כך נראית הפקת לקחים

כל הכתבים והפרשנים המסקרים את המערכה בדרום מאוחדים בדעה שצה"ל ומערכות הביטחון האחרות הפיקו את הלקחים מהכשלים במלחמת לבנון השנייה. חיילי המילואים הופתעו פתאום לגלות צבא אחר – ציוד איכותי כמו לחיילים הסדירים, אספקה תקינה, אימונים יסודיים, פקודות ברורות, תכניות סדורות, מידע שאינו דולף. הייתה כאן מערכת של לימוד הכשלים והטעויות ותיקון אמיתי שלהם.

זו התגובה הבסיסית המתבקשת מבני-אדם רציניים. אם נעשתה שגיאה, יש לתקנה ולהסיק את המסקנות המתבקשות. במערכות רבות משלמים מחיר גם על טעויות ונושאים באחריות, אבל גם אם רוצים ללמד זכות ולטעון שמי שעושה גם טועה, התנאי לכך הוא שלפחות אחרי שהטעות מתבררת, מפיקים את הלקחים נמנעים מלשוב ולשגות בה.

'צ'אנס' ותוצאותיו


לעומת הפקת הלקחים המצויינת של זרועות הביטחון, מדהימה ההתבוססות בתוך הטעויות בתחום המדיני. כבר שש-עשרה שנים קברניטי המדינה גוררים את כולנו להרפתקה אומללה, ששוב ושוב מתרסקת לנו בפנים. כל הנחות-היסוד שלה קרסו. כל התקוות שמאחוריה התנפצו. במקום שלום קיבלנו פרץ של שפיכות-דמים שלא היה כמותו. במקום שקט ושלווה נדרשנו שוב ושוב להילחם במבקשי-נפשנו, ובכל פעם ופעם בתנאים קשים ומסוכנים יותר.

הסכנות היו צפויות. רבים וטובים הזהירו שתקוות השלום תלושות מן המציאות המזרח-תיכונית. ניסו לפקוח את העיניים שכל ההסכמים הם בעיני הערבים מעשה הונאה, שנועד לקדם אותם לעבר השמדתה של ישראל. אבל מול כל האזהרות האלה עמדה המשאלה הנאיבית 'צריך לתת צ'אנס לשלום'. ובכן, נתנו 'צ'אנס' והנה התוצאות.

העובדות ברורות: כל שטח שצה"ל יצא משם נהפך במהירות לקן צרעות ולתעשיית טרור משגשגת. רצועת עזה התחילה להיות מרכז טרור ברגע שנמסרה לידי הרשות הפלסטינית ('עזה ויריחו תחילה', זוכרים?). לאחר ההתנתקות ויציאת צה"ל מציר פילדלפי החלו הטילים ואמצעי-הלחימה לזרום באין-מפריע. במקום רוחות של שלום ורווחה מנשבות בעזה רוחות של משטמה ותאוות-רצח.

אותו תהליך אירע גם באזור יהודה ושומרון, לאחר שחלקים גדולים ממנו נמסרו לידי הרשות הפלסטינית. את התוצאות ספגנו בגל הטרור הנורא ששטף את כל הארץ. וראו זה פלא: ברגע שצה"ל חזר ליהודה ושומרון, במבצע 'חומת מגן', חזר והשתרר השקט והטרור ירד כמעט לאפס. הוא נשמר רק מפני שכוחות הביטחון גודעים את התארגנויות הטרור בעודן באיבן, בפעילות יום-יומית.

לומר דברים ברורים


הניסוי הזה מוכיח כי הפתרון 'שתי מדינות לשני עמים' הוא מתכון לאסון. מדינה פלסטינית לעולם לא תחיה בשלום לצד המדינה היהודית, אלא תשקיע את כל משאביה במאמץ להתעצם ולהילחם בנו. אם כיום, כשעזה איננה מדינה, קשה מאוד למנוע הברחות נשק לתוכה, איך יעלה על הדעת למנוע זאת ממדינה ריבונית.

הבעיה היא שמובילי המהלך האומלל הזה, ובכלל זה השולטים בתקשורת ובתרבות, אינם מוכנים להודות בטעותם. הם אף יוצרים אווירה כי מי שדעתו שונה הוא 'קיצוני' או 'הזוי', והלוא ההפך הוא הנכון. הרעיון לכונן מדינה פלסטינית היה תמיד רעיון קיצוני והזוי, וכל ממשלות ישראל בעבר שללו אותו. רק שטיפת-מוח מסיבית, באמצעי רמייה והסתרת האמת, הצליחה להחדיר אותו.

ערב הבחירות זו השעה לומר את האמת ולאפשר לציבור לבחור. הרשימות המתמודדות נקראות להרים את הכפפה ולומר דברים ברורים. אלה החיים שלנו, וחובתן של הרשימות להצהיר על עמדותיהן ולאפשר לציבור לבחור – בין המשך ההרפתקה המסוכנת לבין הדרך שהוּכחה ושהביאה בפועל ביטחון ושקט.

המאמר מתפרסם בגיליון 1150 של 'שיחת השבוע'

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!