לפני מות קדושים אמור

אילו התעורר פתאום ח"כ הרב רביץ המנוח ממנוחת-העולמים שנגזרה עליו בראשית השבוע, היה בלי ספק משפשף את עיניו בתמהון לנוכח פרץ האהבה וההערכה כלפיו מכל קצוות הקשת בציבור החרדי. אפשר ואף סביר להניח שהיה עוטה על פניו את ארשת הפנים הצינית שכה אפיינה אותו ברבים מנאומיו, ומטיח בכולנו בדוגריות המוכרת שלו: "חבר'ה, השתגעתם?"

וזה עוד לפני שראה את עיתוני סוף השבוע, שניתחו לעומק, מכל הזויות, את "מורשת רביץ" רבת השנים: מימי ה'פעילים', דרך מהפכת התשובה של 'אור שמח', הקמת 'דגל התורה' ושלל פניה של העסקנות הציבורית החרדית והמאבק על צביונה של מדינת ישראל, שהרב רביץ היה מעמודי התווך שלה ב-60 השנים האחרונות. נס שהרב רביץ לא יוכל לקרוא את שפע הסופרלטיבים והמחמאות, מידידים ומיריבים גם יחד, שנשמעו ונכתבו אודותיו מאז השיב את נשמתו ליוצרה. "מורשת רביץ?", היה שואל בתמהון, "על מה בכלל אתם מדברים?"

סליחה, מנוח יקר – היינו משיבים בשאלה, כדרכם של יהודים – האם קראת את הביוגרפיה העמוסה עד כדי השתאות שלך, שרק התקציר שלה נכתב השבוע בעיתונים? שמת לב כמה אידישקייט הוספת בישראל מאז עמדת על דעתך ועד יומך האחרון? כמה בעלי תשובה סחפת? כמה קידוש שם שמים גרמת? אם זו לא מורשת – אז מה כן?

"נו נו", הוא היה לבטח מחייך בשובבות, "לא צריך להגזים. בסך הכל זכיתי להיות תמיד במקום שבו היה צריך אותי".

• • •

אבל לא לספוד לרב רביץ באתי. אחרים, בהם רבים מאלו שליוו אותו מקרוב במשך השנים, לבטח יעשו זאת טוב ממני. הגליון שלפניכם מלא וגדוש בדברים נרגשים ומעוררים לדמותו.

מי שכן זקוק להספד נוגה – זה אנחנו. ליתר דיוק: הרגשי הלב שלנו, שקהו כנראה.

כי אילו קם לפתע הרב רביץ מקברו, הוא לא היה רק משתאה, אלא גם שואל את עצמו, ככה בשקט שאף אחד לא ישמע: חברים יקרים, איפה הייתם עד עכשיו?

האיש הנפלא ורב-המעש, שעתה כולנו סופדים לו ומזכירים את מעשיו הכבירים להרבות תורה ויהדות בישראל, הודיע אך לפני שבועות ספורים, במודעה קטנה וצנועה בעיתון, על החלטתו להתפטר מתפקידו בכנסת לאחר עשרים שנות שירות בשליחותנו. למעננו. היתה זו החלטה אמיצה של איש אמיץ, ומן הסתם גם למצבו הבריאותי היה חלק בה. ועדיין, היה בכך סיום עצוב של תקופה ושל אדם.

ואנו, שנהנינו כל השנים משליחותו הציבורית, ממפעלותיו בתחום הדיור, מהישגיו למען מוסדות התורה והחינוך שלנו, מנאומיו המבריקים שסתמו פיות מקטרגים ומשטינים – כמה מאיתנו עשו את המעשה הפשוט והקל: הרימו טלפון לבית משפחת רביץ (המספר מעולם לא היה חסוי!), ביקשו את בעל הבית ולחשו על אוזנו את ארבע המילים: 'יישר-כח, הרב רביץ'? מילים שאולי יכלו לעודד ולחזק את האריה החזק שכוחותיו לא עמדו לו?

ועוד לפני כן: האם טרחנו בכלל במשך השנים להביע את רגשותינו כלפיו וכלפי פעלו למען הציבור, או שמא ידענו תמיד רק לבקר, לקטר, לקנטר, להתרעם, להתלהם, ובקיצור: לראות את עשירית הכוס הריקה?

הרב רביץ זצ"ל כבר לא איתנו, ועכשיו, רק עכשיו, אנו נחשפים למלוא יפעת הדרה של אישיותו ולהספק המדהים שלה בשדה העשיה הציבורית מנערות ועד זקנה ושיבה. ברור לי שאני מסתכן בנפשי, אך אטול לרגע קמצוץ של אומץ מהמת אשר מוטל לפנינו, אשים נפשי בכפי, ואעז להציע לכולנו לשנות את הגישה המקובלת ביחס לנציגינו.

הם לא מושלמים, מה שנכון. מפעם לפעם מעשיו של איש ציבור זה או אחר מרגיזים אותי או אותך או את כולנו. זכותנו לכעוס, לבקר ולהביע תרעומת, אבל לא להפוך אותם ל'שק חבטות'. בל נשכח: אחרי ולמרות הכל, האנשים האלו תרמו את חייהם לציבור, זמנם מוקדש למצוקותיהם של אחרים, הם השליחים שלנו מול הממסד הדורסני, וככאלו הם ראויים ליחס טוב מזה שבדרך כלל הם מקבלים.

אם נירגע לשעה קלה משפע הטענות והמענות שיש לכל אחד מאיתנו כלפיהם, ונסקור לרגע קט את מסלול חייהם, נגלה חיש מהר כי זכויותיהם רבות עד למאוד, ולכל הפחות רבות מאשר חסרונותיהם. אם נשווה את ה'רזומה' שלהם לזה של הח"כ החילוני הממוצע – יסתבר לנו כי הציבור החילוני היה מאושר לו זכה לנציגים מסורים כמו הנציג החרדי הממוצע. לא נעים לומר, אולם במסדרונות הכנסת ההערכה כלפי הח"כים החרדיים עומדת במקרים רבים ביחס הפוך לזה שהם מקבלים אצלנו, בדעת הקהל החרדית.

זכותנו לקבל מנציגינו את המגיע לנו – אינה מוטלת בספק. מצד שני, זכותם לקבל הערכה והוקרה על פעלם בטרם הם נפרדים מארץ החיים.

וזכותם זו – חובתנו היא.

טורו של י. מיתר התפרסם בעיתון 'משפחה'

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!