והנה אורחת אורחים באה

נכון, אנשי העורף לא ממש יודעים להחזיק כלי נשק, וספק גדול אם ראו אי-פעם אחד כזה אמיתי במו-עיניהם. נכון גם שמדי המלחמה שלהם הם יותר כובע וחליפה (גברים), או חלוק ונעלי בית (נשים), מאשר מדים צבאיים. אבל נחישות, אומץ וכוח רצון יש להם בשפע. וזה העיקר מה שהם צריכים עבור המאמץ המלחמתי שלהם למען הדרום.

כלפי חוץ הם אנשים רגילים לחלוטין: עוד משפחה בבניין, עוד אשה מהשכונה, אבל הם כולם חיילים וחיילות שאילולא הם, ספק אם תושבי הדרום היו שורדים את המלחמה. למרות הקשיים וחוסר הנוחות, הם פתחו את ביתם ואת ליבם למשפחה או אפילו כמה משפחות, שבקשו להימלט מאימת האזעקות, הקסאמים וה"בומים" - אל מקום שקט ובטוח יותר.

מתוך הערצה וסקרנות, ועם יותר משמץ של קנאה, בקשנו לעקוב מקרוב אחר האתגרים העומדים בפני ה"מגוייסים". לצורך כך פנינו למשפחת ז', משפחה חרדית-ליטאית, המארחת משפחה מאי-שם. אחרי אין-ספור הפצרות, שידולים וכמעט איומים, וכמובן תוך הבטחות נאמנות לשמירה מוחלטת על סודיות – גם מהמשפחה המתארחת, ולטשטוש מוחלט של הפרטים, הצלחנו לגרום להם לדבר.

"ברור שלא קל וישנן הרבה בעיות, הם פותחים, אבל הידיעה של גודל המצוה שאנו מקיימים מחזקת אותנו כל הזמן, וכמובן שגם מעבר לזה יש המון רווחים צדדיים".

• באילו קשיים אתם נתקלים?

גב' ז' (כדרכן של נשים) נוטלת את שרביט הדיבור: ראשית לכל, הצפיפות. גודלה של המשפחה שאנו מארחים הוא בדיוק כגודלה של משפחתנו, כך שמספר הנפשות שמאכלסות כרגע את דירתנו הצפופה בלאו הכי, הוא בדיוק כפול מהרגיל.

• ואיך מתארגנים עם מקומות לינה?

הרב ז': מזרנים, מיטות מתקפלות ועוד אילתורים שונים ומשונים.

גב' ז': בעיה נוספת שנובעת מהצפיפות הרבה היא חוסר פרטיות. קשה לשמור על פרטיות בנתונים כאלו, אך אנו משתדלים מאוד שלכל אחד מבני הבית תהיה, למרות הצפיפות, את הפינה האישית שלו. וזה כולל אותי (חדר שינה), בעלי (פינת לימוד), הילדים (ממילא אין לאף אחד חדר פרטי), וכמובן גם האורחים (בשום אופן אנו לא נכנסים לחדרי הארוח שלהם). למרות הכל אני חשה בסיטואציות מסוימות כי האורחים מרגישים שלא בנוח, כאילו הם מפריעים בעצם נוכחותם במקום.

• יש בעיות נוספות?

לצערי כן. אם המשפחה המתארחת אצלנו רוצה כמובן מאליו לשאת גם היא בעול עבודות הבית. הבעיה היא שאיני יודעת היכן הגבול. מחד, אני חוששת להעביד אותה קשה מדי, ומאידך, כשאני מסרבת למתן עזרה מצידה, אני חשה שהיא נפגעת כאילו איני סומכת עליה.

ר' ז' מוסיף: יש גם העול הכלכלי. בכל פעם שיש צורך בקניה מסוימת במכולת וכו', מיד מציע האב המתארח שהוא ישלם על הקניה, כי הרי גם הם אוכלים מלחמנו ושותים ממימינו. לא תמיד זה מצב נעים. בדרך כלל אנו עושים תורנות בתשלום או מתחלקים שווה בשווה.

בעיה נוספת שעליה מצביעה גב' ז' היא בעיית ייחוד. בבוקר כמעט כולם יוצאים מהבית. אני הולכת לעבודה, ילדי וילדי האורחים למסגרות הלימוד, כך שרק הגב' המתארחת נשארת בבית. הבעיה היא שאם בעלי רוצה לחזור הביתה, או אם הוא רוצה יום אחד להשאר וללמוד בבית – מה שכמובן בלתי אפשרי מבחינה הלכתית במצב הקיים. בלית ברירה נאלץ בעלי לעבור וללמוד בבית הכנסת הסמוך.

כאן עוצרת פתאום גב' ז' ונזעקת: רגע, אני יושבת ומקטרת כאן כבר חצי שעה, סתם נגררתי לדבר על הקשיים במקום לדבר על כל המעלות שאנו מרוויחים.

• אילו מעלות?

ראשית, כמו שהזכרתי מקודם המצווה. מתי עוד נופלת לידינו מצווה ענקית כל-כך - הכנסת אורחים כפשוטו, של אנשים שאין להם היכן לגור?!

שנית, החוויה. אנו זוכים פה לחוויה מיוחדת במינה, שלא היינו מוותרים עליה. בתחילה חששנו מאוד כי לא ידענו איזה טיפוסים עומדים "לנחות" עלינו, אך כבר בשעה שנפגשנו נוצר בינינו "קליק". הילדים התחברו תוך רגעים ספורים, הגברת ואני מצאנו מיד שפה משותפת, וכך גם שני הבעלים. אנו חיים בעצם בכעין "מחנה" אחד ארוך וסוער.

תועלת נוספת שאנו מפיקים כאן היא חינוכית. ילדינו למדו להעניק ולתת משלהם ממש הכל. צעצועים, ספרים, בגדים ואפילו ממתקים. בתחילה היה להם קשה, אך היום הם התרגלו ועושים זאת בשמחה.

בנקודה אופטימית זו סיימתנו את השיחה. רצינו לדבר גם עם הילדים, אך גב' ז' סרבה מחשש שלא יתאפקו ויגלו לילדי המתארחים.

אז מי אמר שאין גם דברים טובים במלחמה.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!