פרפקציוניסטים בע"מ

כשמישהו בא אליך ומתרברב: "אני פרפקציוניסט" - אל תקנא בו. דע לך, כי מתחת להילת הזוהר ולמעטה המצליחנות הגאה מסתתר אדם שסובל.

כולנו רוצים להיות מושלמים. מי מאתנו לא שואף לכך? כל השאלה היא עד כמה השלמות היא קריטית בעינינו (והכל בענינים גשמיים כמובן), וכמה אנו מוכנים לשלם עבורה.

אצל אחינו הפרפקציוניסטים כל משימה היא בבחינת מושלם או לא לעשות. הם לא מסוגלים להסתפק בפחות מהמקסימום, ה-100% השלם, ולכן כשנראה להם שאין להם את הזמן או היכולת להשיג אותם, הם מעדיפים לנקוט ב"שב ואל תעשה". גישת החיים שלהם דוגלת בכך ש"עדיף לא לעשות מאשר לעשות לא כמו שצריך", ואין טעם לנסות להשפיע עליהם לשנות אותה. עבודה שהיא פחות ממצוינת ומעלה לא גורמת להם שום סיפוק, לא שוה בעיניהם, ועדיף היה אילו לא נעשתה.

זו גם הסיבה שרוב הפרפקציוניסטים עובדים הרבה יותר זמן מהממוצע, אך מספיקים הרבה פחות מהרגיל. הצורך המוגזם שלהם בשלמות אבסולוטית של כל הפרטים, כולל הקטנים והזניחים ביותר, גורם להם לעיתים להיתפס לפרט שולי כלשהו, ולהשקיע בו את מירב המשאבים והמאמצים, כל זה על חשבון זמן ההשקעה בדברים העקריים והחשובים באמת. וההספקים – בהתאם.

אין פלא ש"פרפקציוניסטיות" היא מידידותיה הקרובות ביותר של "דחיינות". כשכל עבודה היא יסודית ואורכת שעות, למי יש חשק בכלל להתחיל לעשות אותה? אז הפתרון הנוח והזמין ביותר הוא פשוט לדחות ולדחות עד ה"דד ליין" האחרון, שלב האין ברירה, שאז חייבים לעשות וגם לגמור. אבל גם כשכבר עושים, שביעות רצון מהתוצאות – היא דבר נדיר מאוד עד חסר סיכוי לחלוטין. למקסימליסט תמיד יש הרגשה שמה שהוא עשה הוא לא מושלם, והיה יכול להיות טוב יותר.

חלק בלתי נפרד מחייו של הפרפקציוניסט, הוא הצורך שלו להיתפס כמושלם גם בעיני הסביבה. הערכת הסביבה אצלו היא לא דבר נחמד ורצוי, אלא צורך נפשי וכפייתי כמעט. כל הדימוי והביטחון העצמי שלו תלויים בה, ולכן הוא חרד מאד מטעויות ומתקשה להתמודד עמן. כל טעות מתפרשת על ידו ככישלון מוחלט, מורידה פלאים את הערכתו בעיני עצמו, ומשכנעת אותו כי גם קרוביו ומכיריו מוקירים אותו פחות.

ויש גם את הפרפקציוניסטים המעצבנים: אלה שלא מסתפקים בשלמות של עצמם, אלא דורשים אותה גם מהסביבה. אלו שהשהיה במחיצתם כרוכה בהערות ותיקונים על כל מה שלא נראה להם מספיק טוב.
אבל אפשר גם להנות מפרפקציוניזם אם התברכנו בה במידה ובמינון הנכונים. הפרפקציוניסטיות מובילה למצוינות. עבודה של מקסימליסט היא בדרך כלל מושלמת, יסודית ומקיפה ולא מתעלמת גם מהפרטים הקטנים. כשמטילים עליו לעשות משהו, אפשר לסמוך עליו שהוא יעשה את זה כמו שצריך ו"לא יחפף".

אז לסיכום:

פרפקציוניזם הוא דבר טוב כי אם אתה כזה, אתה עושה הכל מושלם. אלמלא הפרפקציוניסטים ספק גדול אם יצירות האומנות הגדולות היו באות לעולם, ספק אם הספרות, המוסיקה, והמדע היו מגיעים למקום שבו הם היום.

פרפקציוניזם הוא דבר רע, כי אם אתה כזה, אתה עובד כפול, מספיק חצי וגם לא מרוצה מהתוצאות. מתחיל לכתוב כתבה מתחרט ומוחק אותה עשר פעמים, ולא מפרסם אותה לעולם.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!