לא נקמה, אסרטיביות!

אני, מנחם בן ר' צבי פסח, דור רביעי באגודת ישראל, מצביע בבחירות הקרובות לתנועת ש"ס. כן, אני אשכנזי. כן, אני לבן. כן, אני אגודאי. כן, אני "היימיש". כן, אני דובר יידיש וממוצא אירופי. כן, בכל מערכות הבחירות עד היום שלשלתי לקלפי את הפתק ג', וסביר להניח שאעשה זאת גם בבחירות הבאות.

אבל הפעם אצביע ש"ס.

לא אצביע ג', כי יהדות התורה והצחנה שעולה ממנה כבר חצו את הגבול. התחושה היא שהשלכת הפתק ג' לקלפי מזיקה למתמודדים ברשימה הרבה יותר משהיא מזיקה לנו - הבוחרים. עוד הרבה לפני שניגע בסגירת חשבון עם האחראים לפרשה הבלתי נסלחת של הבחירות בירושלים, יש לזכור כמה רפש, לכלוך, מריבות, מחלוקות, פילוגים ושום-כלום סיפקה לנו המפלגה המיותרת הזו.

כן, אצביע ש"ס, כי במפלגת שומרי התורה הספרדים יש תחושה של ניקיון. כמעט ואין סגירת חשבונות בחוץ, כמעט ואין מחלוקות ובוודאי שאין בוץ. תמים הכותב, אתם מגחכים לעצמכם. אה? ובכן, לא תמימות יש כאן, אלא דווקא הכרת המציאות מקרוב. יש בש"ס, כמו בכל מקום, אהבות ושנאות, מריבות, אינטרסים וקומבינות, אבל כולם, או כמעט כולם, נשארים בבית פנימה. בש"ס שומרים את הזבל בחדרים סגורים בקומות בעליונות ולא זורקים אותו על הציבור, שיתפלש בו עד לזרא. יהדות התורה יכולה רק לחלום על מצב טוב שכזה.

די לסטריאוטיפים, די לגזענות

לא אצביע ג' כי אין לי אימון במועמדיה. פשוט אין. מדברים על פעילותם התועלתית של חברי הכנסת. אלו המתמצאים בנבכי הפרטים ועוקבים מקרוב, יוכלו לספר לכם על העובדה הפשוטה: רוב רובה של הפעילות, בעיקר בנושא כספים, היא בדאגה לאינטרסים של אנ"ש ומוסדות אנ"ש (הכוונה גם לליטאים) על-פי סדר אינטרסים ברור וקבוע.

אל תקנו בבקשה את האטריות המקולקלות שמוכרת לכם התקשורת החרדית. מידיעה: היא מונעת מפחד ומפעילה צנזורה קשה. עיתונות אמיתית היא בטוח לא.

כן, אצביע ש"ס, כי איני מוצא כל פסול בהתנהגותם ובהתנהלותם של ח"כי ויושב-ראש התנועה. הם אולי נחשבים לקצת יותר תמימים, קצת פחות מבריקים, אבל בפועל הישגיהם לא נופלים במאום מהישגי יהדות התורה. תמצאו לי, בבקשה, בתנועה המקבילה אדם כמו משולם נהרי, שיושב מבוקר עד ערב על הררי נייר ומספרים ודואג לישיבות ולכוללים. ומה הכי מיוחד אצלו? אין לו זמן לרוץ ולהצטלם, אין לו צורך במאבקים פנימיים ואין לו חצר לדאוג לה. אז בבקשה, תוציאו לכם את הסטריאוטיפים על ש"ס מהראש, הם פשוט לא נכונים.

במאמר המוסגר: בימים האחרונים ערכתי מן סקר פרטי בין ידידיי האגודאיים, לא סקר רוחב אלא סקר עומק שבו "לָמָה תצביע" מעניין יותר מ"למי תצביע". הספיקו לי כמה שיחות טלפון בשביל להבין את התמונה הדי משקפת: יש שיצביעו עבור ש"ס, כי היא האלטרנטיבה השפויה ליהדות התורה בעת הזו, יש שיצביעו ברגליים, כי שנאתם לש"ס עזה מתיעובם את יהדות התורה, ויש שיתחבו צמר גפן ספוג באלכוהול בנחיריהם וישלשלו ג' לקלפי, למרות הכול.

למרות עמדתי האישית המוצקה, אני מעדיף את מצביעי יהדות התורה סותמי האף על אלו שנוקטים ב"שב ואל תעשה", מפני שאני מבכר ידידים חלשי אופי שאינם עומדים בניסיון מאשר גזענים שדיבוריהם על ש"ס מעלים ניחוח אנטישמי. זו אולי הנקודה החשובה במושג "אשכנזים מצביעי ש"ס" - שבירת המעטפת הגזענית המדומה של הציבור האשכנזי-חרדי באמצעותה נוכל להוכיח, בעיקר לעצמנו, שהתבגרנו בכמה שנים ואולי אפילו בכמה דורות.

אכן כן. "ועשית ככל אשר יורוך"!

מסע העליהום המטורף של כמה מחברי יהדות התורה על פעילותה הלגיטימית של ש"ס במגזר האשכנזי, מעורר תהיות ופועל כבומרנג. יש לכם מה למכור? בבקשה, תראו לנו את הסחורה.

ש"ס לא באה וצעקה כמה אתם רעים, גרועים ומושחתים. ש"ס בסך הכול הביאה לידיעת הציבור את הישגיה בשנים האחרונות - ומי שרוצה יאמין לה. האיומים הקשים ב"פתיחת כל הקלפים" מול ש"ס, משרתים רק אותה. יש לכם לספר לנו כמה היא רעה וכמה אתם טובים, עדיני-נפש ומוצלחים? ספרו לנו. תפסיקו, בבקשה, לנופף בסיסמאות שדופות וריקות מתוכן. הציבור אינו טיפש.

ח"כי ופעילי יהדות התורה מנופפים בנשק העיקרי: "ועשית ככל אשר יורוך". נשק חזק, ללא ספק. אז איך יהודי חרדי כמוני מרשה לעצמו להצביע ש"ס? ובכן, לדעתי כל קול אגודאי שעובר לש"ס בבחירות האלו מחזק את יהדות התורה. כמה שתגדל המכה שתחטוף המפלגה, כך היא תשוב מהר יותר לשפיותה. עלינו, הציבור הטבעי ביותר של אגודת ישראל, מוטלת האחריות לזעזע את אמות הסיפים של הגוף הנהדר הזה - שהושחת, ולגרום לו לבדק-בית מכאיב ויעיל, שיתבצע אחרי הבחירות. זה קצת מצחיק והרבה עצוב, אבל אני בהחלט מצביע ש"ס למען יהדות התורה.

ובלי כל קשר, ראוי לתת את הדעת על המתרחש בסביבתם של גדולי ישראל. בתחום הזה אין צורך לפרט, אך ההרגשה, וגם הידיעה, היא שהשחיתות והרוע שולטים בחלק נכבד ממקומות אלו, והקובעים הם לוחשי האוזן שהחלו את תפקידם כנהגים או כנושאי הספרים של אותם גדולים. למעמיקים, מומלץ לערוך תחקיר מקיף ונוקב על הסיבה לפגיעה הקשה בהגראי"ל שטיינמן, שהביאה למצב שהוא כלל אינו נלהב, בלשון המעטה, לתמוך מפורשות ביהדות התורה בבחירות הקרובות.

ביהדות התורה ישבו במשך שבועיים על הרכבת הרשימות. "ישבו" זה כינוי קצת נלעג למה שבאמת התרחש שם: תפרו דילים, קומבינות ושטיקים, סגרו הסכמים של "קח ותן", ובסוף הרכיבו רשימה סופית. כמה מגדולי הדור ישבו והחליטו על הרכב הרשימה? איפה היא דעת-התורה, "ועשית", בה אתם מנופפים? ומאידך, בש"ס, כמה זמן ישבו על הרכבת הרשימות? מי החליט על ההרכב? כמובן, מנהיג התנועה הרב עובדיה יוסף. בלי דילים, בלי שטיקים. רק הוא החליט, כי בש"ס יש הנהגה ויש מחליט אחד. ביהדות התורה יש מנהיגות של עסקנים, שמשים וגבאים.

פלאפל עם אבנים

ולכל המסקנות הקשות והכואבות דלעיל, לא היינו מגיעים אילולי, וצריך לומר זאת מפורשות, ההתנהגות השתלטנית, הרעה והבלתי מובנת של פלג מסוים בבחירות לעיריית ירושלים. שמים וארץ לא יעזרו, כי הפצע שנפער הוא עמוק וכואב ושותת דם. ציבור ענק, כולל כותב השורות, נפגע אנושות. וציבור ענק לא סולח. עוון אחד הוא החרמת מועמד שלומי אמונים בירושלים ובביתר עילית, חטא על פשע היא פרשת אי-הפרסום של יהדות התורה ב'המבשר'. אך בנושאים אלו דשו רבות לפני ויעשו זאת אחרי - ואין טעם להרחיב בהם.

משכך, אסיים בסיפור הבא.

ניגש לו ר' ישראל לחנות הפלאפל השכונתית ונעמד מול הדוכן של יעקב מוכר הפלאפל. הוא רעב.

- "כמה עולה מנה?"
- "15 שקל".
- "תכין אחת בבקשה".

יעקב מביט בו פעם ופעמיים, ממצמץ ומצקצק, ואז נזכר. ישראל הזה, כשהיה ילד, הלך מכות עם יהודה, בנו הקטן. היום קצין בצה"ל. אראה לו מה זה, החליט בינו לבין עצמו.

"שים לי הרבה חומוס", מבקש ישראל. אבל אחרי שנייה הוא נדהם. יעקב שם לו חריף ולא חומוס, והוא לא אוהב חריף. אבל ישראל לא מעוניין לפגוע במוכר הפלאפל, ומחליט להתעלם.

"מה עוד לשים, סלט?" שואל יעקב. ישראל מהנהן אבל אז מתכופף מוכר הפלאפל, מרים חתיכות של סלט שנפלו על הרצפה, ומכניס אל תוך הפיתה.

ישראל לא מבין מה קורה. הוא מנסה לשאול את יעקב מדוע הוא זוכה לסלט-רצפה, אבל המוכר מתעלם ושואל אותו: "כמה כדורים לשים?"

ישראל מתאפק בכל כוחו, ועונה: "שש, בבקשה". יעקב לא מתבלבל. הוא מתכופף אל מתחת לכיריים, עליהם ניצב סיר הפלאפל, מלקט מהרצפה אבני חצץ, ומכניס אחר כבוד אל תוך הפיתה.

והנה הוא כבר ניצב מאחורי הדוכן. "אתה רוצה טחינה או עמבה, אדוני?", הוא שואל כאילו-כלום. ישראל הסמוק לוחש: "לא. לא אוהב", אבל יעקב מרים את בקבוק הטחינה, ואחר-כך את העמבה, ומטביע את אבני החצץ במטר נדיב.

לא נורא, אומר לעצמו ישראל הרעב, אוציא את החצץ ואשביע את רעבוני עם הפיתה הזו. "עוד משהו?", שואל המוכר. ישראל מנענע בראשו לשלילה, אבל אז מבין שזו הייתה רק ההתחלה.

יעקב מטיל את הפיתה הרטובה היישר לתוך פניו של ר' ישראל, שמגיב בזעזוע ובתדהמה, ובעוד הדמעות זולגות מעצמן ומתערבות בטחינה ובעמבה, הוא מסתובב וממהר לנוס מהמקום.

לא חולפות 5 שניות, וישראל מרגיש ביד חסונה התופסת בזרועו ועוצרת אותו. מולו יעקב, מוכר הפלאפל, עומד כשחיוך צנוע ואדיב על פניו. "הכסף, אדוני. שכחת לשלם על המנה. חמש-עשרה שקל".

"לא מר ליצמן, לא", עונה ישראל בחדות. "כעת, אתה תשלם!".

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!