, מעתה ועד עולם, להכין לביבות לשבועות.

ג. בבית הכנסת שבמורד הגבעה, אסור מעתה ועד עולם, שהדלת תישאר פתוחה באמצע 'שמע קולנו'.


3.

חלם לא חיה, כמו העם היהודי, בצל עבר מדמם ועתיד עתיר סכנות קיומיות, ולכן יכלה להרשות לעצמה להנפיק סיפורים אוויליים, על מצוקות ופתרונות מגוחכים.

לא מי שעולמו הרוחני והקיומי עומד לו מנגד.

בניגוד לקהילות שלוות – אין לקהילה החרדית את הפריבילגיה לשגות שגיאות חלמאיות, בדרכה לתקן שגיאות.

באחד מימי השבוע שעבר, בימים שבין שלישי לרביעי, קרתה השגיאה החמורה מכולן.

במעונו הפרטי של אחד מגדולי הדור הזה, הופעל על-ידי נציגנו ועסקנינו השונים, לחץ כבד, הזוי, על גאוני תורה ידועים, על-מנת להשפיע עליהם למתן את התנגדותם להתנהלויות הנציגות שלנו, לעדן את ניסוחם, לרכך אותם...

ואילו אני לתומי, כחניך בית הישיבה וחניך מושגי 'דעת-תורה' מהיכלם של מרנן ה'חזון איש' ורבי אלחנן ווסרמן, סברתי כל ימי, שנציגי ציבור אמורים להיכנס אל הקודש, לשמוע מה יורו להם גאוני הדור, ולא להורות להם מה להורות להם.


4.

השורות האלו נכתבו לפני הבחירות. למרות זאת, וללא סקרים אני יודע:

יהדות התורה הובסה בבחירות תשס"ט.

הידרדרנו למצב ש'הצלחה' ביהדות התורה, החלה נמדדת בכלים של שוק: גודל, כמות, ומחיר, יתכן שנאכלס בלשכות-פאר ומכוניות-שרד מספר גדול של יהודים בעלי זקנים.

אבל במושגי דעת-תורה שעליהם חונכנו, (המפורטים פעמיים בספר 'החינוך' ובשו"ע יו"ד רמ"ד, רמ"ה), נכשלנו מראש.

נציג הוא מלשון 'ייצוג'. היינו, מי שמייצג את דעתם של גדולי הדור, לא מי שמייצג את שלל האמביציות שלו, במרוצתו אל האגף ההילטוני בכנסת.


5.

זהרורים ראשונים של שמש חורפית, עלו ופלשו למתחם התחנה המרכזית בתל אביב. התחנה כבר שקקה פעילות ותגרנות ושלל לחצי-חיים.

קו האוטובוס המוביל לבאר שבע, כבר עומד ברציף, נכון לקלוט נוסעים. הזוג דדון נשרך לעבר האוטובוס, עמוס סלי ירקות. מוודאים שוב ושוב את מספר הרציף.

הם התיישבו בניחותא, והחלו לשלוף תרמוסים פירות ולחמניות, לשעשע את נפשם לקראת המסע המייגע. כעבור שעת נסיעה נרדמו, הם התעוררו רק כשהנהג הכריז:

"קרית שמונה, תחנה סופית!"

בני הזוג נחלצו בהדרגה מזרועות השינה. הקריאה הזו זחלה אט אט לתודעתם... הקפה שנשפך בבהלה על-ידי הגברת, התערבל עם הגבינה המלוחה. חפיסת הפיצוחים נפלה והתפזרה לכל עבר. מהומה-זוטא החלה משתררת... רגשי תסכול החלו צפים.

אדם מתוסכל דואג משום מה, שהסביבה כולה תדע על כך:

"איך קרית שמונה!" צווח מר דדון, "איך, אני שואל!" והניף בדרמטיות את שרידי האפרסק הנגוס שלו, כאילו היה כתב-האשמה. "אנחנו קנינו כרטיס לבאר שבע! ברציף 12!"

הגברת, מנסה למזער נזקים:

"הנהג אשם! נגיש תלונה נגד הנהג. הוא טעה בדרכו! אני חושבת שהמפות שלו לא נכונות..."

"הנהג אינו אשם!" שואג הבעל בהיסטריה. "'אגד' אשמה... השילוט בתחנה המרכזית לא ברור... אני ניגש הרגע לשלוח מכתב תלונה חריף לגרפיקאים של 'אגד'".

הוא נעצר לרגע, ושאל בהיסוס:

"יש בכלל דבר כזה, 'גרפיקאים של אגד'?"


6.

מה אתה באמת עושה, כשמתחוור לך שבמקום להגיע לבאר שבע, הגעת לקרית שמונה? אתה עומד אובד-עצות בתחנה, והאוטובוס האחרון לבאר שבע כבר עזב את הרציף?

תשאג על הנהג ה'טועה'? תתבע להחליף את ה'מפות' של -נהגי אגד? תתלונן על מיקום גרוע של רציפים, על שילוט לא ברור, וטעויות של "גרפיקאי אגד"?

...ומה קורה כשנציגי יהדות התורה איבדו את אמון הציבור ומורי דרכו? מה קורה לנציגי עולם התורה שהגיעו לשפל, שמורי דרכם חדלו להאמין למילתם, ודורשים את חתימתם לנאמנות לדעת-תורה גם לאחר הבחירות?

יפחידו אותנו מליברמן האיום?... ילגלגו על ה'בית היהודי', ליצניו ומלומדי המתמטיקה שלו, שמה שנותר מחזונם הם שפמים? או ירטנו על מחלקת הגרפיקה של ש"ס, שלא ציירה שלטים ברורים מספיק: "לספרדים בלבד"?

להכות "על חטא" על החזה של השני, זה קל. נוח, וטוב להפגת תסכולים. בכל מערכת בחירות יימצא ה'ליברמן' התורן.

לבאר שבע זה לא יביא אתכם.

הפירוש המילולי של 'נציג' ציבור, שליח ציבור, הוא הכרה ציבורית בנציגותו. נציג-ציבור אמור לייצג את שולחיו...

...מה קורה כשהנציגות מגלה בוקר אחד, שהציבור ברובו, מגאוניו עד שואבי מימיו, איבד שמץ אמון? מה קורה כשהנציג הזה מגלה, שלא חלה טעות ממוקדת במעשה מסויים שלו, אלא הכיוון כולו היה שגוי, והוא נסע שנים לכיוון ההפוך, אל השררה והמנעמים הפרלמנטריים?


7.

יהדות התורה נכשלה, גם אם ניצחה בבחירות.

נכשלה במבחנים המכריעים:

באמינות בעיני הציבור. בשאלת הכניעה לדעת רבותינו. הציבור ברובו, מאס בתככיה. מאס בהתלהמות-ה'קדושה' שהפקירה את עיר הקודש; מאס ביחס הבוז וההתעלמות מהוראותיהם של מרנן הגרי"ש אלישיב והגראי"ל שטינמן.

פרסומי יהדות התורה זועקים: "הישיבה קטנה של הבן שלי! החינוך הטהור!"

מהפרסומים האלו עולה ניחוח מטריד של הקלישאה, "סבא שלי היה רב".

ב"ישיבה הקטנה של הבן שלך" ידידי הנציג, מלמדים ילמדו להישמע לגדולי הדור, ולא להיכנס אליהם אחת לארבע שנים, כדי להורות להם מה להורות.


8.

מקובל לחשוב ששתי הקדנציות של נשיא ארצות הברית, מתחלקות כך: בקדנציה הראשונה הוא יפעל רק כדי להיבחר שנית. בקדנצייה השניה הוא יעשה הכל כדי ששמו ייחרת בדרך כלשהי בין דפי ההיסטוריה.

השבוע הביעו גדולי תורה ידועים מאוד, אי-אמון בחלק מנציגי הציבור, כשביקשו מהם – לחרפת כולנו – חתימה בכתב שיהיו נשמעים לדעת תורה.

הנציגים חתמו. והיו מאושרים.

הם ייבחרו שנית!

היכולת להתבייש, היא מנכסיו של אדם המעלה. "מי שיש לו בושת פנים". ועצם העובדה המבישה, שנציגנו איבדו את נכס-הבושה, במרוצתם הנלהבת לאגף ההילטונים בכנסת... וש"להיבחר שנית" - הפך להם למטרה - אומרת שנוצחנו בבחירות!


9.

"אם לא תבחר בנו" שואגות סיסמאות בחירות, "תבחר בליברמן. ליברמן יכפה את 'ברית הזוגיות'... מאכלי 'דבר אחר'..."

שוב הגישה החמקמקה, המתנשאת, המאיימת. הגישה הזו אומרת, שאם תבחר את חבר הכנסת הרב... בעצם תבחר בלא לבחור ליברמן.

זה עלוב מדי ידידיי.

אני שמח שהטור הזה מתפרסם לאחר הבחירות, כדי לא להיכלל בכלל הגופים ההזויים שחרב הנקמנות העלובה בפיהם. ואני שמח שהוא נכתב לאחר שבחרתי אני ובני ביתי, ג', ככל אשר יורוך.

הייתי מצפה, הציבור כולו היה מצפה, לשינוי מן היסודות הנפתלים. אין מרפאים אולקוס מתפרץ באקמול, בהפחדות. בחלנו בטקטיקות, ובאינטריגות, שיוציאו אולי חתימות, ומספר מנדטים, אבל דרדרו את המערכת החרדית למחוזות שיהיה קשה לתקן.

משפטים מפויסים של חרטה, של פיוס, המבשרים רוח חדשה וגישה אחרת – היו מועילים גם טקטית לאין ערוך, ממסעות לחצים על גאוני תורה, והשימוש בליברמן ולבני כפעילי הבחירות של ג'.


10.

ביום שלישי השבוע, ניגשנו אני ובני ביתי לקלפי ברחוב הרצוג בבני ברק, ובחרדת הקודש הראוייה, הצבענו לששת נציגיה המרכזיים של יהדות התורה:

מרנן רבותינו: הגרי"ש אלישיב, מו"ר הגר"ש אויערבאך, ראש הישיבה הגראי"ל שטיינמן, כ"ק האדמו"ר מוויז'ניץ, כ"ק האדמו"ר מגור, וכ"ק האדמו"ר מבעלז שליט"א.

זו לא הייתה שעת 'הצבעה'. זו הייתה שעת 'הכתרה'. ברוכה תהיה השעה הזאת!

מפנקסו של בן ישיבה, טורו של הרב יעקב ב. פרידמן, מתפרסם בעיתון בקהילה

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!