הילד שלך מקובל?

כולנו רוצים ילדים בריאים, חכמים, יפים ו...מקובלים בחברה. כאנשים בוגרים ובעלי נסיון, החיים בעולם עמוס מעמדות ופוליטיקות, נראה לנו לעיתים כי אין דבר חשוב לילד כמו מעמד חברתי איתן ושפע של חברים. וממילא - אין דבר השובר את ליבנו יותר מהעלבון שלו, כשלא הוזמן לשחק יחד עם כל ה"מקובלים" או כשהוא נדחה על ידם.

וכאן נשאלת השאלה: האם אנו לא מגזימים? האם גם הילד מסתכל על הדברים ומקבל אותם באותה צורה שאנחנו, ואולי בכלל מה שגורם לנו להגיב קשה כל-כך הן חוויות הילדות שלנו עצמנו?

אם התשובה לכל השאלות הללו חיובית, כדאי להיות מודעים לכך כמה שיותר מהר. שכן, כדאי לעצור לפני שניגרר לשרשרת טעויות שלא רק שלא תוסיף מאומה לשיפור מעמדו של הילד, אלא רק תזיק לו יותר.

מה גורם לילד להיות מקובל או לא מקובל בחברה?

כל ילד נורמלי הוא יצור חברתי. כך כולנו נולדים בעצם, אם כי רק החל מגיל שנתיים אנו מתחילים בפועל ביצירת קשרים. ככל שילד ניחן בתקשורת חברתית טובה יותר וככל שהוא מעז להשתמש בה יותר, כך הוא מצליח יותר בהתנהלות החברתית ומקובל יותר. ככל שהילד הוא גם בעל דחף להשתמש בכוחותיו אלה על מנת להשפיע ולכוון אחרים, כך הוא יהיה יותר מנהיג.

חלק מהתקשורת החברתית הזו היא לדעת לקרוא באופן נכון קודים של החברה. מה כדאי לעשות כדי להיות "אין", איך להתנהג עם חברים כשמשחקים וכדומה. ילד שלא מצליח להפנים את הקודים האלו, אם בגלל בעיה אמיתית שהוא סובל ממנה, ואם בגלל שהוא מעצם טבעו טיפוס שונה ומקורי שלא אוהב ש"מכתיבים" לו, יכול למצוא את עצמו בשוליים.

בגיל קטן נוטים הילדים להעריך יותר נתונים חיצוניים, כמו יופי וכישורים, ופחות איכות ומידות טובות. לכן, "החרוץ של הכתה", החבר'מן של המחזור, או סתם ילדים בעלי קסם אישי ובטחון עצמי רב - יש להם יותר סכויים להיות חלק מהאליטה. גם השכבה הסוציואקונומית משפיעה המון בגיל הזה. ילד מבית אמיד, שמביא לכתה ממתקים, מכתביות, מדבקות ושאר שטויות, וכמובן מחלק אותם לילדים הנכונים, רוכש לעצמו מעמד – בדרך שהיא כמובן שלילית מאוד. ובכוון השלילי: ילד שלרוע מזלו לא ניחן בתכונות ובכישורים הדרושים, סובל המון פעמים מדחייה ומחוסר מקובלות.

למעמד בחברה יש השפעה עצומה על הבטחון והדימוי העצמי של הילד. אם הוא צבר חויות חברתיות שליליות זה עלול להשפיע על כל חיי החברה שלו בעתיד, ולגרום לו להיות מסוגר, שקט ולא חברותי או להיפך תוקפני וטורדני, אם הוא צבר חויות טובות - גם התוצאות האישיות טובות.

מה מקומם של ההורים בכל תמונה?

בשנים הראשונות של הילד נוטלים הוריו חלק פעיל בעולם החברתי שלו. בגיל זה ילדים עדיין משתפים את הוריהם במה שעובר עליהם עם החברים, וכשהורה שומע שמישהו פגע בילד או לא הזמין אותו לארוע חברתי כלשהו, הנטיה הטבעית שלו היא לרצות לצאת ולהאבק למענו. כשנדמה להורים שאין לילד מספיק חברים הם מוכנים להפוך את העולם כדי לשנות את המצב.

אז ראשית לכל, צריך לדעת לקבל את הדברים בפרופורציה. חשוב להפנים כי עניין המעמדות והמקובלות החברתית שלפעמים נראה להורים חשוב וקריטי כל-כך, לא נתפס בצורה כזו בעיני הילד. לכן, כשילד נעלב מדחיה חברתית, ההורים נפגעים לפעמים אף יותר ממנו. מה גם שפעמים רבות הם נוטים להעמיס על העלבון חוויות ופגיעות אישיות שלהם מימי ילדותם, וכך יוצא שבמקום לעזור לילד להתגבר על העלבון הם רק מגדילים ומעצימים אותו.

אז הורים יקרים, אנא התגברו על עצמכם ואל תכנסו להיסטריה גם אל תראו בחוסר המקובלות של הילד כשלון שלכם, כי בדרך כלל זה באמת לא תלוי בכם. מה שאתם צריכים לעשות הוא להסביר לילד וגם לשדר לו כי אתם מאמינים בכך שהמעמד הוא לא הדבר החשוב ביותר, וגם פגיעה של חבר היא לא דבר שצריך לעשות ממנו עניין.

כשאחד מהחבר'ה מנצל חולשה או חסרון שלו ומעליב אותו: "אתה שמן, נמוך, פוזל" וכדומה, אל תרמו אותו במשפטים כמו: "מה פתאום אתה מאוד רזה", "אתה גבוה באופן מיוחד", אלא הדגישו את החלק החיובי שבו: "אמנם אתה שמן, אך אתה מאוד חכם, יודע לצייר נהדר" וכדומה.

ואם אתם בכל זאת רוצים לעזור לו - יש לכך דרכים:

כשרואים שילד מבודד ונרתע מחברים, כדאי לעודד אותו להזמין אותם הביתה. שם, כשהוא מרגיש בטוח ומוגן יותר בחברת מעט ילדים, הוא יוכל לטפח וליצור עמם קשרים.

אין להראות לילד שמאוכזבים ממנו על כשלונות חברתיים, אלא להיפך, לעודד כל הצלחה שלו ולהחמיא על כל התקדמות אפילו מזערית.

לא תמיד כשאין לילד הרבה חברים זה אומר שיש לו בעיה. יש ילדים שמעדיפים חברויות איכותיות עם קבוצה קטנה, מאשר כמות גדולה של חברים.

אז אם אתם רוצים שלילדים שלכם יהיו חברים, לא מספיק שתדאגו שהם יתקבלו למוסדות, צריך לדאוג שהם יהיו גם מקובלים.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!