זה אומר כולה שלי

חני היא אמא צעירה לשני ילדים, בת שנתיים וחצי ובן שנה. היא אשה אופטימית בדרך-כלל. לכן די התפלאתי לראות את סבר פניה הקדורני כשפגשתי בה יום אחד. "אני לא יודעת מה לעשות עם דסי שלי", היא שחה בדאגה. "הילדה פשוט רכושנית. היא שומרת בקנאות על כל פריט מצעצועיה וחפציה, ואוי לו למי שמעז להתקרב או חלילה לגעת בהם. הבעיה חמורה עוד יותר לגבי אחיה הקטן. הזאטוט האומלל עדיין לא מבין את חומרת האיסור של נגיעה בחפציה של דסי, וכך נוצרות להן מדי יום ביומו התקלויות קשות בין השניים, כשאני עומדת בתווך חסרת אונים, ואיני יודעת כיצד לנהוג.

"אבל את יודעת", היא ממשיכה, "כשהכל נשאר בתוך המשפחה אפשר עוד איכשהו להתמודד עם זה. הבעיה היא שלאחרונה הגיעו אלינו מספר פעמים חברות של דסי, והביקור הפך לסיוט. במקום לשחק עם החברה, היתה דסי עסוקה כל הזמן בפעולות הגנה על רכושה הפרטי. היא לא הרשתה לחברה לגעת אף לא במשחק אחד מאוסף הצעצועים המרשים שלה, וכשדרשתי ממנה לעשות זאת היא פתחה בהפגנות ובצרחות. וכך הסתיים לו הביקור באכזבה של החברה, ובכאב לב גדול שלי".

לא קשה היה לי להביע הבנה והזדהות עם אמא של דסי, במיוחד שהמצב שתיארה היה מוכר לי להפליא. למעשה, כל אמא לילד בסביבות גילאי השנתיים מתמודדת עם תופעה של רכושנות.
לו היו מבקשים מאתנו להגדיר מהי רכושנות, סביר להניח שהיינו מגדירים אותה כתכונה שלילית ובלתי רצויה, אך חשוב לדעת כי רכושנות בגיל הזה היא דבר טבעי לחלוטין. ואדרבא, היא בעצם מעידה על התפתחותו התקינה של הילד. ישנם אפילו מחקרים המוכיחים שככל שילד אטלגנטי יותר הוא גם רכושני יותר.

ממה נובעת הרכושנות בגילאי השנתיים?

בגיל הזה הילד מתחיל לפתח זהות עצמית משלו. הוא מתחיל להפריד בינו לבין אחרים ולהבין שהוא "אישיות" בפני עצמה, שיש לה חפצים ודברים ששייכים רק לה. לכן כשלוקחים ממנו משהו הוא לא מרגיש שלקחו לו משהו חיצוני, אלא כאילו לקחו משהו בלתי נפרד ממנו, חלק מעצמו ובשר מבשרו, וקשה לו להשלים עם זה. מה שעוד קשה לו להבין, זה, שאם המשחק שלו נתון עכשיו בידיים של האח או החבר, זה לא אומר שהלה שלל ממנו את הבעלות על החפץ, אלא עוד מעט הוא יחזור אליו.

גם הכישורים החברתיים מתחילים להתפתח בגיל הזה, ואם עד עכשיו הילד שיחק יותר ליד החבר, כעת הוא מתחיל ללמוד אט-אט איך זה לשחק ביחד אתו. כחלק אינטגרלי מההתפתחות הזו לומד הילד להתחלק עם אחים וחברים בחפציו ובצעצועיו, כל זה על-ידי התנסות מעשית בשטח ועל-ידי הכוונה נכונה שלנו ההורים שאמורה לעזור לו בזה.

אז איך עוזרים לילד להתגבר על רכושנות?

כלל ראשון וחשוב תמיד - ללכת בכיוון החיובי ולא בזה השלילי. במקום לאמר לילד שוב ושוב: "תוותר, לא הכל שלך", "למה אתה תמיד צריך לעשות בעיות" וכדומה, עדיף תמיד לשנן באזניו: "זו המכונית שלך, אבל עכשיו אבי משחק בה", "עוד מעט יחזירו לך את הבובה" וכדומה. כך נוכל להחדיר לו אט-אט שהרכוש נשאר שלו גם כשהוא בידיים אחרות, ונקל עליו להתגבר על הרכושנות.

כלל נוסף וחשוב לא פחות הוא לשדר אמפטיה. ברגע שנראה לילד שאנו מבינים את מצבו: "קשה לך לתת", "אתה מפחד שלא יחזירו לך", נוכל ליצור גם אצלו אמפטיה והזדהות עם השני: "מסכן מאיר'קה הוא כל-כך עצוב שאתה לא מרשה לו". "מאירה כל-כך תשמח אם תתני לה לשחק קצת בפאזל שלך".

כשמזמינים חבר, כדאי לפעמים לדאוג למקום משחק נייטרלי. כשמשחקים בחדר אחר ולא ממש בתוך הטריטוריה הפרטית של הילד, יהיה לו קל יותר לתת, והוא לא יחוש בכל נגיעה בחפצים שלו כאילו זו פלישה של ממש לפרטיותו. למקרה חרום, אפשר להכין תעסוקה חילופית שאינה נוגעת ישירות למשחקיו של הילד, כמו הדבקת מדבקות, הכנת יצירות מפלסטלינה וכדומה, ואם לא תהיה ברירה להשתמש בה.

אפשרות נוספת היא להקדים רפואה למכה, ולפני בואו של החבר לשבת עם הילד ולתכנן את הביקור. באילו צעצועים תשחקו, במה תרשה לחבר להשתמש. אם יש צעצועים שיקרים במיוחד ללבו של הילד, כדאי להפריד אותם ולהניחם במקום אחר, כדי שבהם לא ישחקו בשעת הביקור.

תועלת חשובה שהילד יכול להפיק מהעניין הוא הלימוד של נשיאה בתוצאות מעשיו. כשנסביר לו ש"אם לא תרשה לחיים לשחק בצעצועים שלך, הוא יותר לא ירצה לבוא לבוא אלינו שוב", ובמקרים חמורים נאלץ אף לממש את האיומים, ולהפסיק להזמין חברים, הוא ילמד שהרכושנות היא בעכריו, וכדאי לו להתגבר עליה.

באופן כללי, וזה החלק המעודד שבעניין, רכושנות היא תופעה שחולפת ברובה, באזור גיל שלוש וחצי, אלא אם כן – וכאן שוב נכנסים ההורים לתמונה - האווירה בבית מלמדת את הילד אחרת.

ילד שרואה נתינה יפה והדדית, בדרך-כלל יתגבר על התופעה. אז אם הרכושנות לא חולפת בגיל המתאים, כדאי אולי לפני שנמשיך לטפל בילד, לעצור קצת ולהתחיל לטפל בעצמנו.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!