מה שלמדתי מאברך כולל

ימים כאובים עוברים על הציבור החרדי. ימים של פילוג, חוסר פרגון, ומרמור גדול. הציבור החרדי-אשכנזי משוסע ומפולג, ורבים מאיימים כי ביום הבחירות יבהירו למועמדים מהי דעתם המדויקת על פעילותם בשנים האחרונות. רבים הם אלה שיש להם מושג קלוש על עבודת חברי הכנסת, ועדיין עומדים הם בראש כל חוצות וזועקים מרה: למנוולים האלה לא נצביע.

מפלגת 'יהדות התורה' הפכה לסמל הפלגנות. המפלגה שאוחדה לה יחדיו בשנת תשנ"ב, חוזרת בתשס"ט כמפלגה שעצם קיומה - מפלג. היותה - חרחור ריב, והצלחתה - זרית מלח על פצעים מדממים של אנשים רבים.

הרשימה הזו לא תתייחס לגופן של טענות. ישנן טענות קשות – אי-אפשר להתעלם מכך. הכעס בציבור מוצדק. שכן, בחודשים האחרונים נחצו בציבוריות החרדית מספר קווים שלא היו אמורים להיחצות בשום פנים ואופן. ישנה הרגשה של אדם לאדם זאב.

הציבור החרדי, הקטן ממילא, קיבל את מחלת 'נהרא נהרא ופשטיה', מחלה סופנית, מחלה שתסמיניה חמורים מעצם קיומה. ההבנה שציבור כל-כך קטן, הנאבק בסכנות קיומיות, יכול לאפשר לעצמו מריבות בבית פנימה, הרסה כל חלקה טובה. מהרגע בו נתקפנו במחלה, כל אחד עשה שבת לעצמו.

האנוכיות הפכה לחלק אינטגראלי מהשיח הציבורי. ההרגל הנורא שאימצו לעצמם חלקים בתוך הציבור - לדאוג לאנשיהם בלבד, הפכה אותנו ממגזר לנגזר. צמד המילים - אנשי שלומנו - המאוגדות בראשי תיבות האומללים והמאמללים - אנ"ש - הותיר כל איש לנפשו. הערבות ההדדית נעזבה לאנחות. מסירות הנפש הידועה הפכה לציניות, המשווקת על-ידי יחצנים.

אין ספק, חייבים לשים לזה סוף. חייבים להחזיר את האחדות, להשיב את המסירות, ולהחדיר את תחושת הקולקטיב. אבל איך? מה הדרך?, האמת, קטונתי. אין לי תשובה. גם לו היתה לי תשובה - לא זה המקום, הזמן והעיתוי לכתוב על כך.

בבחירות הקרובות אני ובני ביתי נצביע ל'יהדות התורה' שסימנה ג'. לא בגלל הנציגים ברשימה, אלא למרות הנציגים. הטענות השחוקות עד לזרא בגנות הנציגים, אינן רלוונטיות. הן כלל לא עומדות לנגד עיני בעומדי מאחורי הפרגוד. הפרשנות המנומקת על חוסר הרלוונטיות של הציווי 'ועשית ככל אשר יורוך', לא תעמוד לנגד עיני כשאשלשל את המעטפה הכחולה ובתוכה האות ג'. המריבות הפנימיות, שוודאי לא יסתיימו ביום שלאחר הבחירות, לא יכהו את החיוך בצאתי מבית הספר המקומי, לאחר ההצבעה.

וכשילדי הקטן ישאל אותי: "אבא, למה אתה מחייך?" - אסביר לו במילותיו שלו, מה שאסביר גם לכם.

ליד ביתי, ישנו 'כולל'. ב'כולל' לומדים עשרות אברכים - אברכים השקועים בלימודם מבוקר עד ליל. אני מזמין כל יהודי באשר הוא, להצטרף אלי בשעת ערב מאוחרת, כשאותם אברכים מסיימים את תלמודם ויוצאים לכיוון ביתם.

בכיסי מכנסיהם לא תמצאו ביפר או טלפון סלולארי. פשוט אין להם כסף. והאמת? הם גם לא זקוקים להם. כשהם צועדים לכיוון תחנת האוטובוס, יש לי זמן להתבונן בהם. במכנסיים שהתחילו להיקרע, בכובע המרופט, בחליפה שזקוקה כבר שנתיים לניקוי יבש.

אך בעיקר יש לי זמן להתבונן בחיוך שלהם.

חיוך מלא סיפוק. חיוך מלא בהרגשת יעוד, חיוך של שליחות, חיוך של אמונה בצדקת הדרך.

אותם אברכים, לא שמעו על מעללי ליצמן, ולא תאמינו, אפילו השם מאיר פרוש לא אומר להם הרבה. כן, אם תתעקשו הם ייזכרו שלפני כחודשיים הורה הגרי"ש אלישיב "להצביע לפרוש" - וכך עשו. כלומר, הצביעו עוד לפני שהגיעו ל'כולל'. "באותו יום קמתי רבע שעה מוקדם יותר", יספר אברך בביישנות, אם תשאל אותו על יום הבחירות. זהו. זה מה שהוא זוכר מאותם ימים.

אותו אברך, לא שמע על 'מטה כבוד התורה', לא שמע על 'אנשי הבית' ומעלליהם - והוא גם לא רוצה לשמוע. כשהוא מכלה רבע שעה מזמנו, המנוצל כל-כולו ללימוד תורה והתקדמות בסוגיא, עומדים לנגד עיניו גדולי הדור שהורו לו להצביע ג'.

כן, אשתו בכתה אתמול בלילה שאין למוישי כסף לטיול, וליבו נחמץ. הוא הסביר למוישי שכשאבא לומד - זה דורש מסירות נפש. מוישי הבין. גם מוישי רוצה לגדול תלמיד-חכם. מוישי אינו יודע שיש מקום ששמו 'כנסת', שם גרמו אנשים מסוימים שאבא הפסיד כסף שיכול היה לממן לו את הטיול. אבל לא אכפת לו.

יום לפני הבחירות, כשיעבור עם אבא ליד לוח המודעות, ואבא יצביע על חתימה של הגרי"ש אלישיב על ה'קול קורא', הוא יידע שמחר אבא יקום רבע שעה מוקדם, כדי לבצע מה שהרב אלישיב אמר.

מוישי מחכה כבר לרגע שגם הוא יוכל לעשות את מה שהרב אלישיב אמר. בלי לשאול שום שאלה. פשוט לעשות את מה שהרב אלישיב אמר, כמו שאבא עושה כל מה שהוא אומר. אבא הסביר לו, שחייבים לעשות את מה שהרב אלישיב אומר, כי זו הצורה של העברת המסורת. כשאנחנו עושים מה שהוא אומר, זה גורם לנו להמשיך את שרשרת הדורות מאז מתן תורה. דור אחרי דור.

כשאצא מהקלפי ביום שלישי הבא, אסביר את כל זה לילד שלי. אני רוצה שהוא יהיה כמו מוישי. אני רוצה שהוא ישאף להיות כמו אותו אברך. אני רוצה שהוא ישמע לגדולי הדור. תמיד. לא רק כשנח. קשה לי להחדיר לו את זה כל הזמן. אבל ביום הבחירות, כשהוציא אותו מהגן, אומר לו: "עכשיו הולכים לעשות מצווה. לאבא קצת קשה לעשות את המצווה הזאת, אבל הוא עושה אותה. אתה יודע למה? כי אבא רוצה שבעוד 20 שנה אתה תשב בכולל מתחת לבית שלנו - ותעשה את אותו דבר".

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!