עורלה בחקלאות המודרנית

לטורים קודמים:

• ראש השנה למעשרות
• צדיק, כתמר
• לאכול טורקי



אחת המשמעויות ההלכתיות של ט"ו בשבט נוגעת לאיסור עורלה. נאמר בתורה: "וכי תבואו אל הארץ, ונטעתם כל עץ מאכל, וערלתם ערלתו את פריו, שלוש שנים יהיה לכם ערלים לא יאכל".

לכאורה, כשהמשנה אומרת "באחד בתשרי ראש השנה לשנים ולשמיטים וליובלות ולנטיעה ולירקות", הרי היא קובעת את א' תשרי כראש השנה לנטיעת האילן. כלומר, מניין השנים מתחיל מא' תשרי.

מה אם כן משמעות ט"ו בשבט לעניין ערלה?

אמנם, רבים חושבים בטעות, שמכיוון שמניין שלוש שנות ערלת פירות האילן, מתחיל להימנות מא' בתשרי, גם סיום המניין יהיה בא' תשרי.

ערלה שלוש שנים בלבד? לא מדויק

מסתבר, כי גם לאחר שהגיע א' תשרי של השנה הרביעית, עדיין יש להמתין בסבלנות עד לאחר ט"ו בשבט, ואז להוריד את הפירות שחנטו עד ט"ו בשבט, ואף באם פירות אלו חנטו בין א' תשרי לט"ו בשבט, הרי הם אסורים באכילה, ודינם כדין פירות ערלה.

רק פירות שיחנטו לאחר ט"ו בשבט של השנה הרביעית יצאו מגדר ערלה, כמאמר הגמרא: "אחד הנוטע ... לפני ראש השנה... פירות נטיעה זו אסורים עד חמשה עשר בשבט ... ערלה".

הסיבה לכך, כפי שמבינים מדברי חז"ל היא: כיוון שפירות אלו החונטים עד לט"ו בשבט, מקור חיותם עדיין מהגשמים שקלט האילן בשנה השלישית, כשעדיין היה האילן באיסור ערלה.

הפיתוי

הפיתוי הרב העומד בפני הפרדסנים, שלא לשווק את פירותיהם במשך 3 שנים, ניסיון קשה הוא ואינו פשוט כלל וכלל.

שוו בנפשכם, מדובר בהפסד ממוני רב, ולא כל בעלי הפרדסים, יהודים יראי ה' המה לעת עתה. ואכן, במשך שנים ניסו הפרדסנים להעלים מגופי פיקוח הכשרות, ולהחדיר את תוצרת הערלה לשווקים הישראליים, והשוק הוצף בפירות ערלה. שלא כמו בימים עברו, בימנו, בהם הטכנולוגיה, הגנטיקה והמדע גורמים לכך שכבר בשנה השנייה יכול העץ לתת פרי טעים לחיך, הרי כשפרדסן לוקח בחשבון את העלויות הכבדות בהשקיה, בזיבול, בטיפול ובטיפוח עץ צעיר, כשלבסוף את הפירות צריך הוא להשמיד - הניסיון והפיתוי רב הוא.

המהפכה?

על רקע זה יש לבחון את השיטה, יש יאמרו המהפכה, שנוצרה בשנים האחרונות - שיטה שלדעת מחוללה, צמצמה את הצפת השוק בפירות ערלה והפחיתה כמעט לאפס את הכשלתם של המוני בית ישראל מהאיסור החמור של אכילת ערלה.

אמנם, יש החולקים נמרצות על שיטה זו וטוענים שהיא איננה פשוטה ולא תקינה.

אשר על כן, הנה הם לפניכם הקוראים האובייקטיביים ותלמידי החכמים, העובדות המדויקות על מעלותיהם ומגרעותיהם. שפטו נא אתם, באם רב הוא התיקון על הקלקול או להיפך. באם מהפכה זו במקומה היא אם לאו.

ובכן, קיימות שתי שיטות נטיעה:

השיטה הוותיקה: שותלים באדמת המשתלה 'שתיל' של העץ המבוקש. לאחר שהשריש, מועבר השתיל לפרדס כששורשו חשוף, כלומר ללא אדמה. בשיטה זו, מרגע נטיעת השתיל באדמת הפרדס, יש למנות ג' שנות ערלה.

השיטה החדשנית: הגידול במשתלה מתבצע בתוך עציץ מניילון. כאשר השתיל משריש ומוכן הוא מועבר למטע ביחד עם גוש האדמה העטוף בעציץ. רק לאחר שהשתיל מוכנס לגומא המיועדת עבורו מסירים ומושכים ממנו את הניילון.

בשיטה זו ישנה אפשרות שניתן יהיה למנות את שנות הערלה מרגע נטיעת השתיל במשתלה, ובכך באפשרות הפרדסן להמתין שנה וחצי בלבד, ובכך להפחית את הפיתוי הכלכלי.

את השתיל נוטעים במשתלה לפני ט"ו באב. כיוון שחז"ל קבעו שבועיים עד לקליטת השרשת השתיל בקרקע, וכבר אנו בר"ח אלול. מר"ח ועד א' תשרי הרי לנו 30 יום, אשר לפי ההלכה נחשבים כשנה שלמה. בר"ה מתחילה כבר שנה שנייה. השתיל שוהה במשתלה עד א' תשרי הבא, וכבר עברו שנתיים, רק אז מזמין הפרדסן ושותל את השתילים במטע, או-אז נותר לבעל הפרדס למנות רק שנה אחת עד שיסתיימו שנות הערלה, במקום להמתין שלוש שנים.

שיטה זו עוזרת לחקלאי המגדל לעמוד בפיתוי הגדול להחדיר לשוק פירות ערלה. שכן, אינה דומה המתנה של 3 שנים להמתנה של שנה. מה גם שבדרך-כלל העץ אינו נותן פירות בכמות מסחרית בשנתו הראשונה.

אולם בכדי שהנטיעה בפרדס לא תחשב כנטיעה חדשה המצריכה ספירת 3 שנות ערלה מחדש, ישנם כמה תנאים, כשהעיקרון המנחה שבהם מבוסס על ההלכה, שרק העברה מאדמה לאדמה ביכולתה להמשיך את רצף מניין שנות הערלה. ואילו העברה מעציץ לאדמה, הרי היא כנטיעה חדשה ויש למנות לה שנות ערלה מזמן נטיעתה באדמת הפרדס, כדברי המשנה במסכת ערלה: "אילן שנעקר והסלע עימו ... עימו--אם יכול לחיות, פטור; ואם לאו, חייב".

כדי לעמוד בתנאי המשנה דרושים מספר תנאים:

א. יש לוודא כי במשתלה השתיל מונח ישירות על האדמה, כיוון שאם חוצץ בינו לבין האדמה בטון, אספלט, או יריעות פלסטיק, לא יחשב הוא כשתול באדמה אלא כשתול בעציץ. וכאשר ייטע באדמת הפרדס יתחילו מחדש שנות ערלתו.
ב. יש לחרור חור בתחתית העציץ בגודל של כ-5 ס"מ. זאת כדי שהשתיל ייחשב כמחובר לאדמה. ללא חור זה, לא יחשב כשתול באדמה אלא בעציץ.
ג. יש להקפיד כי במשתלה השתיל לא הונח על גבי שולחן וכדומה, אלא ראה פני הקרקע באופן רציף.
ד. יש להקפיד שהעץ יעבור עם גוש אדמה בגודל ובכמות שיאפשר לשתיל לחיות בגוש זה לפחות למשך שבועיים, ובוודאי לא חשוף שורש.
ה. יש לוודא כי מרגע עקירת השתיל מהמשתלה לא יעברו 24 שעות.
ו. בשעת הנטיעות תהיה נוכחות של משגיח צמוד, אשר יוודא כי הגוש לא יתפורר (דבר הקורה לעיתים נדירות) בשעת הוצאתו מהעציץ בדרכו לאדמה.
באם התקיימו ששת התנאים הללו, הדבר לכאורה תואם את המשנה "אילן שנעקר והסלע עימו ... עימו-- אם יכול לחיות, פטור; ואם לאו, חייב".

ההסתייגויות:

א. העברה של השתיל על גבי משאית, ייתכן נחשב ניתוק מהקרקע. הן עקב רצפת המשאית המפרידה בינו לבין האדמה. והן עקב העברתו על גבי כבישי אספלט עד לפרדס. בזה ישנה מחלוקת בין פוסקי זמננו: יש הטוענים כי העברה וניתוק אלו, כיוון שמטרתם לצורך נטיעה, אין זה נחשב ניתוק. ואילו פוסקים אחרים טוענים, שגם העברה זו במשאית, על גבי כבישי אספלט, נחשב ניתוק ויש למנות שנות ערלה מחדש.
ב. השתילה מתבצעת בשטח גדול על-ידי עשרות שותלים, וקיימת בעייתיות בפיקוח משגיח שלא יתפורר שום שתיל מגוש האדמה שלו.
ג. בכל פרדס קיימים עצים כושלים שלא התפתחו כראוי, אשר אותם יחליף הפרדסן בעץ חדש. אך בעוד שבפרדס רגיל בו גדלו העצים 3 שנים באדמתו, קל יהיה יותר לזהות השלמה זו, כיוון שהעצים הבוגרים גדולים הם. ואם ישלימו ויוסיפו עץ חדש, יהיה זה ניכר מיד לעין משגיח הכשרות.
אך כאשר העצים גדלו שנתיים במשתלה, ובפרדס עדיין הינם קטנים במאוד, יהיה קיים קושי גדול להבחין באם הפרדסן החליף עץ כושל בעץ חדש, אשר מבחינה הלכתית עץ זה מפגר בשנה או שנתיים אחרי שאר העצים והוא עדיין בערלתו, בעוד שאר העצים כבר עברו את שנות הערלה.
ד. האם אכן יש סדר וארגון למעקב יסודי שיכלול שליטה מוחלטת על עשרות משתלות, מאות פרדסים, עשרות אלפי עצים, מאות שותלים ועשרות משגיחים.

בגלל ד' סיבות הללו. גם הדוגלים בשיטה זו, הנקראת "דו שנתי", לא יגדירו פירות אלו כמהדרין, עד שיגורו בפרדס 3 שנים. אך ללא ספק, יאמרו המצדדים בשיטה, כי מדובר במהפכה של ממש. אמנם יש את ההסתייגויות שאין להקל בהן ראש כלל ועיקר, אך מצד שני ללא כל ספק חסכנו על-ידי שיטה זו את הצפת השוק הישראלי בערלה וודאית, ובכך מזכים את עם ישראל מלהיכשל באיסור ערלה, אשר לחלק מהדעות אף בזמן הזה הינו מדאורייתא.

באתרוגי כפר חב"ד בהם ביקרתי לצורך כתיבת מאמר זה, הנוהל הוא כדלהלן: המשתלה נמצאת בסמוך לפרדס. השתיל נטוע בתוך עציץ של 50 ליטר אדמה. העברת השתיל הינה על גבי מזלג, ללא משטח כלשהו החוצץ בין העציץ לבין הקרקע ('רואה פני הקרקע'). העברה מתבצעת רק על גבי אדמה, ולא על גבי כביש אספלט או אפילו כורכר. ההעברה בגובה של לא יותר מ-80 ס"מ מפני הקרקע. כמו-כן מוודאים שמקום העברה נקי מכל לכלוך - שאינו אדמה - ניילונים וכדומה.

כמובן ששיטה זו טובה לפרדס אחד, אך לא למאות מטעים הניטעים בשנה בארץ ישראל.

הנה העובדות לפניכם חוו נא את דעתכם,

באיזה צד אתם? בצד המצדד במהפכה או בצד השולל?


ולאחר סדרת המאמרים על ט"ו בשבט, כמדומה כי יש לאחל: ט"ו בשבט "כשר" ושמח.

הרב יוסי שטיינברגר הוא מומחה לכשרות, ומגיש תכנית הכשרות ברדיו 'קול חי'

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!