כאן קבורה השחיתות • תחקיר מיוחד

תחקיר כזה לא תקראו בכל יום, בכל מקום. כדי לערוך אותו צריך הרבה אומץ לב, וגם הרבה מאוד סבלנות. רוב המרואיינים יסיימו שיחה לצורך הכנת כתבה מן הסוג הזה, בטריקת טלפון. אחרים, אדיבים יותר, יסתפקו ב"לא מעוניין לדבר" או ב"לא יודע".

בכתבה שלפניכם אין שמות של אנשים. החיסיון המוחלט שהובטח למרואיינים הוא שהצליח בסופו של דבר לפתוח את פיהם, אחרת לא היה כל סיכוי לקבלת תוצאות אמיתיות מהתחקיר. בפתח הדברים חשוב מאוד להדגיש ולומר כי אין בדברים משום הכללה וכי יש עדיין אנשים יקרים רבים, העושים מלאכתם נאמנה ושלא לשם קבלת פרס. התופעות אותן נציג במהלך הדברים נמצאות, כך תקוותנו, בשוליים, אולם יש בהן כדי לגרום לחילול השם גדול.

אחת ההזדמנויות הנפוצות שבהן נתקל יהודי חילוני ביהודי חרדי עוברת, למרבה הצער, בבית הקברות. ואם שם מוצגים פניה של היהדות החרדית שלא באופן מרשים, זה עצוב.

להיפרד מהרבה מרשרשים


רגע האסון מגיע, לא עלינו, אחות בית החולים מגיעה ומדווחת למשפחה. "מטבע הדברים המשפחה שבורה ורצוצה, בפרט כשמדובר בנפטר צעיר יחסית. האנשים שקועים באבלם, מנסים לעכל מה קרה, הטלפונים מכל העולם זורמים, כולם רוצים להשתתף ולעזור", מסביר אריה, עובד ותיק באחת מהחברות קדישא במרכז הארץ. "תחת רושם האירוע הזה אין לאיש מבני המשפחה, ילדים או במקרה הרע ל"ע ההורים, ראש לחשוב על סידורי הלוויה. מבחינתם, כל מי שיגיע אליהם ראשון ויציע לעזור ולעשות ה-כ-ו-ל ו'אתם לא צריכים לדאוג לכלום' מתקבל בברכה. איש לא חושב באותה עת על כסף, ועל 'כמה זה עולה לנו'".

אל קו התפר הזה נכנסים מאכערים שונים ומשונים, שכל שאיפתם ברגע זה היא 'להיות ראשון', בהנחה, שיש בה הרבה מן ההיגיון, לפיה 'כל הקודם זוכה'. לכאורה מה רע בכך? אלא שהדברים אינם כה פשוטים.

"על פי חוקי מדינת ישראל זכאי כל נפטר לקבל חלקת אדמה חינם אין כסף. אנשים לא תמיד יודעים על כך, ולביטוח הלאומי אין די משאבים כדי לפרסם זאת. כך שחשוב מאוד לכתוב על כך. ניקח לדוגמה נפטר שגר באזור בני ברק. על פי החוק הוא זכאי לקבל חלקת קבר בבית הקברות 'ירקון', ושוב אני מדגיש, ללא תשלום. הוא מקבל חלקת קבר, תכריכים ואת כל שירותי הקבורה.

"זה בוודאי נשמע מוזר מאוד, כי אנשים יודעים שלקבור בן משפחה הוא תהליך שבמהלכו צריך להיפרד מהרבה מאוד מרשרשים. אז זהו, שהחוק מגביל בתנאים: מדובר בחלקת קבר אחת בלבד, במקום הנמצא בחלקת הביטוח הלאומי, ובאזור שבתחום טיפולה של החברה קדישא. בכל מקרה יוצא דופן, יש לשלם.

"אדם המגיע ובקשה בפיו: 'אני רוצה קבר לאבי שנפטר היום, אבל תכינו בסמוך לו קבר גם לאמא, שתאריך ימים', חייב לשלם. אדם המבקש קבר הנמצא בחלקה מסוימת, כמו חלקת שומרי שבת, משלם. אדם המבקש להיקבר בבית קברות שונה מזה שנותנת לו המדינה, ישלם, וכך הלאה. יש ערים, כמו בחיפה למשל, בהן הקבורה היא בקומות, במקומות האלו בקשה להיקבר בקבר בודד כרוכה בתשלום.
"בנוסף, הקבר ניתן חינם רק לאחר הפטירה, למעט זוגות חשוכי ילדים, היכולים לרכוש את קברם בעודם בחיים וכן הורים שכולים היכולים לרכוש לעצמם קבר בעודם בחיים, בבית הקברות בו נקבר בנם. גם אדם גלמוד, ללא בן זוג, הורים או ילדים, יכול לרכוש לעצמו קבר בבית הקברות בו טמון בן משפחתו מדרגה ראשונה.

"בסופו של דבר, רוב האנשים מוציאים כסף מהכיס כדי לתת לאבא או לאמא את 'הטוב ביותר'. שלא לדבר על מי שמבקשים לרכוש קבר בהר הזיתים או בבית הקברות שבבני-ברק. התעריפים נעים במקומות הללו על פי ההיצע והביקוש. והשמים הם הגבול.

כל זה חוקי


באתר ה'חברה קדישא' תל-אביב מופיעות פסקאות מרשימות בדבר המחויבות הקדושה של העמותה לנפטרים. "החברה קדישא מבקשת להקל, עד כמה שניתן, על המשפחות שאיבדו את יקיריהן ולהביאם לקבורה ע"פ ההלכה היהודית ומנהגי ישראל מקדמת דנא תוך הקפדה על מתן שירות איכותי בנסיבות קשות אלה...ומעל הכול אנשי החברה קדישא עוסקים במלאכת הקודש של גחש"א – גמילות חסד של אמת – ביום ובליל, בחורף ובקיץ, בכל תנאי ובכל מצב".

למען האמת, החברות קדישא במקומות השונים בארץ עושות מאמצים ניכרים כדי לשפר את השירות.

יש מקומות בהם קיים מוקד שירות מאויש 24 שעות ביממה. במקומות אחרים יש כוננים בשעות הלילה. הכספים, הנכנסים לעמותה, מופנים לשיפוץ אולמות ההספדים, השירותים, התקנת ספסלי ישיבה ומתקני שתייה, "ובכלל, אנשים צריכים לזכור שהביטוח הלאומי מעביר לחברה קדישא קרקע בלתי מאורגנת", אומר לי יהודה, אחד ממנהלי עמותת חברה קדישא באחת מערי הארץ, "אבל עלינו מוטלת החובה לחלק את הקרקע לקברים ולארגן אותה. זה כרוך בהוצאות כספיות רבות, ואנשים לא תמיד חושבים על כך".

העמותות השונות מתחלקות לסוגים. יש עמותות פרטיות, ספרדיות או אשכנזיות, ויש עמותות ציבוריות, מטעם המועצה הדתית, כאשר הכספים לאחזקתן עוברים דרך העיריות. יש ערים, בהן החברה קדישא היא גוף פרטי, אך העירייה חוזרת ומאיימת כי "בכוונתה ליטול לידיה את ניהול ענייני הקבורה, תחת המטרייה של המועצה הדתית", מסביר לי אחד מעסקני הציבור בעיר, בה עדיין לא הצליחה העירייה 'לבלוע' את החברה קדישא. "מדובר בכסף גדול, וכולם יודעים את זה. לכן הרבה עיניים נלטשות לכיוון".

העמותה, בראשה עומד יהודה, היא גוף שהוקם באופן פרטי והכנסותיו והוצאותיו מחושבות גם הן באופן פרטי. "אחת לשנה מגיע רואה החשבון של העמותה ומציג בפנינו את הנתונים. אין שקל שיכול להיכנס מבלי שנראה זאת, הכול נכנס לחשבון הבנק של העמותה ומנוהל באופן שקוף לגמרי". נודה על האמת, התיאור התמים הנ"ל חזר על עצמו בדבריהם של כל מנהלי העמותות השונות. אצל כולם הכול תקין, על כל שקל מקבלת משפחת הנפטר חשבונית מסודרת וחוקית, יש מנהל חשבונות, יש רואה חשבון, והכול 'בסדר יותר מבסדר'. "אני לא אומר שאין משכורות. המנהלים מקבלים משכורות, המזכירה מקבלת משכורת, אבל כל זה חוקי".

כאשר אני מתחילה עם השאלות הנוברות, ההתפתלות הופכת להיות מרשימה יותר.

השמועות מדברות על כך שמנהלי קבורה עומדים מול בני המשפחה ויודעים איך לסחוט מהם כסף. אחד מהם, ברגע של גילוי לב, ולאחר הבטחות שלא לפרסם כל רמז בדבר זהותו, סיפר לי על אחת מהדרכים. "בני המשפחה מגיעים להזמין קבר, בדרך כלל החלקה המוצעת אוטומטית על ידי המחשב אינה לרוחם. משפחה אחת רוצה 'ליד הכביש', השנייה רוצה 'רק לא ליד הברזים'. לכל משפחה יש ההעדפות שלה. אני כמנהל יכול להפיק להם חלקה אחרת, טובה יותר, ולקבל 'טיפ' לאות תודה...".

חייבים לציין כי לא בכל המקומות הדבר אפשרי. בעמותות המסודרות יותר מערכת המחשוב לא תאפשר דבר כזה, אבל תמיד יש מקומות צדדיים המנוהלים פחות טוב. יהודה מודה כי בסיומה של כל שנה נאגר בקופת העמותה סכום כסף מרשים ביותר, המעורר בהחלט את קנאתם של גופים שונים.
"הסכומים מצטברים. אצלנו, בבית העלמין, לא קוברים בקומות, אבל בעיר הסמוכה כדי לקבל קבר בחלקה בודדת ולא בקומות צריך לשלם. כל הכספים הללו נאגרים ומצטברים לסכומים יפים. בסיומה של השנה אנו מתכננים שיפוץ כללי בבית העלמין, יש הוצאות קבועות של שמירה ושל מזכירות, אבל עדיין מדובר בקופה יפה מאוד.

"וחוץ מזה, אצלנו הכול שקוף, כל עובד יודע על כל שקל שנכנס לקופה. אני מכיר קופה אחרת, בעיר סמוכה, המנוהלת באופן שונה למדי. הכספים 'מתגלגלים' שם באופן חסוי וסודי, ומלבד שני מקורבים איש בעולם אינו יודע לאן הולך הכסף, למי ומתי. מה בדיוק מוכרים לרואה החשבון של העמותה? איני יודע, אך בטח לא מספרים לו על הכול בכול מכל כול.

"הציבור מוזמן להביא לידיעתנו כל חריגה/תלונה/הערה או הצעה לשיפור", מסכם אתר החברה קדישא. אבל האם ריאלי לחשוב שמשפחה תתלונן? יהודה טוען שאין מצב כזה. "לא פעם מגיעים בני משפחות ומתלוננים. גם אצלי יש תלונות, אבל לא רק אצלי. אני מגיע לאירועים שונים, אנשים יודעים מהי עבודתי, וניגשים אליי לספר לי על מה שקורה במקומות אחרים. לפעמים הסיפורים מסמרי שיער, ולא פעם מצאתי עצמי מול משפחתו של נפטר כשאני מייעץ 'לכו, תתלוננו'. אבל הם ברוב המקרים מסרבים, במחשבה מקפיאת דם שמא 'פעם עוד נצטרך אותם', ו'לא נעים להפקיד מת בידיים של מי ששומר לך טינה'.

"יש לי דוד, שביקש לקנות לעצמו ולרעייתו קבר 'בעודם בחיים'. בחברה קדישא בעיר מגוריו ביקשו ממנו לא פחות מ-52,000 שקל, ורק לאחר התערבותי הסכימו להוריד את המחיר. לא צריך להכביר מילים על הרושם הרע שהדבר עשה על דודי, יהודי חילוני. מאה פעמים תוכל לספר לו על 'ההוצאות הרבות שיש לחברה קדישא', אבל בחיים לא תצליח לשכנע אותו. חלקת אדמה לשני אנשים במחיר כה מפולפל הוא נתון אותו הוא מתייק בזיכרונו 'לרעת הציבור החרדי', ה'עושק אותו גם בדרך אל הקבר'. ועל עוון חילול השם וחומרתו, דומה כי אין צורך להכביר במילים".

הובלה במחיר בלתי סביר


וישנו גם צד יותר אפל של העסק.

"השמועה על מות יקירם תופסת את המשפחות בדרך כלל בהיותם בבתי החולים. על פי החוק חייבים אנשי הצוות בבית החולים ליידע את המשפחה על זכותם לקבל קבורה חינם כשירות של המדינה. אלא מאי? לא תמצאי הרבה דלפקים של אחיות בתי חולים, עליהם לא מפוזרים פתקים מפתקים שונים אודות אמבולנסים המסיעים אל בית הקברות ועל מארגני הלוויות", אומר לי שמעון, אחד מיודעי הדבר. "ניגשתי פעם אל אחת האחיות ושאלתי אותה 'למה לא אמרת למשפחה שהחברה קדישא תעשה להם את ההלוויה חינם אין כסף?'. היא ענתה לי 'הם גנבים'. זאת בדיחה, כי הרי האמבולנסים הפרטיים לוקחים מחיר מלא על השירות אותו הם מעניקים".

וכך, תוך ניצול תמימותן של המשפחות, עושים קופה על גבן. "אני מתאר לעצמי, אם כי אין לי הוכחות לכך, כי כל אחות השותפה בהעברת פרוספקט של אמבולנס או כרטיס ביקור, גוזרת קופון נאה. היא לא עושה זאת בהתנדבות. יחד עם זה, גם כרטיסי הביקור של החברה קדישא מונחים על שולחנה, ולמה שלא תחלק אותם? לפחות אפשר לחלק את שניהם, ובני המשפחה יחליטו. אבל למה להעלים מהם מידע כה חשוב?!

"צריך להבין, שכל משפחה נתקלת במוות פעמים ספורות בחייה, בדרך כלל. האב נפטר, האם נפטרת, רק במקרים טרגיים מדובר ביותר מכך, כך שאין לאנשים ניסיון בדבר ושום מושג בנושא. כשמדובר, להבדיל, בלחתן ילד, עושים טלפונים, מבררים אצל חברים, מתעניינים, משווים מחירים. כשהמת מוטל לפניהם, אין זמן וראש לכך, ומי שמגיע אליהם ראשון לוקח את הקופה. אנשי האמבולנסים עושים הכול כדי להקדים את אנשי החברה קדישא, ולכן יש אנשים שאינם יודעים מה מגיע להם מטעם המדינה.

"ויש כאלו שרושמים את פרטיהם ב'דפי זהב' באופן מטעה. שם כמו 'קדישאי' או 'חסד של אמת' נותן לאנשים תחושה שמדובר באיש החברה קדישא, והם ממהרים להתקשר אליו. אם הוא אומר להם שהשירות עולה כסף, הם אומרים לעצמם שמן הסתם המדינה גובה כסף על זה. מניין להם לדעת שאילו טלפנו היישר אל החברה קדישא, היו מקבלים את הקבר חינם?!".

אחר כך, במהלך הלוויה, ימשיך מוחם לחשוב באופן יצירתי על הדרכים הטובות בהן אפשר להוציא כסף מכיסי המשפחה. "כאשר אני מגיע לנחם בני משפחה, אנשים ניגשים אליי כמעט תמיד עם סיפורים. יודעים שאני עובד בחברה קדישא, ולכן רואים בי אוזן קשבת שיכולה לעזור ולסייע בתחום. לומר את האמת, קטונתי מלהיות מסוגל להזיז משהו, ועד שמישהו לא ינענע את המערכת מלמעלה, לנו, העובדים הקטנים, אין שום סיכוי לחולל מהפכה. מה גם שלא פעם גם אנחנו נהנים מהמצב הקיים...

"ניגש אחד מעובדי בית העלמין אל בן הנפטר, והתחיל לשאול אותו אם הוא מרוצה ממיקום הקבר. הבן התחיל לגמגם שבעצם רצה קבורה בודדת, ו'לא בא לי שאבא שלי ישכב באחת מה'מגירות' הרבות הצצות פה בכל חלקה'. העובד צקצק בגרונו וביקש להמתין. הלך לאן שהלך, סידר מה שסידר, והנפטר הועבר לחלקת אדמה אחרת. הפרט הנוסף אותו גילה לי בן הנפטר, ואשר אודותיו לא ידע איש ממשתתפי ההלוויה, הייתה לחישתו של העובד על אוזנו של הבן. '10,000 שקלים במעטפה, לכיסוי הוצאות שינוי המיקום ביני ובינך, מה שנקרא', ותוך דקות ספורות סודר העניין, לשביעות רצון המשפחה, לשביעות רצון הבן ש-10,000 שקל לא שיחקו אצלו ביום כה עצוב, ולשביעות רצון עובד בית העלמין".

ויש שיטות נוספות, אחת מהן כרוכה בתכריכים. "כל נפטר במדינת ישראל זכאי לתכריכים. אלא מאי? שנהוג להדר בתכריכים מפשתן. בכל בית עלמין מכינים מלאי של תכריכים מפשתן, שמא תרצה המשפחה כאלו ולא אחרים, הגם שמדובר בתוספת כספית. אצלנו נוהגים לקזז את מחיר התכריכים הרגילים ממחיר אלו של הפשתן, אבל הייתי נוכח בהלוויה בה דרשו מהמשפחה לא פחות מ-375 שקלים לתכריכים, כאשר אני יודע שזה עולה 200 בלבד וככה אנחנו גובים מהמשפחות. זה לא שלא נתנו חשבונית כחוק, אבל המחיר היה בהחלט בלתי סביר.

גם הצער עולה כסף


מי שחשב שהכסף הגדול נוזל לכיסיהם של נהגי האמבולנסים, הרי שאינו מתמצא בתחום.

שמואל, '20 שנה במקצוע', כהגדרתו, מפרנס את משפחתו בעיקר מעבודת החברה קדישא. "השעות לא שעות, היום לא יום והלילה לא לילה, אבל מדובר בכסף טוב", הוא מודה. וכל כך למה? "זה לא המשכורת עצמה, שהיא לא בשמים. זה הטיפים", הוא לוחש באוזני 'בקהילה' את אחד הסודות היותר שמורים במערכת.

כך פועלת השיטה.

"המשפחה מגיעה אל בית ההלוויות, החברה קדישא מארגנת את ההלוויה חינם אין כסף, אולי אפילו נותנת את חלקת האדמה בלי כסף, אם באמת עמדת בקריטריונים. אבל עובדים היודעים להיות מקורבים להנהלה, מצליחים להביא לשיבוצם בהלוויות של משפחות עשירות יותר, שם מתגלגל הטיפ 'כמו מים'. "אין מצב בו משפחה לא תיתן לעובדים טיפ שמן, אחרי שערכו את טקס ההלוויה על הצד היותר טוב. בדרך כלל אנחנו מתחלקים בו בינינו לבין עצמנו, אבל יש כאלו הסוחבים את כולו לכיסם ומשאירים את העובד המסכן שכרה את הקבר ולא הבחין ברגע נתינת השלמונים כשהוא מרוקן מטיפ. המאבק על הטיפ הוא החלק הקשה של העבודה, והוא גם הדובדבן שבקצפת".

את השיחה הזו, אגב, הוא עושה לא לפני המתנה של מספר שניות בהן הוא דואג להתרחק מכל אוזן שומעת. "אוי לי אם מישהו ישמע שאמרתי מה שאמרתי. סך הכול, אני כורת את הענף עליו אני יושב, אבל ממילא חוץ מלקרוא את הכתבה ולהזדעזע אף לא אחד יעשה משהו. שנים מנסות וועדות הכנסת השונות לטפל בנגע הזה, ללא הצלחה מרובה. לא שמעתי על ח"כ חרדי, שחרט את הנושא על דגלו, את איש זה לא מעניין".

ורק כאשר, חלילה וחס, נתקל מישהו בצורך להגיע אל אנשי החסד של אמת, נזכרים. ליום אחד, ואחר כך שוכחים. "קבר זה לא לחם וגבינה. לא קונים אותו כל יום, ב"ה, ואנשים מוכנים לשלם באופן חד פעמי על הקבר, בלי לבדוק יותר מדי ובלי לחקור. 'שמחות עולות כסף, גם צער עולה כסף. אז שילמנו', אמר לי אחד מידידיי, שנפרד מכמה אלפי דולרים לטובת קבר במקום בו חפץ לבו עבור אביו. כשהערתי את תשומת לבו לכך שיכול היה לקבור את האבא בבית קברות בעיר הסמוכה, חינם אין כסף, הוא אפילו לא רצה לשמוע. 'חינם, שווה חינם', פטר את דבריי. 'ובכלל, צריך לבדוק למה הם נותנים את זה חינם, בטח מסתתר מאחורי זה משהו'. לחשוב על כך שאנשים משלמים כל חייהם לביטוח הלאומי, כך שיש להם זכאות לקבל קבר והלוויה חינם, אנשים לא רוצים לחשוב.

"ויש גם את נושא האזכרות. עובד מצטיין, או בעיקר 'עובד שיש לו קשרים טובים עם ההנהלה', דורש לשבץ את עצמו באזכרות. כי כל מי שעוסק בתחום יודע, שמהלוויה עושים כסף יפה, אבל מאזכרה הרבה יותר. אתה עומד ליד המשפחה, ברגעים מרגשים, מתחזן עבורם ב'קל מלא רחמים', הם מתמלאים הכרת הטוב כלפיך ואם אתה אמן ביחסי אנוש אתה גם מצליח להתחבב עליהם ולתפוס קשרי ידידות. הטיפ, נוזל אחר כך לכיסים. מניסיון. את עיקר משכורתי, אני עושה מהטיפים השמנים הללו".

מה עם הטיפ


"פעם נהגו כולם לומר כי כאשר אתה מגיע אל משרדי החברה קדישא, אומר בוקר טוב ולא שם מעטפה על השולחן, איש לא יענה לך", אומר איציק, המנסה לטהר בכל כוחו את המצב כיום. "אבל היום הדברים השתנו. היו מקומות בהם נסגרו העמותות ונפתחו מחדש, נעשה סדר בתחום, והיום הכול תקין. אצלנו, למשל, מקבלות את פניך פקידות, היושבות מול מחשב, וכל אגורה מוקלדת פנימה. אין אפשרות לזיופים. העובדים לא רואים שקל מול עיניהם, מלבד בתלוש המשכורת, וכך גם הקברנים". מה עם הטיפ? אני מנסה לברר אצלו. "מי מחייב את בני המשפחה לתת טיפ?", הוא משיב.

"וחוץ מזה", הוא עובר אל התירוץ הבא. "צריך לזכור שהחברה קדישא מחלקת אחת לשנה קמחא דפסחא למשפחות נזקקות. נכון שיש מקומות בהם הכסף הזה ניתן למשפחות 'מיוחסות' ומקורבים למיניהם, אבל בהחלט יש היום הרבה מאוד מקומות בארץ בהן נעשה סדר והכסף ניתן על פי קריטריונים ברורים הנקבעים על פי מסמכים מפורטים ומבלי שהמחלקים יכירו במי מדובר.

"אבל השאלה הגדולה", טוען אחר, "מה זה עניינה של החברה קדישא לחלק קמחא דפסחא. שיתרכזו בעבודה שלהם ויעשו אותה היטב. ולא לגבות כספים בתואנות שווא של חלוקת קמחא דפסחא. זה לא יותר מעוד עלה תאנה לכסות על גזילת הציבור.

"ככלל כולם מזדעזעים, אבל אף לא אחד מטפל בנושא", אומר יהודה. "מזמן אמרתי שחייבים לקבוע תעריפים קבועים. יש מקומות בהם הכול עובד על פי תעריפים ממוחשבים, יש מקומות אחרים, בעיקר פרטיים, בהם השמים הם הגבול ואיש הישר בעיניו יעשה".

על פי החוק יש לערוך מעת לעת בחירות, כדי לקבוע את חברי ההנהלה של העמותה. "באופן מעשי במקומות רבים מדלגים על הצורך הזה, ואנשים שולטים שנים בגוף הנקרא 'חברה קדישא', ואפילו מעבירים את השליטה בו בירושה לילדיהם.

"לא פעם הגיעו לאוזניי מחירים שונים, אותם שילמו אנשים לאותו מקום ולאותה חלקת אדמה. מתברר, שיש מסחר מפותח מאוד בתחום, כאשר המחיר משתנה על פי כושר המיקוח שלך. זה מתחיל במחיר אסטרונומי, אותו נוקב באוזניך המנהל, ממשיך בלחצים אותם אתה מפעיל דרך 'בעלי קשרים' או חברים של המנהל, ומסתיים במחיר הסופי לתשלום. יש המשיגים מחיר נמוך בלי להפעיל קשרים, אולם לאחר שהפעילו את כל כישוריהם המסחריים. משפטים כמו 'יקר פה, נלך לבית הקברות בעיר הסמוכה', יפעלו לא פעם את פעולתם. משפט כמו 'נברר בביטוח הלאומי אם המחיר שנקבתם בו הגיוני', גם הוא משפט מנצח. מיד ירד המחיר פלאים. זהו שוק, לכל דבר ועניין, וחוקי השווקים שולטים בו כמו בעולם המסחרי. בבחינת, 'אמור לי מי אתה, מהו גודל כיסך, ואומר לך כמה תשלם עבור חלקת האדמה'".

איך אמר עפרון לאברהם? "ארץ ארבע מאות שקל כסף ביני ובינך מה היא". גם אצלו התחיל ה'עסק' ב'חינם אין כסף'. 'איש מאתנו לא יכלה ממך מקבר מתך'. אז אולי לא היה אז 'ביטוח לאומי', אבל חוקי מסחר היו גם היו.

הלוויות הפכו זה מכבר לשוק מסחרי לכל דבר. "לא פעם אני עוקב אחריהן, ונחרד. לראות את אנשי החברה קדישא נדבקים אל בני המשפחה ומתחילים לדבר אתם על מועד האזכרה, זה משהו שקשה לראותו. לא פעם מגיעים למקום גם אנשי האמבולנסים הפרטיים, וגם הם מכרכרים סביב המשפחה. לפעמים קורה שהם ניגשים לבני משפחה מקרבה שנייה ושואלים אותם בדבר החלטות כמו טיב התכריכים או תכנון האזכרה. בני הדודים הרחוקים, שאינם קולטים שפנו אליהם בטעות (או במכוון) מחליטים על דעת עצמם החלטות, כאשר בסופו של דבר מי שצריך לשלם את המחיר הוא הנפטר, כלומר בניו. אבל משפחה לא תחולל מריבה על קברו של יקירם, וברוב המקרים אנשים סופגים ושותקים. בן הדוד מתנצל שלא הבין, לא ידע, רק רצה לעזור, הבנים ממהרים לסלוח, ורק הסוחרים הגדולים צוחקים בזווית פיהם בדרך להפיל בפח את המשפחה הבאה".

צריך להודות כי למרבה הצער, הכעס על המאכערים מעורב בהאשמות נגד אנשי חברה קדישא אחרים שסופגים לעתים טענות על לא עוול בכפם. "בסופו של יום אנשים מגיעים להלוויות במצב מאוד רגיש, אלו הם הרגעים הקשים של חייהם, ולכן הם כועסים ומטיחים האשמות", מנסה ר' מנחם גשייד, דובר החברה קדישא לדון אותם לכף זכות ואפילו להבין אותם. "כל מילה שאומרים, יכולה לפגוע, כי הם רגישים באופן מיוחד. הם גם מפרשים כל דבר על הצד השלילי, ולא תמיד רואים נכון את הדברים. החילוני הממוצע לא מפריד, הוא אינו מבין שאנשי החברה קדישא אינם אחראים למצבות, גם לא לחזנים לאזכרה. הם עושים ערבוב מכל העסק, ומאשימים בלי לדעת מי אחראי על מה.

לגופן של טענות, לדבריו, "המדינה קבעה קריטריונים מסודרים וברורים אודות המחירים השונים, ואין אפשרות לשנות אותם. מי שמבקש בקשה מיוחדת, משלם, והכספים הללו הולכים בשביל ההוצאות הרבות הכרוכות בתחזוקה תקינה של בית עלמין".

שיהיה בשמחות.

התחקיר פורסם בעיתון 'בקהילה'

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!