כשתכננתי להטמין פצצה במערכת 'המודיע'

1.

מלחמת יום כיפור זכורה לי בדרך טראומתית, באמצעות שתי מלחמות שפרצו באותו יום עצמו.

בפנימיית 'בית דוד ואסתר' ב'בית וגן', התקיים מניין תוסס ומלא חיים שפיאר את השכונה. כשנשמעה האזעקה בעיצומו של היום הקדוש, ירדנו, כ 120 מתפללים מבוהלים למקלט הקטן, מין מסדרון צר ואפלולי ליד מחסני הפנימייה.

המניין היה תערובת של יוצאי הונגריה, אשכנז, אנשי פא"י, שרידים מ'הפועל המזרחי' הישן והטוב, ו'עזרת נשים' מליאת אנרגיה, על טפיה ועגלותיה.

ביסודו היה בית הכנסת הזה מקום חביב ומאיר-פנים. חלק מהנינוחות נבעה מהתפאורה: אולם רחב ידיים, נקיון והדר; איסטטיקה אירופאית, וסדר מופתי של התפילה. אפילו בדרשות שהמקום אירח, שלטה האיסטטיקה הלשונית.

זכורה לי "תקלה" חד-פעמית, בגאון רבי שלום שבדרון שהגיע למניין לדרוש, וקולו האדיר, וסגנונו הנסער, עוררו בגבאים ה'מהוגנים' אי-נוחות, והוא זכה להערת תוכחה...


2.

מלחמה שנייה פרצה שם, במקלט של 'בית אסתר', כעבור 50 דקות מצפירת-האזעקה.

האידיליה המופלאה של המניין, התפוררה לרסיסים במחסן הזעיר. ר' אלימלך, חזן ממוצא אוסטרי, פתח ב'הנני העני ממעש' המסוגנן שלו. מאחורי המחיצה המאולתרת של "עזרת הנשים", שהייתה עשוייה ערימת שקי סוכר שנשלפו מהמחסן, פרצו שתי תינוקות בבכי נרעש, לא בגלל המלחמה, אלא בשל מוצצים שאבדו בלחץ. הבכי הוסיף נופך סוריאליסטי לאווירה.

ר' אלימלך בשלו, דבר לא יעיב על ההכנות שעשה השבוע ל"הנני העני ממעש" הדרמטי שלו. אבל דווקא כשהגיע לקטע המושלם ביותר שלו, "ותגער בשטן לבל ישטינני", הסתער לעברו מתפלל עצבני ומתוח, ולחש לו:

"אנשים עצבנים, מזיעים... בחייך, תעשה זריז, כאן לא בית כנסת הגדול..."

ר' אלימלך השקיף אליו בעיניים נרעשות. לבקש מר' אלימלך "לעשות זריז" את 'ותגער בשטן' - נשמע, כמו לבקש מהמשגיח רבי דן סגל, למלמל את ה'אקדמות' בחצות היום של שבועות באיצקוביץ.

שני מתפללים, חזרו מצייד 'נייעס', וייבאו למקום חדשות מהמלחמה האמיתית. הם פתחו בלחישה רועמת ונרגשת, על פרטי הטרגדיה, המתחוללת בדרום ובצפון.

חלק מהמתפללים שכחו מ'גערת השטן' והצמידו אוזן רוטטת:

"חמש דיוויזיות, אומרים, כבר צלחו את התעלה... אלפי טנקים מצריים מסתערים..."


3.

מתפללים אחרים הגיבו בזעם על חילול אווירת החג. (ובעיקר, מתסכול על שלא הרשו לעצמם גם הם, להיות שותפים לנייעס התוסס). הלחץ, הצום, המקום החנוק, דחסו את החלל.

וכשלחצים מנסחים תגובות, הופך כל טיעון למהלומה:

"אל תרים עלי את הקול!" עיניו של יבואן ה'נייעס', חובש כיפה סרוגה, יורקות גיצים. "את הבן שלי גייסו היום. היום גייסו! ואיפה הבן שלך? חבורת משתמטים... מי אתה שתטיף לי?"

"שא שא!", מטיף הגבאי. "גם ככה יש לי פרפורים בחלל הלב... אני עומד להתעלף..."

חובש ה'סרוגה', "אבי הבן" ש"גייסו לו היום", הופך את הגיוס ההירואי, למשרה של ממש:

"'להתעלף' הוא אומר... זה הבן שלי שעומד שם להיהרג, ו'הוא' מתעלף לו"...

היינו: מי הוא שיתעלף לו כך, ביום ש"הבן שלו גוייס". זה היום שלו. איש לא יתעלף לו כאן, בעיצומם של רגעי התהילה שלו.


4.

ובעודם שוקלים את זכותו של הגבאי להתעלף, קיפץ ילד בן חמש מ'עזרת הנשים' על שק-קמח, ששימש אחד מדופני מחיצת ה'עזרת נשים'. השק התפוצץ ולובן סמיך מאד כיסה את פניו של הגבאי ויריביו. הלה פלט צרור משפטים, שרבי אלי' לופיאן היה נמנע מלהכניס ל"לב אליהו" שלו.

ר' אלימלך הגיע כבר לקדיש, כשמהלומות החלו עולות על גדותיהם ממחוזות הפחד, הלחץ, הצום והקמח.

נער בן 13 הייתי. יום לפני הבר-המצווה שלי. הצצתי מבוהל מגומחה מגוננת בחדר המדריגות על שתי המלחמות שהתערבלו זו בזו. וגמלה בי הבנה בריאה ששירתה אותי בחיי:

אין פילוג הרסני יותר מ'אחדות' מאולצת. אחדות היא עניין מבורך כשהיא נובעת מנקודת-הלב.

לא אחדות שנוצרת על-ידי אימת מפציציו של אנוואר סאדאת.


5.

במה דברים אמורים?

לפני שבוע נפל דבר, והעיתון היומי החרדי 'המבשר' ראה אור. התגובות להופעתו, היו נסערות מאד וצפויות מאד. קל להניח, שההתלהבות הנמרצת תחפש אפיקים מפעימים יותר עוד חודשיים, כשסוג עיסוקיו של עורך הלילה יהיה בירור שער היורו מול הפרנק הצרפתי.

אחת הטענות המושמעות היא, שהקמת עיתון חדש, הוא מיסוד מחלוקת, שעד היום מתחוללת רק בתיאוריה. עיתון הוא הזרמה יומיומית של ריבים ופרטי-פרטיהם האינטימיים - למאמרים, לתוארים ולמודעות. עיתון חדש, מעצים ומלבה מדי יום יצרים.

זו טענה מופרכת מיסודה. הזעם של חלקים בציבור על 'המודיע' ומייצגיו, עלה מזמן על גדותיו. הוא איננו זקוק לשרותי-הליבוי של עיתון חדש. אין זה משנה אם יש לזעם הזה הצדקה. (לדעתי האישית - הצדקה מוחלטת). זעם שוצף כל-כך חייב מוצא. רצוי מוצא מהוגן יותר מספודיקים נרמסים.

ורצוי במערכת עיתון, מאשר בחדרי 'עזרה ראשונה'.

לציבור גדול ונכבד יש צורך עז לבטא מרירות. ואין כמו הוצאה-לאור של עיתון לשחרר ממרירות התסכול.

העובדה שהעיתון החדש יפתור תסכול אחד, ויצור עשרות חיכוכים חדשים, כמספר החסידויות המנויות עליו – אינה ממין הטענה.


6.

הוצאה-לאור של 'המבשר' - הוא בעיקר יום חגם של מתנגדיו. הוא מנטרל את הזעם נגדם. ואני קורא לאנשי 'המודיע' בשם ההגיון הישר: אל תילחמו נגדו. הוא משרת אתכם שירות נפלא, על-ידי שחרור לחצי היריב.

לא בריא, מאד לא בריא ידידיי, לצבור נגדכם כעסים עזים כל-כך, בלבבות רבים כל-כך.

העיתון החדש מעניק לכן למתנגדיו, שירות מסור יותר מלמעריציו, שיחלו לפהק בעוד חודש, כשה'מבשר' ההירואי יתחיל לדון במספרן העולה של תאונות דרכים בכביש הערבה.


7.

מי שקשוב באמת לרחשי כאבו של ציבור ענק וחשוב מאין כמותו, מבין: יותר משהגליון החדש משמש עבורם כלי ביטוי, הוא משמש בעצם, מקל.

האם ראוי ליצור מעיתון מקל? ודאי. ה'מקל' הזה הוא כלי ראוי, כל עוד אינו מותיר אחריו פצועים, כפי שאירע במערכת הבחירות האחרונה. כל עוד הפגת הזעם, מוצאת ביטוי בעצם קיומו של כתב-עט "משלנו". (אגב, מידיעה וממקורות השמורים עמי, מרן רבינו הגרא"מ שך זי"ע, כינה גם את בטאונו "המקל שלי". ואכמ"ל).

העובדה הזו, אגב, היא שעת-חסד לעיתון החדש. איש מאנשי שלומו הנלהבים – לא יטרח לבחון את כישוריו העיתונאיים.

חשיבותו - בקיומו.

וגם אם יפרסם מדי יום את רשימת מספרי הטלפון של תושבי שכונת 'פוריה' בדרום נצרת-עילית – יתקבל בהערצה.

איש אינו בוחן טיב של 'מקל'.


8.

ירושלים תשמ"ט, חזית-הקרב, יהודה המכבי 5.

בעיצומן של 'קרבות' תשמ"ט, ישבתי בפנים נפולות בחדרו של עורך 'המודיע', הרב משה עקיבא דרוק ז"ל. איש מפוכח ר' משה עקיבא, מלווה בנכס המופלא ביותר שעורך עשוי להתברך בו: הנינוחות. הייתה בו נינוחות דעתנית שלווה, שמשום מה התעצמה ברגעי לחץ.

גם בימים ההם, כש'המודיע' כמעט קרס מעוצמת הלחץ הפנימי, החיצוני, עסק ר' משה עקיבא בעיקר בלחייך.

גם אני הייתי מפצועי קרבות תשמ"ט. אנשים בבית הכנסת סרבו לדבר עם "מי שמשרת את האוייב". "משרת האוייב" - היינו אני. ה"אוייב" – היינו 'המודיע'.

כיוון שמאסתי בתפקיד ה'אוייב', שקלתי להתפטר.

לפני ההחלטה, ישבתי אצל ר' משה עקיבא, ושאלתי בבושת-פנים, אם מבחינתו ישנה אפשרות לכתוב בשני העיתונים היומיים.

למרות הנאיביות שלי, השתמשתי במילים הנכונות:

תן לי, אמרתי לעורך, לנדב, מטעמי-שלום, כמה מילים גם לעיתון המתחרה, אתה יודע, רק להרגיע את הציבור... את מרכז הכובד אני אשקיע כמובן ב'המודיע'.

הוא חנן אותי בחיוכו המפוכח, השלוו.

"אני איש פשוט" אמר לי. "אני לא מאמר פובלציסטי, שאתה צריך להשקיע בי תחכום ועורמה נפתלים עד כדי כך..."

הוא הרצין. הכאב האמיתי בעיניו פילח את ליבי:

"אדם ניגש לחברו", אמר לי אז ר' משה עקיבא, "ואומר לו: 'אני אשרת את עסקיך בנאמנות... הנאמנות שלי היא רק אליך... אלא שעל-כורחי, בשביל להשלים הכנסה, אני עובד לעיתים גם בשירות האוייב... מפעם לפעם אטמין פצצה קטנה במשרדך... אל תראה בכך פגם בנאמנותי..."


9.

היום?

הפצצות היחידות נשמעו במבואות עזה. אין ולא היו פצצות ב'המודיע'. הניצים המרים, 'המודיע' ו'יתד' למדו לעבוד זה עם זה, לסייע זה לזה (!), זכורים לי לילות שעורכי לילה בשני העיתונים המפלגתיים החליפו מידע מועיל, לא 'פצצות'.

השבוע הם כבר משתפים פעולה נגד ה'אוייב' הרענן: 'המבשר'.


10.

'המבשר', יש טוענים, גורם פילוג.

זו הלצה שמישהו חמד לו ביום של מצב רוח סגרירי. אי אפשר לפלג יותר משפולג. אם יש שמץ סיכוי לאיחוד, ויש סיכוי גדול כזה, הוא רק על-ידי מתן בימה הוגנת לדעות נוספות. מי שבקי ב 5769 שנות היסטוריה יודע: השתקת-פיות יצרה תמיד מלחמות והפיכות.

בטאון לקהילה הכלל-חסידית הנכבדה – תפיג מרירות. הפגת מרירות יוצרת שלווה.

שלווה היא הבסיס היחיד ליצירת שלום-אמת.

להערכתי הכנה: רק העיתון "מעורר המחלוקת", יכול להוות אבן-פינה לשלום בית של אמת!


11.

האם פירוד פירושו בהכרח, מריבה?

לעיתים הכלל הפוך: התורה אומרת בפרשת לוט:

"אל נא תהיה מריבה ביני וביניך וגו', כי אנשים אחים אנחנו, היפרד נא מעלי..."

"עדיף", אומר העולם ברוב תבונה, "להיות לגמרי לבד, מאשר לבד בשניים".


12.

"מה נאוו על ההרים רגלי מבשר – משמיע שלום מבשר טוב משמיע ישועה!"

מפנקסו של בן ישיבה, טורו של הרב יעקב ב. פרידמן, מתפרסם בעיתון 'בקהילה'

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!