האם "לא תסור" חל על בעלי זרועות קצרות?

1.

נהג המונית מניף לעברי את טופס האגרה לחודש דצמבר, כאילו היה כתב-האשמה, ומצביע לעברי כאל זבוב עקשן שיש לעקור מן השורש:

"זה הכל בגללכם, 460 שקל אגרה! אתם הלכתם לממשלה עם אלו... נו, מ'קדימה'..."

על נהגי מוניות נגזר גזר-דין משונה: לשבת כל ימיהם בצינוק. אף פושע אינו מושלך ל-12 שעות ביום, לחדר בגודל של מונית. מי שיושב 12 שעות ביום בצינוק, להוט לשתף את ה'סוהרים' שלו, היינו, הנוסעים, בהגיגים על עולם ויושבי בו. אם הם לא נושמים את אוויר העולם הגדול, ינשום העולם הגדול את האוויר שלהם.

ומי שמארח את העולם במוניתו, עושה שימוש מכסימלי בדרמה:

"הכל בגללכם..."

"כל המדינה בזבל..."

"כולם כאן גנבים..."

טבת תשס"ט. ריח בחירות מתחיל סוף-סוף להיתמר באוויר. וכמדי עונת בחירות, מקבל גם נהג-מונית שרביט-מלוכה ליום אחד: היום שבו הוא ממליך את מלכו. כמו כל 'גיבור לשעה' הוא נוטה ללעוס ולהאריך עד תום את יפעת הרגע. הנהג שש לארח אותי בסוד ה'הכרעה' שלו:

"פעם שעברה הצבעתי 'קדימה'... הפעם הם יחלמו שאני אצביע עבורם... תראה איזו אגרה!..."

נראה שהוא גאה יותר על מה שלא יצביע, מאשר על מה שכן יצביע.

'להמליך' מפלגה על-ידי הצבעה - היא תחושה מחמיאה. להפיל מפלגה על-ידי אי-הצבעה – זו כבר 'הפיכה'.


2.

למי תצביע הפעם? אני מתעניין.

"לאף אחד. הם כולם מושחתים. חבורת גנבים".

מה "הם" גנבו? אני מתעניין בנימוס.

הוא לא בקי בפרטים שוליים עד כדי כך:

"נו, אתה יודע, גנבו... ותאמין לי, אם הם לא גנבו, הם עוד יגנבו. סמוך עליהם."

זה נשמע הגיוני להפליא. וזה אחד מהרגעים בהם אני תוהה, אם לא עדיף היה להפקיד את המדינה בידי דיקטאטור עריץ אחד, מאשר להפקיד אותה, מדי בחירות, בידי שישה מליוני דיקטאטורים חסרי-בינה.


3.

זהו, פחות או יותר, עולם-השיקולים של הבוחר החילוני.

הוא אינו מצביע לרעיון. אפילו לא לכריזמה של מועמד. הוא מצביע במקרה הטוב, לסנטימנט. לריגוש מקומי. לסנטימנטים יש הרגל מוזר להתפוגג ברגעי אמת, כשעל הפרק עולה תשלום אגרה מתסכל.

כך קרה שהמדינה העניקה לפני 3 שנים (בסקרים שנערכו אז), 40 מנדטים לשרון גיבור-ההתנתקות, וכעבור שבוע (כשחלה) העניק הציבור מספר מנדטים דומה לרגשנות רכרוכית: ל'מיטת-חוליו' של שרון.

"דמוקרטיה", אומר העולם ברוב תבונה, "היא משטר מושחת, והטוב במשטרים". משום מה, אני מתרשם יותר מחלקו הראשון של המשפט.

הרגשנות הציבורית שהתחוללה בשעתו סביב מיטת שרון, החולה חסר-האונים, העניקה ליורשו, מן-ההפקר את ראשות הממשלה.

וכך קרה, שבגלל פיג'מת בית-חולים מעוררת-חמלה של החולה המפורסם - העניקה המדינה בשעתו אור ירוק ל'קדימה', להמשיך את תהליך ההתנתקות ההרסנית גם ביהודה-ושומרון.


4.

במערכת-הבחירות הנוכחית, פשה נגע הבלבול, והנטיה לרגשנות רכרוכית, גם בציבור החרדי. יותר משהציבור הזה כועס על רשימת ג', הוא עייף-רגשית. מבולבל מכדי לדעת מה בדיוק היה רוצה.

יותר מהכל, רוצים לא לרצות ג'. בעיני האדם החרדי הממוצע, ג' נשמע היום כשם של שפעת. לא מסוכן, אבל מעצבן, מטריד מעורר כאב ראש.

על-פי שמועות, מתגבשים מטות "כבוד התורה", המנוהלות על-ידי גורמי-שוליים (המעודדים בני תורה אשכנזיים להצביע לש"ס), בטענה שהנציגות החרדית אינה ממושמעת לגדולי הדור. העובדה שגדולי הדור קבעו את הרכב הרשימה, וניצבים מאחורי אוסף-קרעיה – היא עניין זניח.

למי שעסוק בדבר האמיתי, כבוד התורה, אין פנאי-נפשי לברר מהי דעת התורה.

גם נושא כבוד-התורה כפוף כנראה לאילוצי החיים, ולעיתים צריך לבזות את גדולי התורה, כדי לסלול להם כבוד.

יש הטוענים, לכאורה בצדק, שהלגיטימציה היחידה לקיומה של יהדות התורה, היא היותה "ידא אריכתא" של גדולי הדור. וחלק מנציגינו, אם נתנסח בעדינות, היד שלהם אינה ארוכה עד כדי כך, ומי שרואה בידו 'מאן דאמר' מזכות עצמה תוקפה וחילה – איננו 'שליח'.

טענת הבל. גם בעסקי "ידיים" אין טעם להדריך את גדולי הדור, ולתאר להם עד כמה ידה של הנציגות שבה הם בחרו אינה "אריכתא".

ואם גדולי הדור מורים להצביע לאנשים שידם קצרה, נו, "לא תסור" חל גם על בעלי ידיים 'קצרות'.


5.

בקרב ציבור מצומצם של בני עליה, גילה פעם רבי אלי' מישקובסקי את זרועו, והאיר באור יום את את הסוגיה של 'בא במחתרת'. לפתע, כשהביע רעיון למדני מפעים, התרגש עד עומק ליבו:

"אלו היה נותן בה קורטוב של דבש אין אדם יכול לעמוד מפני ריחה. ולמה אין מערבין בה דבש? מפני שהתורה אמרה כי כל שאור וכל דבש לא תקטירו ממנו אשה לה'."

קושיה משונה. מאי משמע "למה אין מערבין"? הרי שוברו בצידו: "מפני שהתורה אמרה!" לא מצאנו בחז"ל שאלה בנוסח "ולמה לא יחלל שבת? מפני שהתורה אמרה..."

חייך רבי אלי', ואמר כך:

"כפרי עלוב, כבול כולו לטיפה המרה. ידו האחת לופתת בקבוק ספירט 96 והיד השניה מטפלת באהבה וידידות בפקק.

עוצרים בו בצדק, דורשי שלומו:

"אכזר אתה איבן! המעיים שלך אכולות מהמשקה... מצבך המשפחתי נהרס; מצבך הכלכלי, החברתי אבוד... לא חבל?"

לוגם הכפרי בכוונה גדולה, ומניף את ידו בביטול גמור:

"מוחל טובות! 96 טעמים יש לי לא לשתות את ה-96. והטעם היחיד של ה-96 מכריע את כולם.

"אילו היו מערבים בה דבש, אין אדם יכול לעמוד מפני ריחה!" איזו 'עבודה' עצומה... והרי כל עיקרה של קטורת הוא ריח! איזה שפע כבוד שמים! אין אדם יכול לעמוד!..."

"ולמה?"

"מפני שהתורה אמרה...

"אותו טעם משכר, אותו טעם אחד ויחיד של מתיקותה האינסופית של התורה..."


6.

חלק ניכר מהציבור סבור, שיש 4 טעמים מופלאים ומשכרים, מדוע לא לבחור ג'. כמספר המנדטים הריאליים ברשימה.

אבל הטעם היחיד של התורה הקדושה, אותו טעם משכר של הוראת גאוני וצדיקי הדור – מכריע את הכל!


7.

בחירות ועסקונת-בחירות – אינן מוקפות הילת גדולה.

אבל מי שסבור שתוקפה של קדושת התורה, חל רק בשיעור כללי מפרק הרים, או על הפרנצ'עס, בלב-ליבו של 'קל מסתתר' מרטיט, חסר הבנה במהות חיי תורה:

תורה אמורה להפוך ל'תורת חיים'. 'תורת חיים' חודרת למועקות ולשורשים הנפתלים של הקיום!

אין שותלים חיי תורה על שטיחי מוזיאונים וארמונות-פאר. תורה צריכה להיות נטועה ולהשתרש בחיי המעשה, על חספוסם ונוקשותם.

דווקא ברגע שהדברים מסתבכים קצת, ומקבלים את הגוונים העכורים והפתלתלים של החיים – משמע תורה הפכה ל'דרך חיים'!


8.

ח"כ דתי שנבחר זה עתה לכהונה, נכנס נרגש למרן הגרש"ז אויערבאך זי"ע, ובישר לו באושר גדול על בחירתו. חייך רבי שלמה זלמן ולא השיב דבר.

רק כשיצא מלפניו, עלה בדעתו של הח"כ הטרי, כי היתה כאן בעצם "פגיעה" בכבודו. 'חיוך' איננה הבעת התפעלות, ודאי לא ברכה. הוא נכנס חזרה אל הקודש, והביע התמרמרות.

חייך רבי שלמה זלמן, והשיב לו כך:

"...ברכה ומילות התפעלות אני מביע, רק על דברים שגאים לכתוב אותן בבא היום על המציבה... חברות-בכנסת אינה שבח שששים לכתוב על המציבה..."

מה זה מלמד אותנו?


9.

באחד מנאומי-הלהבה שהשמיע רבה של רעננה, הרב יצחק פרץ בתחילת דרכו ב'כנסת', דיבר בלב בוער, מדמם, מול כנסת מנומנמת, על מה שעוללה ההתחלנות הציונית לתום של יהדות מרוקו המעטירה, ועל האחוז השערורייתי של האסירים המרוקאיים. הוא סיים את דבריו בפאתוס נוקב:

"...רוח ממרום יערה, נחזיר עטרה ליושנה, ובנינו ישובו לפרוח ברוח ישראל סבא".

ח"כ מנומנם-למחצה, התרומם-למחצה מהספסל והיקשה:

"למה תמיד אתם מתעקשים לומר 'רוח ישראל סבא', אין מושג 'רוח ישראל סבתא'?"

כשרבה של רעננה, נכנס בשנת תשמ"ד לפוליטיקה, לוותה הכניסה שלו מוטיבצייה מחרישת-אוזניים. הראיונות שהעניק לעיתונות איימו לשרוף את נייר-העיתון. הוא דיבר בלהט על המהפך הרוחני שיחולל בכנסת, וביקש כמעט להפוך את ה'כנסת' לסניף של 'אור שמח'.

חודשי התפכחות קצרים הספיקו להבהיר לו, שיוסי שריד, רובינשטיין ווירשובסקי - אינם מתכננים להירשם למחנה 'בני תורה'.

היו נסיונות נוספים לעטר את הכנסת בדמויות רבניות, כדי להאדיר את המעמד הזה, ולהלביש לו מחלצות תורניות. כל הנסיונות האלו (הרב יעקב יוסף, הרב יוסף עזרן, המועמד הנצחי - הרב יצחק דוד גרוסמן, הרב גמליאל) נכשלו.

למה?

חברות-בכנסת אסור שתהפוך אתגר לעצמו. זכות הקיום שלה הוא רק היותה 'כלי' לסייע לקהילה החרדית, לבנות חיים של קדושה. הקושי נוצר עם השנים, כשהמשרה הנחשקת הזו, קיבלה חשיבות ותוקף מצד עצמה. ועם הזמן הורגלנו לראות ב'עבדות' הכפוייה הזו מין שררה.

אין דרך וצורך, ליצור מה'כנסת' 'כולל'. חברות בכנסת היא כורח בל יגונה. אין צורך ואפשרות להאדיר יוקרה של כורח.


10.

מי שרואה בתפקיד חבר-הכנסת איש מעלה – מתאכזב כשהוא נחשף לתככנות פוליטית.

ההתנגדות הנפשית השנה לנציגותינו בכנסת, נובעת מהנטיה להאציל מלכתחילה על נציגינו בנדיבות-לב הילה של אנשי שררה, הנושאים חשיבות וגדולה כלשהי מעצם משרתם.

ח"כ חרדי "לית ליה מגרמא דיליה". הוא "ידא אריכתא". כח המשלח בשליח. ל"ידא אריכתא" אין מעלות, אין לה חסרונות.

החשיבות של "ידו", כמו כל יד, נמדדת במידה המדוייקת שהיא מסוגלת לבצע את רצון המשלח.


11.

הציבור החרדי התרחב והתמסד. זה פועל לטוב. זה פועל לרע.

מוסדות כמו הכנסת, העיתונות, הכשרות, ששימשו בשעתו 'כלים' הכרחיים הפכו למוסדות אדירים, בעלי כוח עצמי. הכישרון הדרוש לנו דווקא בעת הזו, לראות בכל המוסדות האלו 'כלים' בלבד.

העיתונות החרדית כמשל נמרץ. כשמרן ה'אמרי אמת' העניק לה את קופיקות הסיוע שלו, הגדירה את עצמה כ'כלי' בעלמא "להכות את המצרי". כך גם הורה וסייג מרן ה'אמרי אמת' עצמו. בימינו, עם התעצמות הקהילה, התעצמה גם העיתונות, והפכה לאימפרייה שטופת צבע, כרומו ומגזינים.

אם אופי הדור - כופה תרבות של צבע, הופך הצבע עצמו ל'כלי' הכרחי. עיתונות אמורה להתנהל בשפת הדור. ואם הדור נענה רק לשפת הצבע – דרוש צבע. זו הייתה גם דעתו של מרן ה'קהילות יעקב'. אבל ככלות הכל צריך לזכור, שעיתון חרדי הוא 'כלי' בלבד בשירות עולם התורה.


12.

תפילה לעני כי יעטוף, שגם הטור הזה, 'מפנקסו של בן ישיבה', שהפרק הראשון שלו מתפרסם היום, יידע את גבולותיו ומגבלותיו כ'כלי' בעלמא, וכשליח העושה שליחותו; שאף דעה או משפט מסוגנן לא יתיימר להפוך ל'מאן-דאמר' מזכות עצמו וניסוחו. שיישמר מנגע היוהרה והיומרה, ויישאר ציר נאמן לשולחיו.

ויהי נועם ה' עלינו.

'פנקסו של בן ישיבה', טורו של הרב יעקב ב. פרידמן, מתפרסם בעיתון בקהילה

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!