כשהגר"ע יוסף פרץ בבכי

הראיון של הרב מרדכי בלוי לאתר 'בחדרי חרדים':

• "אם ג' תימחק, ש"ס תכריח אותנו לקבל ילדים ל'חדרים'"



1.

"...זה לא סוד שאנשי ש"ס שנוגסים בקולותינו, הם לא הגרעין הקשה של הציבור החרדי, והתורה איננה בראש סדר העדיפויות שלהם", מכריז פעיל בכיר בראיון.

כדי להיות בהיר יותר ומסוגנן יותר, הוא מוסיף באלגנטיות:

"צריכים לעמוד עליהם עם פטיש של חמש קילו, כדי שיעשו משהו לעולם התורה. לא איכפת להם באמת מעולם התורה".

כיוון שלא היה ברור לי אם עניין ה'חמש קילו' דווקא, בדוק מדעית, ואם יש בכלל פטיש בגודל כזה, התקשרתי לשתי חנויות לחומרי בניין ברחוב רבי עקיבא. יש פטיש כזה, הם אומרים, אבל זה בא בהזמנה מיוחדת. למעשה, פטיש של שתיים וחצי קילו מספיק לדעתם. למה, הם מתעניינים, אני בעצם צריך את זה?

"להכות על ראשי אנשי ש"ס", אני אומר בנימוס.

צליל של ניתוק השיחה.

זבנים בחנויות לכלי בניין – אינם גדולי הדור. אבל הם מצויידים בהבנה, שאמירת-הבל כזו מחייבת ניתוק טלפון. לצערנו אי-אפשר "לנתק את הטלפון" על מאמרים וראיונות מהסוג הזה, השוטפים היום את רחובותינו.


2.

הייתה שעת דמדומים בלשכת פרופסור רייך במחלקה הכירורגית ב'הדסה'. הייתה מצוקה אמיתית בעיניו כשאמר:

"אבא שלכם אדם גדול מאוד. קשה לי להכאיב לו מדי. מצד שני, בגלל מצבו, אי-אפשר לבצע את הטיפול בהרדמה... הטיפול קריטי. אל תיבהלו אם תשמעו צרחות מחדר הטיפולים..."

רבי דוד, הבן, ניגש לאבא, והכין אותו בעדינות.

האב הניף יד בביטול.

"למה יהיה קשה? הרופא יעסוק במלאכתו, אני במלאכתי... יש לי בירור הלכתי בדין שליח לדבר עבירה, שיעסיק את דעתי".

בתום הטיפול הקשה, נכנס רבי דוד לחדרו של אבא, ועורר אותו מעיונו.

"למה", השתומם רבי עובדיה יוסף כשהבחין בו, "למה הרופאים מתמהמהים, למה הם עוד לא התחילו בטיפול!..."


3.

תמונה שנייה:

אולמי 'האופרה' בירושלים הפיצו אור יקרות. חגיגת הבר מצווה של השר אריאל אטיאס שנחוגה ברוב פאר, אירחה שתי דמויות מרכזיות. ראש מועצת החכמים, ולהבדיל ראש הממשלה.

במהלך הבר מצווה קם לפתע הרב יוסף, נטל עימו את ראש הממשלה לקרן-זווית, אחז בידו, ואמר לו ברגש עצום:

"מדברים היום על 'תכנית הליבה' לישיבות קטנות... תדע ידידי. הרבה נושאים מעניינים אותי. אבל טוהר הלימוד בישיבות הקדושות היא בדמנו! בדם שלי. תדע לך, אדם יכול לוותר על הרבה דברים. לא על הדם שלו..."

מאוחר יותר ביקש הרב את מספר הטלפון של חבר הכנסת מלכיאור. התקשר אליו אישית ואמר לו בקול חנוק מדמעות:

"גורל גזירת ה'ליבה' וקדושת הישיבות בידיך... אולי יש לך דעות אחרות... אבל אם תישמע לי, תיזכר לדורי דורות כמי שהציל את עולם התורה... אני אזכור לך את זה אישית... אני אזכור לך אישית... תדע שזה בדמי ממש... זה החיים שלי. של כולנו".

קולו השתנק מדמעות.

אי-אפשר היה להישאר אדיש. מלכיאור השתכנע מהדמעות. למחרת ביטלה הצבעתו את רוע הגזירה.


4.

הגאון רבי שמעון בעדני מסב מצונף בחדרו, בפינתו הצנועה, מתמזג עם הסטנדר והשולחן ערוך שעליו, כאילו ביקש להיבלע אל חיקו המבורך של ה'העלם' הציבורי, ולהימלט מהפרסום המאוס שהעולם כפה על נשמת-התורה שלו.

העיניים שלו מביעות נחישות-פלדה נטולת פשרות. הוא טוען שאין לו מה לחדש לו לעולם, אבל הרהיטות הדעתנית והתובנות שהוא מביע, מייצגות את אחד משרידי הדעתנים בדור. האישיות הנוכחת ביותר כשהשעה דורשת, עם היכולת להעלם כליל כשהשעה דורשת.

רבי שמעון, מקורבו של מרן הרב שך, וחבר נכבד ב'מועצת חכמי התורה'. הוא מארח בחדרי ליבו באותה רמת הרמונייה בלי חיכוך - את תורת ליטא, את רבי עזרא עטייה רבו, את נובהרדוק, ומסורת יהדות תימן.

כאשר אולמרט שקל משא-ומתן, שירושלים הייתה חלק מעניינו, פניתי לרבי שמעון, והצגתי לפניו את חרדת הציבור.

ודאי ידוע לרב בעדני, אמרתי לו, שחלק מהציבור יש בליבו על סיעת ש"ס שאינה פורשת מהממשלה בנסיבות כאלו. האם 'מועצת החכמים' מודעת לאווירה ברחוב?

"ראשית", אמר, "אין סיכוי שתהיה חלוקת ירושלים, כשם שאין סיכוי לשלום בכלל. אם יהיו ח"ו דיבורים על 'חלוקה' – נפרוש לאלתר...

"אבל ישנה נקודה נוספת. אנחנו 'מועצת החכמים', רואים את עצמנו מופקדים על שלומו וטהרתו של עולם הישיבות, עולם התורה הוא בבת-עינינו, שורש ולב הקיום. המשך תקצובו, ומניעת כל תלות במשרד-החינוך, בדרכי החינוך הטהור - בנפשנו. אין חשוב מזה.

"היום מונפת חרבו של הבג"ץ... רודפים אותנו את עולם הישיבות. אנחנו עומדים על המשמר! כל הזמן ממש! אנחנו רואים בכך את עיקר יעודנו!"


5.

הוא הרהר שנייה, והנפיק את המשפט המרהיב ביותר:

"אומר בגלוי את דעתי: אם יעמוד חלילה הקיום הטהור של הישיבות מול סוגיית ירושלים – הישיבות עדיפות!"


6.

אינני יודע למה נזכרתי בשלושת הסיפורים הנ"ל, כשקראתי את קטע הראיון עמוס התבונה:

"...זה לא סוד שאנשי ש"ס שנוגסים בקולותינו הם לא הגרעין הקשה של הציבור החרדי, והתורה אינה בראש סדר העדיפויות שלהם... צריכים לעמוד עליהם עם פטיש של חמש קילו כדי שיעשו משהו לעולם התורה. לא איכפת להם מעולם התורה..."


7.

לפני 30 שנה, כשהיהודי היה ניגש אל הפרגוד אל הג', ליווה אותו רגש הירואי נשגב. כשבאוויר עמד ריח בחירות, נצצו בחלל הרחוב החרדי, המילים המקודשות "ועשית ככל אשר יורוך..." חזרו בדחילו על ביטוייו של רבי אהרן קוטלר, שהשווה הליכה לבחירת ג', לכזית מצה בליל הסדר; משוררים חרדיים חצבו מנשמתם שירים מיתולוגיים על הרגשות "מאחורי הפרגוד".

היום, כשה'קול קורא' המרטיט עדיין אינו כמונח בקופסא, ודעת הקהל החרדית מתקשה לקבל אי אלו התנהלויות ביהדות התורה, הפכה יהדות התורה בידי עסקנים מאובקים, ל'מותג' שצריך לשווק אותו בכל דרך ומחיר.

במקום השימוש הנשגב ב"לא תסור", הפכנו למפלגה הנאבקת על "כוחה". הפכנו להיות כל מה ששנאנו במפד"ל, על שלל שמותיה וגלגוליה: קידוש המפלגה, מאבק על "כוח" אלקטוראלי, מאבק במפלגה ש"נוגסת בנו", ומספר ה'כיסאות'.

ה'קול קורא' של מאורינו, כמעט כמו במפד"ל, הופך השנה לקישוט מהודר, שיהיה נחמד אם גם זמנו יגיע.

הגישה הזו, הרואה ביהדות התורה 'מפלגה', מוסד מניב 'קולות', רווחים ומשרות, שיש לשמר בכל הכוח והברוטאליות, החריבה את היכלנו,ואת טוהר הרעיון שעימו ניגשנו פעם לבחירות.


8.

"יש לנו נשק יום הדין לאנשי ש"ס", צוהלים אנשי ה"קמפיין הסודי". והם פוצחים בהתלהבות, הבה נתנסח בעדינות, "לא בוגרת", בהתנצחות תגרנית על מספרים וטבלאות.

ב'עץ חיים' לא לימדו 'לוח הכפל', ואני לא מתמצא בחישובים. בניגוד לזה אני 'מבין' גדול בדמעות הרותחות, ובאהבת התורה הלוהטת של רבי עובדיה יוסף.

קופירייטר יקר:

הציבור החרדי כאוב. פגוע. מתוסכל. מספרים תגרניים אינם מעניינים אותו.

והרי הסגנון הקטנוני הזו עצמו - הוא שהמאיס עליו את נציגיו!

כותרות מלוות צליל מאיים, עם נשק יום הדין הגדול והנורא, ש"ירעיד את אמות הסיפין", וביטויים נוסח "פטיש החמש קילו", רחוקים משפת 'בית-מדרש' - שפתה הרשמית של יהדות התורה. צריך להיזהר משפה של שוק, גם כשהכוונה לתקן עולם במלכות ש' - ד' - י'.

על אחת כמה כשאין כוונה כזו.


9.

יותר משקיימת סכנה שחרדים יחברו, רחמנא ליצלן, לש"ס, על פטישיה, הסכנה המתעצמת היא שיהדות התורה תאבד את תומתה וטוהרה, ותהפוך ל'מאן דאמר' פוליטי מסואב.

'אגודת ישראל' ו'דגל התורה' לא הוקמו כדי להעניק סידורי-עבודה לקבוצת חכי"ם ועוזריהם. מהות הבחירות היא ביטול דעת בעלי-בתים לדעת תורה.

אסור באיסור נורא שהגולם ה'בעלי-בתי' יקום על יוצרו, ויכניס שפה של 'בעלי-בתים' ושווקין, לנושא שדעת תורה היא זכות הקיום היחיד השלו.


10.

הימים האלו והתחושות המבולבלות – הם ימים נפיצים. שבריריים. שעת מבחנה הגדול מכולם של יהדות התורה.

ואני פונה לנציגי יהדות התורה, נציגיי שלי:

ביטויים של שוק וגישה מתלהמת, של "דל גאה", לא יחפו בעת הזו על השבר האמיתי. כל ביטוי מתלהם, ומידיעה אני כותב, מגבירות את זעם ותסכול הציבור.


11.

"אם יהדות התורה תיפול", מוסיף פעיל מרכזי ביהדות התורה תובנה מעמיקה, "ש"ס תכריח אותנו לקבל את ילדיהם ל'חדרים' שלנו..."

הביטוי האינטלקטואלי הזה מרענן את ה'גזענות' האשכנזית האליטית, ההולכת ומתפוגגת בס"ד מחצרותינו. יש דברים שהכרח לרענן מפעם לפעם, ולהעלות מהנפטלין. בפרט בנושא המקודש: ההתייחסות ל"פרענקים".

צורת הדיבור הזו אומרת, שהיהודי החרדי הוא קודם כל אשכנזי, ואחר-כך איש התורה.

השיח הוולגרי הזה, מהווה שיעור ממצה ובהיר, למה נקעה נפשם של חלקים בציבור בני התורה מהמפלגה החרדית.


12.

כדי לא להיות בכלל "מי שחושדין אותו ואין בו", מהראוי שאבהיר את המובן מאליו: אני ובני ביתי נצביע ללא צל צילו של הרהור, "ככל אשר יורוך", למען יהדות התורה ג', אם זו תהיה ההוראה.

הכרעתו של ראש האומה היהודית מרן מלכא הגרי"ש אלישיב יוסף ה' ימים על ימי מלך, ומרנן כבוד קדושת האדמו"רים וראשי הישיבות שליט"א, נר לרגלי, גם בלא דברי ההבל על פטישי חמש קילו, נשק יום הדין, וחשש מביטול ה'אפרטהייד'.

במקום השפה הנואלת הזו, ילוו אותי ואת בני ביתי אל הג', אל פרגוד-הבחירות, לשעה אחת נקייה ומתוקה, הרגש הטהור והקסום שבכל רגשות היהודי:

ביטול דעותי ורגשותי בפני כס מלכות התורה.

אין שעה דעתנית יותר, משעת ביטול הדעת!

'מפנקסו של בן ישיבה, טורו של הרב יעקב ב. פרידמן, מתפרסם בעיתון 'בקהילה'

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!